וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת (במדבר ב ד)

משבט הכהונא

משתמש ותיק
רמב"ן
וטעם וצבאו ופקודיהם – וכל הפקודים למחנה יהודה. וכן כלם הם דברי י״י אל משה, נמשך אל: וידבר י״י אל משה ואל אהרן (במדבר א׳:א׳) כי לא מנאו עתה פעם אחרת. וכן טעם: אלה פקודי בני ישראל (במדבר א׳:ל״ב) בעבור שאמר: כל פקודי המחנות לצבאותם (במדבר א׳:ל״ב). והזכיר כל זה להודיע שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם, וכן נסעו, לא נפקד מהם איש. וזה מעשה נס שיהיו עשרים יום שלא ימות אחד מכל העם הגדול הזה.
 

אור זורח

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
חוזר הכתוב לפרט מנינם כסדר הדגלים אף שכבר כתב מנינם מלפנים.
ואני מחפש טעם מרווח בזה.
אינני יודע אם הטעם שאכתוב מרווח לגמרי אבל מה שהוא אולי יש בו.

ענין המנין הוא השראת השכינה כמובא ברש''י שבא להשרות שכינתו מנאם שוב
ויש לומר שיש כאן תוספת השראת השכינה בדגלים
שכל הדגלים כמדומה הוא גם ענין השראת השכינה
 

בן ראם

משתמש ותיק
משבט הכהונא אמר:
רמב"ן
וטעם וצבאו ופקודיהם – וכל הפקודים למחנה יהודה. וכן כלם הם דברי י״י אל משה, נמשך אל: וידבר י״י אל משה ואל אהרן (במדבר א׳:א׳) כי לא מנאו עתה פעם אחרת. וכן טעם: אלה פקודי בני ישראל (במדבר א׳:ל״ב) בעבור שאמר: כל פקודי המחנות לצבאותם (במדבר א׳:ל״ב). והזכיר כל זה להודיע שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם, וכן נסעו, לא נפקד מהם איש. וזה מעשה נס שיהיו עשרים יום שלא ימות אחד מכל העם הגדול הזה.
וחידוש גדול נמצא בדברי הנצי"ב וז"ל:

(ד) וצבאו ופקודיהם ארבעה ושבעים וגו'. הוא צווי שיהיה כ"ז החשבון בשלימות. ואם יהיה נחסר אזי יראו למלאות מאנשים שלא היו עד כה יוצאי צבא למלאות הסך כמש"כ לעיל. והרמב"ן ז"ל כ' שבא להודיע שבדרך נס לא נפקד אחד כל עשרים יום. ולא נראה שהרי כ"ז הפרשה כולה צווי ולא מעשה עד הפסוק האחרון. וגם לא נזכר מתי נאמרה פרשה זו. ואפשר נאמרה באותו יום של פרשה ראשונה או למחרת. אלא כמש"כ:
 
חלק עליון תַחתִית