מי שיקרא את דברי הרמח"ל בדרך עץ החיים,
יראה את הקדושה שיש לאותיות התורה, גם בלי להבין:
"כן התורה הזאת אשר לפנינו, כי כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הן, אשר בהצית אותן כן כאשר הן, לא ייראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומות. ומי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים - הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא. וכבר פירשו זה בספר הזוהר על אל"ף בי"ת. ואין הדבר משל, אלא עצמי כפשוטו ממש, כי כל האותיות שאנו רואים בתורה כולן מורות על עשרים ושנים אורות הנמצאים למעלה, והאורות ההם העליונים מזהירים על האותיות, ומכאן נמשכה קדושת התורה קדושת ספר התורה, ותפילין, ומזוזות, וכל כתבי הקודש. ולפי הקדושה שבה נכתבים - כך תגדל ההשראה וההארה של האורות ההם על אותיותיהם. ולכך ספר התורה שיש בו פיסול אחד נפסל כולו, כי אין ההארה עומדת עליו כראוי, שתימשך ממנו הקדושה לעם בכח הקריאה בו:
וונשוב לענין, כי האורות עומדים על האותיות, ובאותם האורות כלולות כל הבחינות הפרטיות שיש על כל אות ואות, כאשר זכרתי. אך אין מגיע לנשמת הרואה את האותיות ההן אלא אור אחד סתום, כמו הגחלת. אך כשמשתדל האדם להבין, וקורא וחוזר וקורא, ומתחזק להתבונן, הנה כל כך מתלהטים האורות ההם ויוצאים כמו שלהבת מן הגחלת בנשמה. ועל זה אמר התנא (אבות ה): "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", כי צריכים העוסקים להיות הופכים והופכים, עד שתתלהב כמעשה האש ממש":
ואמנם הדרך להפוך את הגחלת לשלהבת, היא בעיקר על ידי התבונונות, אך גם על ידי הקריאה בפיו בלא שום הבנה, כפי שכתב:
"כשמשתדל האדם להבין, וקורא וחוזר וקורא, ומתחזק להתבונן".
וכפי שתפילה מקדשת את האדם אף בלא כוונה כך הם אותיות התורה,
ואל תדייק מלשונו שמדבר דווקא על התנ"ך, ולא על תורה שבעל פה, כי כלל בסוף "וכל כתבי הקודש",
ונפסק להלכה בסימן שלד דהאידנא גם תורה שבעל פה נחשב לכתבי הקודש שמצילין אותם,
וכביאור המשנ"ב שם: האידנא דבציר ליבא כי נתמעט הדעת והזכרון הותר לכתוב תורה שבע"פ כדי שלא ישתכחו וגם בכל כתב ולשון וגם תורה שבכתב בכל לשון ובכל כתב כדי שיבינו כל העם את דברי התורה כי אין הכל בקיאין בלשון הקודש וסמכו כל זה על מה דכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך ולכן קורין בהן ומצילין אותן מפני הדליקה בשבת.
וכל הנידון היה רק על הכתב של תורה שבע"פ אם יש בו קדושה, אבל בקריאת האותיות בפה ודאי שיש קדושה.