שלום,
החיד"א (שער יוסף) מציין למהר"ם בן חביב (בתוספת יוה"כ על המשנה דף פב) שמקשה את הקושיא הזאת וז"ל:
עוברה שהריחה בשר וכו', מכאן קשה על מה שכתב רש״י באבות אהא דתנן שם, לא הפילה אשה וכו - מתאות בשר הקודש, אי נמי מריח אברים של מערכה, שאילו הריחה בהן ובאת לטעום אין שומעין לה להאכילה בשר הקודש, ע״כ. ודבריו קשים לשמוע דאמאי אין שומעין לה והא קתני הכא דמאכילין אותה בשר קודש?
(ומביא תי' ממר חמי ז״ל דההיא דאמרינן לקמן זילו לחישו לה ואי לא אלחישה העובר הוא רשע, והכהנים קנאים הם (כההיא דסנהדרין פא) ה״נ אע״פ שמן הדין מותר, הכהנים לא
היו נותנים לה, ע"כ וכותב דקצת קשה לו על תירוץ זה דהא דכהנים מפצעין את מוחו היינו משום דחייב מיתה כדמסקינן התם משא"כ הכא בעוברה שהריחה אע״ג דאלחישו לה ולא אלחישה הא היא מסוכנת והיא צדקת ותו דהא דלוחשים לעובר טרם שיאכילו לעוברה שהריחה לא מצאנו אותו שאמרוה אלא ביום הכיפורים, אבל בשאר ימות השנה
עוברה שהריחה מדבר איסור אפשר דאין לוחשין לה, דלא מצינו זה הלחש דיועיל אלא ביום הכיפורים)
ולכן מתרץ : ולעניות דעתי אפשר לת' דהכהנים היו סומכין על הנס דאין אשה מפלת מריח בשר הקודש שעל גבי המזבח, (ומאי דקתני הכא בברייתא מאכילין אותה בשר קודש היינו בבשר קודש שהיו אוכלים הכהנים מאשם וחטאת, ובכה״ג לא היו סומכין על הנס דלא היה הנס נוהג אלא בבשר קודש הנשרפין ע״ג המזבח).
אמנם קשה דאשכחן דאפליגו אביי ורבא בפרק תמיד־נשחט אביי אמר סמכינן אניסא ורבא אמר לא סמכינן, ואם כן תקשי לרבא איך היו סומכין על הנם. ויש לומר דהא דרבא הוא
איסור קלוש ומדת חסידות שלא יחזיק אדם עצמו לצדיק דסמוך על הנס ולפיכך היו נועלין שערי העזרה ולא רצו לסמוך על הנם, דאין הפסד בדבר אם ינעלו השערים ולא יסמכו על הנס, אבל הכא אם לא יסמכו ויתנו לה בשר קודש יש נדנוד עון דמאכילין אותה בשר קודש בלי הכרח כיון דהוקבע הנס דלא הפילה אשה ובכה״ג מודה הכא דסמכינן אניסא, כנ״ל ודו"ק
וכן מציין החיד"א לעיין בשושנים לדוד שטוען שהכוונה בדברי רש"י 'שאילו וכו' אין שומעין לה להאכילה' אין הפירוש שאין נותנים בכלל רק דמקודם תוחבים לה כוש עם רוטב ואם לא נתיישבה נותנים לה רוטב ממש וכן הלאה (ואין שומעין לה להאכילה מיד חתיכת בשר).
נמצא דגם לפי רש"י היו נותנין לה אכן הנס היתה שלא הגיעו לכך.