לשוחח עם השי"ת כדבר איש אל רעהו ולחזור על אותו משפט שוב ושוב - מצוה או עבירה?

גופא דעובדא

משתמש ותיק
חזק וברוך אמר:
דווס אמר:
אם היחס לקב"ה הוא כמלך איך אפשר לדבר אליו כדבר איש לרעהו, רק ר' נחמן חידש שהקב"ה הוא אבא וא"כ אפשר לדבר אליו כל היום
גם אם אפשר לדבר כבן לאב, עדיין אי אפשר לדבר בצורה פחותה מזה.

איך תגיב אם בנך 'יתיישב' עליך חצי שעה:
אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי, אבא אני רוצה ביסלי.................
אם הבן שלך יבקש ביסלי. אבל לא בצורה של 1000 פעמים אותה בקשה. אלא בתוך שעה אחת הוא יבקש 15 פעמים. בין כל בקשה הוא יעבור נושא ואז הוא יחזור שוב לבקשת הביסלי.
הוא מנסה בכל מיני דרכים. לבקש בשקט ובקול בצעקה ובתחינה, אבל אתה לא מביא.
אחרי כמה שעות הוא חוזר על אותה המשאלה באותו הנוסח, ושוב איננו מבקש פעם אחת והולך הוא מבקש ביסלי עובר נושא וחוזר לביסלי וכך שוב ושוב. לא עובר מספר שעות ושוב הבקשה חוזרת באותו סגנון.
ביום מחרת הנחת לו מכתב כתבת לו בני יקירי. אני ממש מתפלא על ריבוי הבקשות שלך סיכמנו שאם תלמד פרק משניות תקבל ביסלי. למה אתה מבקש ומנדנד שוב ושוב. קרא פרק משניות ותקבל בלי לבקש. הסברת לו בטוב טעם וראית שהוא הבין. הוא הפנים. קיווית שהכל מאחוריך והנה שוב אותו התסריט של אתמול חוזר.


אנו מבקשים על ירושלים לדוג' כל תפילה כל כך הרבה פעמים. שוב ושוב ושוב. בלחש ובקול בתחינה ובצעקה. עוברים נושא וחוזרים. עוברים נושא ושוב חוזרים. ואחרי זה במנחה ובמעריב. ואולי גם תיקון חצות וכמה תהילים באמצע.
הקב"ה כבר הסביר לנו שובו אלי ואשובה אליכם. למדנו שמענו הפנמנו ולמחרת שוב ובנה ירושלים, ולירושלים עירך, ותחזנה, שיבנה בית המקדש, וכו' וכו'

אנחנו לא מנדנדים להקב"ה אנחנו משמחים את הקב"ה עם הרצון שלנו. תאר לך רק שהבן שלך היה מנדנד לך שהוא רוצה שתלמד איתו ותסביר לו פשט בתוס'. כ"ש כאן 
 
 

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
פותח הנושא
בחנוכת המשכן היתה לכל העם הרגשת ידידות מופלאה עם הקב"ה עד כדי כך שבגלל זה לא היה שייך לקדש את המשכן כי הקדושה פשוט לא תחול כל עוד ה' הוא בעינינו רק אבא ולא מפחיד.

מה עשה הקב"ה?
הראה לכולם איך נדב ואביהו נשרפים ברגע דוקא בגלל רגש הקירבה שגרם להם לבוא לפניו ללא מורא כראוי.
ופתאום כולם נחרדו ונבהלו ויראו מה', ואז ורק אז נתקדש המשכן ע"י מיתתם.
הדא הוא דאמר קרא - "ונקדש בכבודי".
והדא הוא דאמרו חז"ל אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, שבשעה שמתגלית מדת הדין בצדיקים שמו מתקדש ומתירא וכו'.

(הדיוק הזה לא שלי, לא זוכר המקור שראיתי פעם שזה היה מעכב בחלויס שם תוירת קדושת המשכן).
 
טוביה פריד אמר:
דווס אמר:
אם היחס לקב"ה הוא כמלך איך אפשר לדבר אליו כדבר איש לרעהו, רק ר' נחמן חידש שהקב"ה הוא אבא וא"כ אפשר לדבר אליו כל היום
משום מה בחומש שלי כתוב "בנים אתם לה' אלקיכם'.
וכתוב לי עוד שם בפרשת האזינו 'הלא הוא אביך קנך הוא עשאך ויכוננך' 
ובגמרא שלי בקידושין לה כתוב מחלוקת ר"מ ור"י אי בשעה שאין עושים רצונו של מקום עדיין נקראים בנים,
ובשו"ת הרשב"א שלי כתוב שאעפ"י שבכולה תלמודא הלכה כר"י נגד ר"מ הכא פסקינן כר"מ דאפילו עוברים על רצונו נקראים בנים.
משום דדייק טפי כוותיה.

ואם התכוונת שאסור לדבר איתו כל יום כי מניחים חיי עולם ועוסקים בחי שעה כדאמרו בגמרא ברכות גבי המאריך בתפלתו לא דמי כל-דמי שאוחז במדריגה כזאת שכל יומו מנוצל לתורה בוודאי ששרוי בדבקות כזאת עילאית וכדאמרו על רשב"י שפטור מקרי"ש ואעפ"י שגם קרי"ש ד"ת היא ולכאורה לא מתבטל-חביבה עליו תורה שעוסק בה עכשיו, יותר מקרי"ש שזה לא מספיק חשוב עבורו להפסיק את לימודו עבור זה (עיין דברים נפלאים בזה בירושלמי פ"ב דברכות בסוגיא שם ד'אפי' המלך שואל בשלומו כו')
אבל מי שלא במדריגה הזאת ולצערינו כולנו איננו במדריגה הזאת והלוואי נהיה כר' ישמעאל שאמר לעבוד ולקיים 'ואספת דגנך ' ולא נבלה ימינו לריק בביזבוזי זמן נוראים, א"כ בוודאי הדבר הכי נפלא בעולם הוא לבוא ע"י התורה לדבקות.
וכלשון הב"ח בהלכות ברכת התורה 'כדי שתתעצם נפשנו ונשמתינו בנשמת נותן התורה'.... וזה ע"י ההתבודדות והשיחה בערוץ ישיר וכנה עם השי"ת.
ו'כאב את בן ירצנו'.


יהודי יקר אמר לי ווארט נחמד.
ידיד נפש אב הרחמן משוך עבדך אל רצונך.
במשפט זה נרמזו ג' קשרים ויחסים שישי לנו עם השי"ת.
א'-ידיד נפש=חבר טוב.
ב'-אב הרחמן=אבינו רועינו.
ג'-משוך עבדך=מלך ואדון
 

יפה מאד.

אך לגבי מה שכתבת על מניחין חיי עולם - יש להעיר שביקורת זו נאמרה רק על תפילה שהיא לצורך חיי שעה, בני חיי ומזוני.
אבל ההתבודדות והשיחה עם הקב"ה הם עיסוק ב"חיי עולם" ושוה עם התורה ואף גבוה ממנה, כלשונו של מוהרנ"ת:

הַיְנוּ כִּי יֵשׁ שְׁנֵי בְּחִינוֹת תְּפִלּוֹת, יֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁהוּא לְמַטָּה מֵהַתּוֹרָה וְהִיא טְפֵלָה לְהַתּוֹרָה, וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁהִיא בְּחִינָה אַחַת עִם הַתּוֹרָה מַמָּשׁ. וְגַם הִיא גָּבֹהַּ מֵהַתּוֹרָה, כִּי יֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין עַל צְרָכָיו, דְּהַיְנוּ פַּרְנָסָה וּבָנִים וְחַיִּים וּרְפוּאָה וְכוּ'. וְזֹאת הַתְּפִלָּה נִקְרֵאת חַיֵּי שָׁעָה. וְהִיא לְמַטָּה מֵהַתּוֹרָה וּטְפֵלָה לְהַתּוֹרָה, כִּי בְּוַדַּאי מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל צָרְכֵי גּוּפוֹ וְאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן כְּלָל בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה, רַק הוּא מִתְפַּלֵּל שֶׁיִּתֵּן לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ בָּנֵי, חַיֵּי וּמְזוֹנֵי וְכוּ' לַהֲנָאָתוֹ וּלְצֹרֶךְ גּוּפוֹ, זֹאת הַתְּפִלָּה בְּוַדַּאי אֵינָהּ חֲשׁוּבָה לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ. וְהִיא בְּחִינַת תְּפִלּוֹת רָעוֹת שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁיֵּשׁ לְכָל אָדָם תְּפִלּוֹת רָעוֹת וְהִיא בְּחִינַת גַּנָּבָא אַמַחְתַּרְתָּא רַחֲמָנָא קָרֵהּ. כִּי זֶה יָדוּעַ וְנִרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁכָּל יְמֵי חַיֵּינוּ הֶבֶל וָרִיק וְיָמֵינוּ כְּצֵל עוֹבֵר וּמַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ. וְאִם יִצְבֹּר כֶּעָפָר כֶּסֶף וְכוּ' לֹא בְּמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל וְאֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם לֹא כֶּסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבִים וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכוּ'. וְעַל -כֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן הָאֲמִתִּי, לָמָּה לוֹ חַיִּים. וּמָה הַנַּחַת רוּחַ לַה' יִתְבָּרַךְ מִתְּפִלָּתוֹ שֶׁמִּתְפַּלֵּל שֶׁיִּתֵּן לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ פַּרְנָסָה וּמָמוֹן וְכוּ' לְמַלְּאוֹת תַּאֲוֹת בִּטְנוֹ. וְה' יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ וּמֵבִין שֶׁכָּל מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ אֵינוֹ טוֹבָה לְפָנָיו כְּלָל, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית בְּוַדַּאי הַפַּרְנָסָה וְהָעֲשִׁירוּת שֶׁלּוֹ הוּא בְּחִינַת עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ, רַחֲמָנָא לִצְלָן. נִמְצָא, שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ הַגּוּף לְבַד בְּלִי כַּוָּנַת קִיּוּם הַתּוֹרָה הִיא בְּוַדַּאי אֵינָהּ טוֹבָה כְּלָל. וְעַל תְּפִלּוֹת כָּאֵלּוּ קוֹרֵא תִּגָּר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, צַוְוחִין כִּכְלָבִין הַב הַב, הַב לָן חַיֵּי, הַב לָן מְזוֹנָא וְכוּ'. וְאֵין לַה' יִתְבָּרַךְ נַחַת מִתְּפִלָּה כָּזֹאת שֶׁהִיא לְצָרְכֵי הַגּוּף כִּי אִם כְּשֶׁזֶּה הַמִּתְפַּלֵּל מִתְכַּוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ בִּשְׁבִיל קִיּוּם הַתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנָא וְכָל כַּוָּנָתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וּלְקַיֵּם תּוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו בֶּאֱמֶת. וְאִם כַּוָּנָתוֹ בֶּאֱמֶת בִּשְׁבִיל זֶה בְּוַדַּאי יֵשׁ לַה' יִתְבָּרַךְ נַחַת רוּחַ מִתְּפִלָּה כָּזֹאת, אֲבָל אַף-עַל-פִּי-כֵן תְּפִלָּה כָּזֹאת הִיא בְּוַדַּאי לְמַטָּה מֵהַתּוֹרָה וּטְפֵלָה לְהַתּוֹרָה, כִּי מֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה בִּשְׁבִיל צָרְכֵי הַגּוּף. נִמְצָא, שֶׁהַתְּפִלָּה זֹאת בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֵינָהּ כְּלוּם כַּנַּ"ל, כִּי לָמָּה לוֹ הַגּוּף וּצְרָכָיו וְהַיּוֹם בְּכָאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר וְכוּ' כַּנַּ"ל וְאֵין לְהַתְּפִלָּה הַזֹּאת שׁוּם חִיּוּת וְקִיּוּם כִּי אִם עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁמִּתְכַּוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ עַל צָרְכֵי הַגּוּף בִּשְׁבִיל קִיּוּם הַתּוֹרָה. נִמְצָא, שֶׁתְּפִלָּה כָּזֹאת בְּוַדַּאי טְפֵלָה לְהַתּוֹרָה, כִּי הָעִקָּר הוּא הַתּוֹרָה, רַק הוּא מִתְפַּלֵּל עַל צָרְכֵי הַגּוּף כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְעַל-כֵּן בְּוַדַּאי תְּפִלָּה כָּזֹאת הִיא טְפֵלָה לְהַתּוֹרָה וּלְמַטָּה מֵהַתּוֹרָה:
וְעַל תְּפִלָּה כָּזֹאת הִקְפִּידוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא לְהַאֲרִיךְ בָּהּ בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה. כִּי הָעִקָּר הוּא חַיֵּי עוֹלָם, שֶׁהוּא הַתּוֹרָה, אֲבָל הַתְּפִלָּה כָּזֹאת בִּשְׁבִיל צָרְכֵי הַגּוּף הִיא חַיֵּי שָׁעָה, רַק שֶׁצְּרִיכִין אוֹתָהּ בִּשְׁבִיל חַיֵּי עוֹלָם בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה. וְעַל-כֵּן בְּוַדַּאי אֵין לְהַנִּיחַ הָעִקָּר, שֶׁהוּא חַיֵּי עוֹלָם, וּלְהַאֲרִיךְ בְּהַטָּפֵל, שֶׁהוּא חַיֵּי שָׁעָה. וּתְפִלָּה כָּזֹאת צָרִיךְ שְׁמִירָה גְּדוֹלָה שֶׁלֹּא יִתְאַחֲזוּ בָּהּ הַחִיצוֹנִים, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בִּבְחִינַת רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת חַס וְשָׁלוֹם, כִּי מֵאַחַר שֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל צְרָכִים הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁל הַגּוּף רַק שֶׁכַּוָּנָתוֹ בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה, בְּקַל תּוּכַל הַסִּטְרָא אָחֳרָא לְהִתְאַחֵז בּוֹ לְהַטּוֹת כַּוָּנָתוֹ בִּשְׁבִיל צָרְכֵי הַגּוּף בְּעַצְמוֹ, שֶׁאָז תְּפִלָּתוֹ פְּסוּלָה כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁהַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַלְכוּת, הִוא בִּבְחִינָה זוֹ, אֲזַי הִיא בִּבְחִינַת אָחוֹר בְּאָחוֹר, שֶׁהִיא דְּבוּקָה לְהַתּוֹרָה וּטְפֵלָה אֵלֶיהָ, כִּי אֵין לָהּ פַּרְצוּף בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כִּי בְּלֹא הַתּוֹרָה אֵין לָהּ עִנְיָן כְּלָל כַּנַּ"ל. וּצְרִיכָה לִהְיוֹת בִּבְחִינַת אָחוֹר בְּאָחוֹר שֶׁלֹּא יִתְאַחֲזוּ הַחִיצוֹנִים כַּנַּ"ל, כִּי תְּפִלָּה כָּזוֹ צְרִיכָה שְׁמִירָה מֵהַחִיצוֹנִים מְאֹד. מֵאַחַר שֶׁכָּל הַתְּפִלָּה בִּשְׁבִיל צָרְכֵי הַגּוּף, רַק שֶׁמְּכַוֵּן בִּשְׁבִיל קִיּוּם הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל:
~ אות ד
אֲבָל עִקַּר הַתְּפִלָּה הַשְּׁלֵמָה הִיא כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל רַק עַל צָרְכֵי נִשְׁמָתוֹ בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּל תְּפִלּוֹתָיו לִזְכּוֹת לְיִרְאַת ד' וַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ד' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ד' כָּל יְמֵי חַיָּי וְכוּ'". וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּסִימָן יד) עַל מַאֲמַר "רַבָּה בַּר בַּר חָנָה", וְשַׁקְלִית לְסַלְתָּאִי ואנחיה בְּכַוְתָא דִּרְקִיעַ, עַיֵּן שָׁם. וּתְפִלָּה כָּזֹאת אֵינָהּ טְפֵלָה לַתּוֹרָה, אַדְּרַבָּא, תְּפִלָּה כָּזֹאת הִיא עִקַּר קִיּוּם הַתּוֹרָה, מֵאַחַר שֶׁמְּבַקֵּשׁ רַק לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁזֶּה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתּוֹרָה, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְזֶה בְּחִינַת אִשָּׁה יִרְאַת ד' הִיא תִתְהַלָּל, הַיְנוּ הַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֵשֶׁת חַיִל, כְּשֶׁהוּא בִּשְׁבִיל יִרְאַת ד' לִזְכּוֹת לְיִרְאָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הִיא תִתְהַלָּל, כִּי זֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה. וְזֹאת הַתְּפִלָּה הִיא שָׁוָה עִם הַתּוֹרָה וְגָבֹהַּ מִמֶּנָּה, כִּי עִקַּר הַכַּוָּנָה בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה הוּא לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְזֶהוּ כַּוָּנָתוֹ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְיִרְאָה אֶת ד' וּלְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה. נִמְצָא, שֶׁהַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה שְׁנֵיהֶם שָׁוִים בְּקוֹמָתָם. וְאַף גַּם הַתְּפִלָּה גָּבֹהַּ יוֹתֵר, בִּבְחִינַת אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, בְּחִינַת רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ד', דְּהַיְנוּ הַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת אִשָּׁה יִרְאַת ד', דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁמִּתְפַּלֵּל עַל הַיִּרְאָה הִיא רֵאשִׁית חָכְמָה, כִּי הִוא לְמַעְלָה מֵהַחָכְמָה, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה. כִּי תְּפִלָּה כָּזֹאת הִיא עִקַּר קִיּוּם הַתּוֹרָה, כִּי עִקַּר הַתּוֹרָה הִיא הַמַּעֲשֶׂה שֶׁזּוֹכִין עַל-יְדֵי תְּפִלָּה זֹאת, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר וְכוּ' כַּנַּ"ל, כִּי הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁהוּא הַתּוֹרָה בְּחִינַת זְעֵיר אַנְפִּין שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם כַּיָּדוּעַ, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, אֲבָל עַל-יְדֵי תְּפִלָּה יְכוֹלִין לִזְכּוֹת לְיִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים שֶׁיָּסַד דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁכֻּלּוֹ תְּפִלּוֹת לִזְכּוֹת לְיִרְאַת שָׁמַיִם וְלַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ כַּאֲשֶׁר יְבֹאַר לְפָנֵינוּ בְּעֵזֶר ה':
 

משמרת למשמרתי

משתמש רגיל
דווס אמר:
אם היחס לקב"ה הוא כמלך איך אפשר לדבר אליו כדבר איש לרעהו, רק ר' נחמן חידש שהקב"ה הוא אבא וא"כ אפשר לדבר אליו כל היום
בענין זה פעם דיברתי עם יהודי ת"ח מברסלב (אינני ברסלבר) ושחתי לפי תומי תיאור של השיח בהתבודדות כפי שספגתי מהאוירה ברחוב שזה שיח פתוח וכדבר איש אל רעהו לדוגמא אבא אני רוצה בבקשה תן לי וכו ' וכו ' והוא שיהיה בריא פתח עלי זוג עינים תמהות וכי ככה פונים לרבש"ע?? ואז הבנתי שהרבה ממה שנתפס זה מהבעלי תשובה שקוראים לעצמם ברסלב וד"ל
 
 
משמרת למשמרתי אמר:
דווס אמר:
אם היחס לקב"ה הוא כמלך איך אפשר לדבר אליו כדבר איש לרעהו, רק ר' נחמן חידש שהקב"ה הוא אבא וא"כ אפשר לדבר אליו כל היום
בענין זה פעם דיברתי עם יהודי ת"ח מברסלב (אינני ברסלבר) ושחתי לפי תומי תיאור של השיח בהתבודדות כפי שספגתי מהאוירה ברחוב שזה שיח פתוח וכדבר איש אל רעהו לדוגמא אבא אני רוצה בבקשה תן לי וכו ' וכו ' והוא שיהיה בריא פתח עלי זוג עינים תמהות וכי ככה פונים לרבש"ע?? ואז הבנתי שהרבה ממה שנתפס זה מהבעלי תשובה שקוראים לעצמם ברסלב וד"ל
 
איני בטוח שהבנת אותו נכון.
כי לפי דבריך - דווקא הבעלי תשובה צודקים.
רבי נחמן זי"ע אכן כך לימד לעשות. לדבר עם הקב"ה בפשטות, דיבורי אמת מהלב, לשפוך שיח ולדבר ולדבר כמו אל חבר טוב אמיתי.
כל מחסום בהתבודדות פוגם ב"אמת" של הדיבורים.
נכון שראוי לפתוח ולסיים בשבח והודאה, ונכון שצריך לזכור שעומד לפני מלך וכו' וכו' - אבל צריך לדעת שזה מה שה"מלך" וה"אבא" רוצה עכשיו: שתפרוק את כל הלב, תדבר חופשי ותוציא כל מה שאתה מרגיש ולא תסתיר דבר, מתוך אמון מלא, כמו "חבר טוב אמיתי".
 

משמרת למשמרתי

משתמש רגיל
אני גם התפאלתי אבל הזעזוע שלו מהתיאור שלי הספיק לי לחוש שיש בזה זלזול
ובנוגע למה שהבאת שר' נחמן אמר את זה אשמח אם תציין לי
זה ברור שדיבר על שיח עם הבוי"ת בפשטות רק דע לפני מי אתה עומד
 
משמרת למשמרתי אמר:
אני גם התפאלתי אבל הזעזוע שלו מהתיאור שלי הספיק לי לחוש שיש בזה זלזול
ובנוגע למה שהבאת שר' נחמן אמר את זה אשמח אם תציין לי
זה ברור שדיבר על שיח עם הבוי"ת בפשטות רק דע לפני מי אתה עומד

זה הציטוט המקורי מהספה"ק כוכבי אור בתרגום ללשון הקודש:
"לקחו אדמו"ר זצ"ל בידיו הקדושות סביב כתפיו וענה ואמר לו: ובכלל, זה טוב מאוד לשפוך את הלב לפני השם יתברך ממש כמו ששופכים את הלב לפני חבר טוב אמיתי"

בספה"ק השתפכות הנפש תמצא מאמרים רבים של רבי נחמן ורבי נתן איך לדבר עם הקב"ה, מלוקטים מליקוטי מוהר"ן וליקוטי הלכות.
הנה אחד:

הַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה עֶלְיוֹנָה מִן הַכֹּל, דְּהַיְנוּ לִקְבֹּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס. לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּקָרְבֵהוּ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת.
וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בְּלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּמְדִינָתֵנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז. כִּי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ. וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל לְדַבֵּר בְּהַלָּשׁוֹן כָּל כָּךְ, כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר בּוֹ. כִּי הַלֵּב נִמְשָׁךְ וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ. וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז יָכוֹל לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר וְהֵן בַּקָּשַׁת תַּחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה בֶּאֱמֶת. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל חָד לְפוּם דַּרְגֵּהּ.
וְיִזָּהֵר מְאֹד לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ לְהַתְמִיד בָּזֶה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם שָׁעָה מְיֻחֶדֶת כַּנַּ"ל. וּשְׁאָר כָּל הַיּוֹם יִהְיֶה בְּשִׂמְחָה (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסִּימָן הַקּוֹדֵם הַמַּתְחִיל - מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד עַיֵּן שָׁם). וְהַנְהָגָה זוֹ הִיא גְּדוֹלָה בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד. וְהִיא דֶּרֶךְ וְעֵצָה טוֹבָה מְאֹד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ. כִּי זֹאת הִיא עֵצָה כְּלָלִית שֶׁכּוֹלֵל הַכֹּל. כִּי עַל כָּל מַה שֶּׁיֶּחְסַר לוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אוֹ אִם הוּא רָחוֹק לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, עַל הַכֹּל יְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל.
וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים נִסְתַּתְּמִין דְּבָרָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו לְדַבֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כְּלָל, אַף־עַל־פִּי־כֵן זֶה בְּעַצְמוֹ טוֹב מְאֹד, דְּהַיְנוּ הַהֲכָנָה שֶׁהוּא מוּכָן וְעוֹמֵד לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְחָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק לְדַבֵּר אַף שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל, זֶה בְּעַצְמוֹ גַּם כֵּן טוֹב מְאֹד.
וְגַם יוּכַל לַעֲשׂוֹת לוֹ שִׂיחָה וּתְפִלָּה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ. וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ יִצְעַק וְיִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, שֶׁנִּתְרַחֵק כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל אֲפִלּוּ לְדַבֵּר. וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים שֶׁיַּחְמֹל עָלָיו וְיִפְתַּח פִּיו, שֶׁיּוּכַל לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ.
וְדַע שֶׁכַּמָּה וְכַמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים וּמְפֻרְסָמִים סִפְּרוּ, שֶׁלֹּא בָּאוּ לְמַדְרֵגָתָם רַק עַל־יְדֵי הַנְהָגָה זוֹ. וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין מֵעַצְמוֹ גֹּדֶל מַעֲלַת הַנְהָגָה זוֹ הָעוֹלָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה. וְהוּא דָּבָר הַשָּׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל. כִּי כֻּלָּם יְכוֹלִים לִנְהֹג הַנְהָגָה זוֹ וְעַל־יְדֵי־זֶה יָבוֹאוּ לְמַעֲלָה גְּדוֹלָה. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז בָּזֶה.
גַּם טוֹב לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרָה תְּפִלָּה. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁלּוֹמֵד אוֹ שׁוֹמֵעַ אֵיזֶה מַאֲמַר תּוֹרָה מִצַּדִּיק הָאֱמֶת אֲזַי יַעֲשֶׂה מִזֶּה תְּפִלָּה. דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ עַל כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר. מָתַי יִזְכֶּה גַּם הוּא לָבוֹא לְכָל זֶה וְכַמָּה הוּא רָחוֹק מִזֶּה, וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּזַכֵּהוּ לָבוֹא לְכָל הַנֶּאֱמַר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר:
וְהַמַּשְׂכִּיל וְהֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת יוֹלִיכוֹ הַשֵּׁם בְּדֶרֶךְ אֱמֶת וְיָבִין בְּעַצְמוֹ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בָּזֶה, בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו דִּבְרֵי חֵן, וּטְעָנוֹת נְכוֹנוֹת לְרַצּוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּקָרְבֵהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וְעִנְיַן שִׂיחָה זוֹ עוֹלֶה לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ מְאֹד. וּבִפְרָט כְּשֶׁעוֹשֶׂה מִתּוֹרָה תְּפִלָּה מִזֶּה נַעֲשֶׂה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים מְאֹד לְמַעְלָה: (שָׁם סִימָן כה):
עַיֵּן בְּסֵפֶר "עָלִים לִתְרוּפָה" (מִכְתָּב שעב), שֶׁכָּתַב שָׁם: וְהָעִקָּר לַעֲשׂוֹת מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת לְבַקֵּשׁ בְּכָל יוֹם וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ עַל־פִּי אֵיזֶה תּוֹרָה, שֶׁיִּלְמוֹד בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁבְּכֻלָּם יְכוֹלִים לִמְצֹא אֶת עַצְמוֹ בְּכָל יוֹם. אֲהָהּ, הַשֵּׁם! מָתַי נִזְכֶּה לָזֶה. כִּי כָּל יָמֵינוּ פּוֹרְחִים וְהוֹלְכִים כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלֶה וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וְכַחֲלוֹם יָעוּף וְכוּ', וְאֵין לָנוּ בַּמֶּה לְתָפְסָם וּלְהַחֲזִיקָם, שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁאָרִים קַיָּמִים לָנוּ, שֶׁנִּחְיֶה בָּהֶם לָנֶצַח כָּל אֶחָד עַל־יְדֵי תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים. וְהָעִקָּר עַל־פִּי הַדֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, שֶׁהוּא יָשָׁן וְחָדָשׁ מְאֹד, שֶׁהוּא לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת כַּנַּ"ל. וְכָל אֶחָד רָחוֹק בְּעֵינֵי עַצְמוֹ מִזֶּה, וּבֶאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ. וְאִם אַף־עַל־פִּי־כֵן אֵין יְכוֹלִים לְהַתְחִיל לְדַבֵּר כְּלָל, הֲלֹא גַּם מִזֶּה דִּבַּרְנוּ הַרְבֵּה בְּעֵצוֹת אֲמִתִּיּוֹת, שֶׁהֵם בְּדוּקִים וּמְנֻסִּים, שֶׁכְּבָר הוֹעִילוּ לָנוּ הַרְבֵּה וְכוּ'. אַשְׁרֵינוּ, שֶׁזָּכִינוּ לִשְׁמֹעַ כָּל זֹאת וְלַעֲסֹק בָּזֶה קְצָת. מִי יִתֵּן, שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיֵּם רְצוֹנוֹ בֶּאֱמֶת וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, לִשְׂמֹחַ בְּכָל יוֹם וּלְבַקֵּשׁ וְלִצְעֹק לַה' וְלַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת וְכוּ', עַיֵּן שָׁם.
 

ישר א-ל

משתמש ותיק
א. ע"פ שכלנו האנושי אין שום סיבה שתהיה אפשרות לתפלה.

ב. אבל הודיענו השי"ת ע"י עבדיו הנביאים מדור לדור כי הוא שומע תפלה, ומתאווה לתפלתן, ואין קרוב כד' אלוקינו בכל קראנו אליו, וקרוב ד' לכל קוראיו, ואפילו תפילת מנשה מלך ישראל שהיתה באופן של התרסה כביכול - גם נענתה.

ג. החושב כי אנשי כנה"ג ישבו ודנו בשכלם האנושי באיזו צורה ראוי לפנות למלך וע"פ זה חיברו את התפלה, לחסר דעה יחשב.

ד. לא מצאנו כל הגבלה על אופן התפלה, רק מלשבח ולרומם. (למשל דין פוחח)

ה. ברור הדבר שאסור לפנות לקב"ה שלא בדרך כבוד, אבל זה דין כללי ש כל פחיתות כבוד אסורה , ואינו קשור דווקא לתפלה.

ו.לעצם העניין,
באם יש על מה לדון, הרבה יותר לזעוק על הפיכת התפילה כ'תן וקח', על 40 יום ומובטחת לך הישועה, וכהנה וכהנה, שזה הפיכת מושג התפילה שכל כולה אמורה להיות הכנעה ותחנונים, ולפעול את 'רצונו' של השי"ת מדין לרחמים, ואינה איזו שהיא פעולה /סגולה שאדם יכול להתחייב עליה.

יש הרבה מה להאריך על התופעה אך קצר הזמן
 
משמרת למשמרתי אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
משמרת למשמרתי אמר:
כל מה שאמרתי וכתבתי מסתדר היטב עם זה
אין כאן שום הבנה חדשה ממה שנאמר למעלה

תקרא תקרא
אני מבין \שאתה עוסק גם בהפצה :) אבל גופו של ענין קראתי ואני לא משתכנע

 

וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בְּלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּמְדִינָתֵנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז. כִּי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ. וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל לְדַבֵּר בְּהַלָּשׁוֹן כָּל כָּךְ, כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר בּוֹ. כִּי הַלֵּב נִמְשָׁךְ וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ. וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז יָכוֹל לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר וְהֵן בַּקָּשַׁת תַּחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה בֶּאֱמֶת. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל חָד לְפוּם דַּרְגֵּהּ.

מה עוד נשאר לברר?
צריך לדבר בחופשיות! לשפוך את כל הלב! (כמובן עם כבוד ולא בזלזול. אבל כבוד כמו אבא, לא מרוחק ומגביל)
 

משמרת למשמרתי

משתמש רגיל
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
משמרת למשמרתי אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
תקרא תקרא
אני מבין \שאתה עוסק גם בהפצה :) אבל גופו של ענין קראתי ואני לא משתכנע

וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בְּלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּמְדִינָתֵנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז. כִּי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ. וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל לְדַבֵּר בְּהַלָּשׁוֹן כָּל כָּךְ, כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּסַפְּרִים וּמְדַבְּרִים בּוֹ קַל וְקָרוֹב יוֹתֵר לְשַׁבֵּר בּוֹ. כִּי הַלֵּב נִמְשָׁךְ וְקָרוֹב יוֹתֵר אֶל לְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז מֵחֲמַת שֶׁהוּא מֻרְגָּל בּוֹ. וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז יָכוֹל לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר וְהֵן בַּקָּשַׁת תַּחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה בֶּאֱמֶת. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל חָד לְפוּם דַּרְגֵּהּ.

מה עוד נשאר לברר?
צריך לדבר בחופשיות! לשפוך את כל הלב! (כמובן עם כבוד ולא בזלזול)
אבער אזוי ווי אמענטש און נישט אזווי וי אווילדע חיה
 
 

מ אלישע

משתמש ותיק
כשלא מטרידים, מקבלים יותר, עכ"פ יש לי יותר חשק לתת. (כשלא סומכים שרצוני לתת הרבה, ומבקשים במידת הדין, מקבלים במידת הדין)
(וכל זה במשל בלבד. ואיני יודע בנמשל. 
ומ"מ
בתפילה ברוחניות להיפך.
 

פאר

משתמש רגיל
הגמרא מדברת, ועל זה מדבר פותח האשכול, על אחד שלא מכווין.
לפי מה שהוא מצטט אזי באמת יש כאן בעיה.
מתאהב על ידך אמר:
גם אם לא מצליח לדבר עם ה' ולשפוך ולפרט כל העובר עליו כדבר איש אל רעהו וכו' וכו' - אז שיחזור שוב ושוב על משהו שהצליח להוציא מהפה עד שיצא לו עוד דיבורים.
בגמרא משמע שאדם שלא מצליח לדבר מוטב לו שישתוק עד שיחזרו אליו המוחין.
מצד עיקר דינא דגמרא, אפילו תפילות מחוייבות אין לאדם להתפלל אם הוא יודע שלא יוכל לכוין. [וכבר עמדו הראשונים בטעם הענין שאנו מתפללים למרות שאין אנו מכוונים]. ואם כן קצת קשה לקבל את הרעיון הזה.
אם כי יש לחלק ולומר שאדרבה, בתפילת שמונה עשרה וכדו' האדם כבר נעמד לפני המלך ואם אינו יודע מה הוא מדבר אבוי לו, ואם הוא צריך לחזור על דבריו כי אמרם בלא כוונה מחנן ליה בארזפתא דנפחא. אבל כשאדם מנסה להתפלל תפילה אישית הוא כביכול 'מנסה להתניע'. כל זמן שלא התניע הוא עדיין לא מתפלל באמת. (ודאי שיקבל שכר על ההתאמצות והרצון, אבל תפילה זה לא). וממילא אין בכך בעיה.
הדוגמאות של משה רבנו ושמואל הנביא הן שלא ממין העניין. ודאי אדם יכול לנסות לפעול ולהתפלל עוד תפילה ועוד תפילה ועוד ועוד. הם אכן התפללו, כיוונו את דעתם וכל כוחותיהם. ומן סתם במעלתם וקדושתם גם ידעו לכווין כל תפילה על פי סדרי עולמות וכוונות וייחודים לפי העניין. אדרבה אם משה רבנו התפלל תקט"ו תפילות היו כאן תקט"ו ולא אחת שחזר ודקלם אותה שוב ושוב.
 

מ אלישע

משתמש ותיק
פאר אמר:
הגמרא מדברת, ועל זה מדבר פותח האשכול, על אחד שלא מכווין.
לפי מה שהוא מצטט אזי באמת יש כאן בעיה.
מתאהב על ידך אמר:
גם אם לא מצליח לדבר עם ה' ולשפוך ולפרט כל העובר עליו כדבר איש אל רעהו וכו' וכו' - אז שיחזור שוב ושוב על משהו שהצליח להוציא מהפה עד שיצא לו עוד דיבורים.
בגמרא משמע שאדם שלא מצליח לדבר מוטב לו שישתוק עד שיחזרו אליו המוחין.
מצד עיקר דינא דגמרא, אפילו תפילות מחוייבות אין לאדם להתפלל אם הוא יודע שלא יוכל לכוין. [וכבר עמדו הראשונים בטעם הענין שאנו מתפללים למרות שאין אנו מכוונים]. ואם כן קצת קשה לקבל את הרעיון הזה.
אם כי יש לחלק ולומר שאדרבה, בתפילת שמונה עשרה וכדו' האדם כבר נעמד לפני המלך ואם אינו יודע מה הוא מדבר אבוי לו, ואם הוא צריך לחזור על דבריו כי אמרם בלא כוונה מחנן ליה בארזפתא דנפחא. אבל כשאדם מנסה להתפלל תפילה אישית הוא כביכול 'מנסה להתניע'. כל זמן שלא התניע הוא עדיין לא מתפלל באמת. (ודאי שיקבל שכר על ההתאמצות והרצון, אבל תפילה זה לא). וממילא אין בכך בעיה.
הדוגמאות של משה רבנו ושמואל הנביא הן שלא ממין העניין. ודאי אדם יכול לנסות לפעול ולהתפלל עוד תפילה ועוד תפילה ועוד ועוד. הם אכן התפללו, כיוונו את דעתם וכל כוחותיהם. ומן סתם במעלתם וקדושתם גם ידעו לכווין כל תפילה על פי סדרי עולמות וכוונות וייחודים לפי העניין. אדרבה אם משה רבנו התפלל תקט"ו תפילות היו כאן תקט"ו ולא אחת שחזר ודקלם אותה שוב ושוב.
נכון 
אבל כמדומה מדובר כאן בסוג תפילה מסוים.
(איני רגיל לכתוב ענייני רגש. ובפרט בענין זה שלא זכיתי עדיין . אקוה שיכתב ברור, ואקוה שאזכה לקיים טוב)
כשבאים להתבודדות, ומרגיש שעומד לפני הבורא, יש מחסומים (ואכמ"ל)
מרגיש בליבו רגשות רבים ו(יראה, בושה, שפלות, אהבת ה') צריך לבטאם בפה. (וכן מרגיש את רוב חסרונותיו ועוצם שלמות הבורא)
ןמתחיל רבונו של עולם. ובזה נמס ליבו (אם בסדר הנ"ל, מתחיל תפילתו ב"רבונו של עולם" בהרגשת יראה, ונזכר בבהרגשת בושה לבקש.
ובזה יש "מחסום" להמשיך. ומתחיל שוב "רבונו של עולם" בדרך בושה ושפלות. ומתעורר לתפילה בדרך אהבה. ואומר "רבונו של עולם" שוב.
ואז חוזר שוב למידת הבושה הרי ה' מכיר מה שהיה היום. ואומר שוב "רבונו של עולם" ונזכר בחסדי ה' עמו ובעוצם השלימות, והוא חלק מהכלל.
ואומר שוב "רבונו של עולם" וחושב הרי ידועים לך כל צרכי. ורק אתה יכול להשלימם. שהרי אתה "רבונו של עולם".
וכו'.
(ואודיע שוב שמש"כ שלא זכיתי לא נכתב בדרך ענוה, אלא כך נכון אלא שיש לי תקוה)
 


 
 

הערשלה

משתמש ותיק
מ אלישע אמר:
פאר אמר:
הגמרא מדברת, ועל זה מדבר פותח האשכול, על אחד שלא מכווין.
לפי מה שהוא מצטט אזי באמת יש כאן בעיה.
מתאהב על ידך אמר:
גם אם לא מצליח לדבר עם ה' ולשפוך ולפרט כל העובר עליו כדבר איש אל רעהו וכו' וכו' - אז שיחזור שוב ושוב על משהו שהצליח להוציא מהפה עד שיצא לו עוד דיבורים.
בגמרא משמע שאדם שלא מצליח לדבר מוטב לו שישתוק עד שיחזרו אליו המוחין.
מצד עיקר דינא דגמרא, אפילו תפילות מחוייבות אין לאדם להתפלל אם הוא יודע שלא יוכל לכוין. [וכבר עמדו הראשונים בטעם הענין שאנו מתפללים למרות שאין אנו מכוונים]. ואם כן קצת קשה לקבל את הרעיון הזה.
אם כי יש לחלק ולומר שאדרבה, בתפילת שמונה עשרה וכדו' האדם כבר נעמד לפני המלך ואם אינו יודע מה הוא מדבר אבוי לו, ואם הוא צריך לחזור על דבריו כי אמרם בלא כוונה מחנן ליה בארזפתא דנפחא. אבל כשאדם מנסה להתפלל תפילה אישית הוא כביכול 'מנסה להתניע'. כל זמן שלא התניע הוא עדיין לא מתפלל באמת. (ודאי שיקבל שכר על ההתאמצות והרצון, אבל תפילה זה לא). וממילא אין בכך בעיה.
הדוגמאות של משה רבנו ושמואל הנביא הן שלא ממין העניין. ודאי אדם יכול לנסות לפעול ולהתפלל עוד תפילה ועוד תפילה ועוד ועוד. הם אכן התפללו, כיוונו את דעתם וכל כוחותיהם. ומן סתם במעלתם וקדושתם גם ידעו לכווין כל תפילה על פי סדרי עולמות וכוונות וייחודים לפי העניין. אדרבה אם משה רבנו התפלל תקט"ו תפילות היו כאן תקט"ו ולא אחת שחזר ודקלם אותה שוב ושוב.
נכון 
אבל כמדומה מדובר כאן בסוג תפילה מסוים.
(איני רגיל לכתוב ענייני רגש. ובפרט בענין זה שלא זכיתי עדיין . אקוה שיכתב ברור, ואקוה שאזכה לקיים טוב)
כשבאים להתבודדות, ומרגיש שעומד לפני הבורא, יש מחסומים (ואכמ"ל)
מרגיש בליבו רגשות רבים ו(יראה, בושה, שפלות, אהבת ה') צריך לבטאם בפה. (וכן מרגיש את רוב חסרונותיו ועוצם שלמות הבורא)
ןמתחיל רבונו של עולם. ובזה נמס ליבו (אם בסדר הנ"ל, מתחיל תפילתו ב"רבונו של עולם" בהרגשת יראה, ונזכר בבהרגשת בושה לבקש.
ובזה יש "מחסום" להמשיך. ומתחיל שוב "רבונו של עולם" בדרך בושה ושפלות. ומתעורר לתפילה בדרך אהבה. ואומר "רבונו של עולם" שוב.
ואז חוזר שוב למידת הבושה הרי ה' מכיר מה שהיה היום. ואומר שוב "רבונו של עולם" ונזכר בחסדי ה' עמו ובעוצם השלימות, והוא חלק מהכלל.
ואומר שוב "רבונו של עולם" וחושב הרי ידועים לך כל צרכי. ורק אתה יכול להשלימם. שהרי אתה "רבונו של עולם".
וכו'.
(ואודיע שוב שמש"כ שלא זכיתי לא נכתב בדרך ענוה, אלא כך נכון אלא שיש לי תקוה)
 
מה שנראה לי שחשוב מאוד להוסיף בעניין זה.

כבר כתוב בספרים שתפילה צורך גבוה.
רצה הבורא וברא מציאות שהוא כביכול צריך את התפילה של יהודי.
ממילא בתפילה מתבטא הקשר של יהודי עם ה' כמו הקשר המופיע בשה"ש של איש ואשה הצריכים זל"ז.
ואף שיש מרחק עצום בין יהודי לבוראו, אבל הוא הרים את יהודי למקום שכביכול הוא צריך אותו ואת בקשתו.

א"כ פשוט שכמה שמבקש יותר הרי הוא בעצם ממלא את רצונו יותר.
וזה מ"ש שמתאווה לתפילתם וכו'.
 
הערשלה אמר:
מ אלישע אמר:
פאר אמר:
הגמרא מדברת, ועל זה מדבר פותח האשכול, על אחד שלא מכווין.
לפי מה שהוא מצטט אזי באמת יש כאן בעיה.

בגמרא משמע שאדם שלא מצליח לדבר מוטב לו שישתוק עד שיחזרו אליו המוחין.
מצד עיקר דינא דגמרא, אפילו תפילות מחוייבות אין לאדם להתפלל אם הוא יודע שלא יוכל לכוין. [וכבר עמדו הראשונים בטעם הענין שאנו מתפללים למרות שאין אנו מכוונים]. ואם כן קצת קשה לקבל את הרעיון הזה.
אם כי יש לחלק ולומר שאדרבה, בתפילת שמונה עשרה וכדו' האדם כבר נעמד לפני המלך ואם אינו יודע מה הוא מדבר אבוי לו, ואם הוא צריך לחזור על דבריו כי אמרם בלא כוונה מחנן ליה בארזפתא דנפחא. אבל כשאדם מנסה להתפלל תפילה אישית הוא כביכול 'מנסה להתניע'. כל זמן שלא התניע הוא עדיין לא מתפלל באמת. (ודאי שיקבל שכר על ההתאמצות והרצון, אבל תפילה זה לא). וממילא אין בכך בעיה.
הדוגמאות של משה רבנו ושמואל הנביא הן שלא ממין העניין. ודאי אדם יכול לנסות לפעול ולהתפלל עוד תפילה ועוד תפילה ועוד ועוד. הם אכן התפללו, כיוונו את דעתם וכל כוחותיהם. ומן סתם במעלתם וקדושתם גם ידעו לכווין כל תפילה על פי סדרי עולמות וכוונות וייחודים לפי העניין. אדרבה אם משה רבנו התפלל תקט"ו תפילות היו כאן תקט"ו ולא אחת שחזר ודקלם אותה שוב ושוב.
נכון 
אבל כמדומה מדובר כאן בסוג תפילה מסוים.
(איני רגיל לכתוב ענייני רגש. ובפרט בענין זה שלא זכיתי עדיין . אקוה שיכתב ברור, ואקוה שאזכה לקיים טוב)
כשבאים להתבודדות, ומרגיש שעומד לפני הבורא, יש מחסומים (ואכמ"ל)
מרגיש בליבו רגשות רבים ו(יראה, בושה, שפלות, אהבת ה') צריך לבטאם בפה. (וכן מרגיש את רוב חסרונותיו ועוצם שלמות הבורא)
ןמתחיל רבונו של עולם. ובזה נמס ליבו (אם בסדר הנ"ל, מתחיל תפילתו ב"רבונו של עולם" בהרגשת יראה, ונזכר בבהרגשת בושה לבקש.
ובזה יש "מחסום" להמשיך. ומתחיל שוב "רבונו של עולם" בדרך בושה ושפלות. ומתעורר לתפילה בדרך אהבה. ואומר "רבונו של עולם" שוב.
ואז חוזר שוב למידת הבושה הרי ה' מכיר מה שהיה היום. ואומר שוב "רבונו של עולם" ונזכר בחסדי ה' עמו ובעוצם השלימות, והוא חלק מהכלל.
ואומר שוב "רבונו של עולם" וחושב הרי ידועים לך כל צרכי. ורק אתה יכול להשלימם. שהרי אתה "רבונו של עולם".
וכו'.
(ואודיע שוב שמש"כ שלא זכיתי לא נכתב בדרך ענוה, אלא כך נכון אלא שיש לי תקוה)
 
מה שנראה לי שחשוב מאוד להוסיף בעניין זה.

כבר כתוב בספרים שתפילה צורך גבוה.
רצה הבורא וברא מציאות שהוא כביכול צריך את התפילה של יהודי.
ממילא בתפילה מתבטא הקשר של יהודי עם ה' כמו הקשר המופיע בשה"ש של איש ואשה הצריכים זל"ז.
ואף שיש מרחק עצום בין יהודי לבוראו, אבל הוא הרים את יהודי למקום שכביכול הוא צריך אותו ואת בקשתו.

א"כ פשוט שכמה שמבקש יותר הרי הוא בעצם ממלא את רצונו יותר.
וזה מ"ש שמתאווה לתפילתם וכו'.

אכן נקודה חשובה ביותר!
חז"ל בעצם אומרים שלהקב"ה כביכול יש תאווה לתפילות שלנו, וכל דיבור של יהודי הוא מילוי תאוותו! וממילא אין כלל מקום לחשוב שאנחנו 'נודניקים' כשאנחנו מבקשים שוב ושוב את דבר.
כי אינו מידתו כמידת בשר ודם, שדיבור של השני 'חופר' לו...
הוא רק רוצה עוד ועוד מזה!

והכל כמובן מרחמיו המרובים ורצונו להיטיב בתכלית ההטבה, וההטבה הגדולה היא הקשר שנוצר ע"י תפילה, קשר שהוא עצמו תכלית ביאת האדם לעולם!
 
חלק עליון תַחתִית