יש בידי מספר כמו:0723186256. אבל בטלפון אינו ברור כל כך. בעבר היה כאן אחד שהיה מעלה את המאמרים עם סיומם.עת הזמיר אמר:יש מספרים שחולקו לקהל שבו יוכלו לשמוע שידור חוזר היום עד מחר בבוקר
הנצח אמר:אם משהו יוכל לעלות הקלטה מהמאמר שנמסר הבוקר, אשמח מאוד.
מסתמא הכוונה לרבי יונתן דיויד, אולי תוכלו לכתוב למי שלא זכה להכירו, מה המיוחדות שלו, כי ניכרת נהירה גדולה אחריו.הנצח אמר:אם משהו יוכל לעלות הקלטה מהמאמר שנמסר הבוקר, אשמח מאוד.
כמעיין המתגבר אמר:מסתמא הכוונה לרבי יונתן דיויד, אולי תוכלו לכתוב למי שלא זכה להכירו, מה המיוחדות שלו, כי ניכרת נהירה גדולה אחריו.הנצח אמר:אם משהו יוכל לעלות הקלטה מהמאמר שנמסר הבוקר, אשמח מאוד.
הנצח אמר:יש בידי מספר כמו:0723186256. אבל בטלפון אינו ברור כל כך. בעבר היה כאן אחד שהיה מעלה את המאמרים עם סיומם.עת הזמיר אמר:יש מספרים שחולקו לקהל שבו יוכלו לשמוע שידור חוזר היום עד מחר בבוקר
סליחה. המספר הוא:0723186258. אמור המאמר לעלות לקו במהלך היום.ציון הלא תשאלי אמר:הנצח אמר:יש בידי מספר כמו:0723186256. אבל בטלפון אינו ברור כל כך. בעבר היה כאן אחד שהיה מעלה את המאמרים עם סיומם.עת הזמיר אמר:יש מספרים שחולקו לקהל שבו יוכלו לשמוע שידור חוזר היום עד מחר בבוקר
המספר שכתבת שגוי ואינו נכון !
כמעיין המתגבר אמר:מסתמא הכוונה לרבי יונתן דיויד, אולי תוכלו לכתוב למי שלא זכה להכירו, מה המיוחדות שלו, כי ניכרת נהירה גדולה אחריו.הנצח אמר:אם משהו יוכל לעלות הקלטה מהמאמר שנמסר הבוקר, אשמח מאוד.
יישר כוח על התמונה. מדובר בתמונה מקורית או ערוכה?מפחד יצחק אמר:תמונה נדירה של חמיו של הראשיבע שליט"א, הגאון הגדול הרב הוטנר זצוק"ל.הפחד יצחק.jpg
אלעזר בונים אמר:
אף שד"ת מקומם בסתר, ובעלמא לא ניתנו להכתב בראש כל חוצות, מ"מ הלא נאמרו הדברים לכל השומעם, בטלפון. ולתועלת אצרף בכאן את אשר שמעתי במאמר היום, וה' הטוב יכפר. הדברים נכתבו בקוצר מאד, ויועילו לחוזר ע"י על דברי הרב.
ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כי באור פניך נתת לנו וכו'.התורה נזכרה בכאן בשם תורת חיים, החיים המתגלים בקבלת ד"ת מהרב, הוא הארת פניו. ובמס"י בסוף, אחר כל המעלות, כ' על מעלת החיים העולה על הכל. 'חיים שאל ממך' (המשיח). אלו ואלו ד"א חיים. ומתני' באבות, מחלוקת לש"ש סופה להתקיים. כ"א מבעלי הפלוגתא בא לגלות הדעה שלו, ובתוך הגילוי מונח העניין של גילוי חיים, הפנימיים המונחים בד"ת. ונא' כן בברכת שים שלום. החיים בשורשם כוללים את כל אופני הגילוי, וע"כ נא' בברכת שים שלום, כלליות החיים המונחים במאור פנים שזוכה להם כאו"א.
א' החילוקים בין נבואת משה לבלעם, שבלעם ידע מראש מה שיא' לו ה'. ובוודאי אינו עדיף מממשה כמובן. והבי' להיפך, שבלעם שומע את גוף הדיבור. אבל משה שומע בתוך כל גילויי התורה, את עומק נותן החיים הגנוזים בם. שלא מתבטאים במילים. וכאדם האומר סברא כשהוא מלא חיות. שיש מעבר לדיבור את שורש השגתו, את חייו הפורצים ונובעים חוצה. ונבואת משה היא אחיזה בכח סודי ומסתורי של חיות ופנימיות הדברים. וההווה עצמו זה החיים, שנמסרים בשעת הדיבור, לא ביחס לידיעת העבר ולא לעתיד. וע"ז נא', 'אשר ידענו ה' פנים אל פנים'. העבר אין והעתיד עדיין, והווית החיים המתגלים עתה (שהיה ה' שונה איתו כל' רש"י.) היא נבואתו של משה.
ובמגילה, 'ועתה כתבו לכם את השירה הזו'. ונא' ביהושע 'עתה באתי'. על של עתה. שדברי תורה מתפרשים דבר של 'עתה'. דברי תורה תמיד הם בהווה, ודברי תורה בלא חיים הם כגוף בלא החיות הפנימי של הנשמה. וע"כ כ"ה ל' התורה בכ"מ. 'אשר אנוכי מצווך היום'. כחדשים. האדם אינו חי כי היה חי אתמול, הוווית חיין נמשכת עתה משורשם. וע"כ חיי תורתו ג"כ הם כחדשים. והוא מש"א חז"ל, הוו קורים לפני פר' בחודש השלישי, ומעלה אני עליכם כאליו עמדתם לפני בסיני.' שהוא דבר תמידי. והערב נא ה' אלוקינו את ד' תורתך בפינו, שהוא נתינה תמידית.
ואין מדברים כאן על חיזוק שלא ירדם בהבלי הזמן, אלא על הכרת החיים המפכים עתה, שד"ת חיים הם בתוכנו בכל שעה. דברי תורתך בפינו, 'על שפתיו יוסיף לקח', והוא שכאשר האדם מוציא את ד"ת בפיו, מברר הוא את הד"ת שעמד עליהם בשכלו, ובזה מתחדשים לו הבנות חדשות. בפינו ובפיות עמך בית ישראל. וע"כ משיגים אנו וכל כלל"י את המדריגה העליונה של יודעי שמך. (ובשם הגר"א, שאחר שמשיג האדם את כל מעמקי הקדש הגנוזים בד"ת, דיודעי שמך, שב הוא ללומדי תורתך, לברר שורש כל ההשגות.) ומה שנא' כן אחר הבקשה, צאצאינו הוא יציאה מכל הנשמות החדשות שיוצאות מאיתנו, וככל גילויי הד"ת שיוצאים מן הכח לפועל, בכח הדיבור שבפינו. זוכים אנו להוליד לחוץ את החיים הללו. והוא מש"א בסוף שירת האזינו, (אחר כל גילויי פנימיות התורה), שימה בפיהם. וכתולדות ישראל הנולדים בכל דור, כ"ה בדברי תורה עצמם, וזו כל תורת השירה.
כי ע"י הפה נעשה מפנימיות הדברים שבלב היודע, מציאות גמורה. וע"כ לא תשכח מפי זרעו. שכשנעשה מציאות, ומתגלה כל סודות התורה, מובטחים אנו שלא תשכח.
וכ"ה המהלך בכל עסק התורה, לברר שורש החיים הנובעים עתה בד"ת.
ודוגמא לדבר בירושלמי, שמברך הממשמש בתפילין בכל שעה, והמשמוש הוא כדי לזכור שלא להסיח דעת. ולכאו' הלא כשבא למשמש ה"ה כבר זוכרם, ומ"ש לברך על פעולה זו. והן הן הדברים, שהוא עושה מציאות מזכירה זו, למשמש בפועל בהם.
ובר"מ בהל' תפילין, ה"ה עני וירא שמים. לא אמר שעליו להיות כן, או שמולידים התפילין ענין זה.אלא הרי הוא עניו ויר"ש. ומונח בזה העניין הזה, שד"ת הם ההווה עצמו, ולא כמביאים אל עתיד אחר בנשמת ובדעת האדם, אלא עצמיות חייו כעת הם במצב של ד"ת. ובוודאי כיוון שזה הוא, וזה תוכן התפילין, עליו מוטל שיהיה במדריגה זו, אבל אי"ז סוף הענין. הדרך לבוא ליראה נתפרשה בר"מ במקו"א. אבל בכאן מיירי במצב עצמו.
האדם מחולק מדריגות מדריגות, בפעולותיו ובמידותיו. אבל בדעת, במקום הראש, עליו להיות מונח תמיד במקום ההויה התמידית. וכשמו ית' שם העצם, הוא הווה תמידי. ותפילין נקראו שם ה' שנקרא עליך. שלאדם יש אחיזה בדעת, מעל למידות שבגוף. (וכראש שהוא מעל הגוף.)
לשון קדשו של הר"מ, הרי הוא עניו וירא שמים.
וזו עצם נבואת משה, שבלעם יודע דעת עליון, אבל אין ידיעתו מחוברת לשורש החיים הנצחיים המושפעים מלמעלה. משא"כ נבואת משה היא האחיזה בחיים הההוים עתה, במה שמעבר לכל הידיעות וההשגות שבתוך החיים.
ובסוף המס"י, שמגיע אל מעלת מחיה מתים. והמכוון בזה, שהדבק בה' דבקות גמור, יכול למשוך ממנו ית' את החיים עצמם.
תורה נקראת עתה, וכנ"ל ביהושוע, לכל זמן ועת לכל חפץ.
עתה כתבו לכם את השירה הזו. ובהכרה זו דעתה נעשה מהתורה שירה. ומעלה אני עליכם כאילו עמדתם היום לפני, בכל דור ודור.
ואחר מת"ת נא' וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, היאך הדברים נובעים ממשפיע חי, כמש"א ויהיו עניך רואות את מוריך.
ודוג' לזה מפר' דקרח, שכ' רש"י מה ראה קרח לחלוק על משה, ראה כ"ד משמרות כהונה היוצאים ממנו, ומשה ראה יותר. (ל' רש"י.) שבניו יעשו תשובה. והמונח בזה, שקרח חלק על מרע"ה בטענת טלית שכולה תכלת. והבי', שחוט התכלת שבסוף הבגד מקשר את הלובש לדעת הנותן של התורה, שהוא מעל ומעבר לבגד עצמו.
נותנת החיים לעושיה, שהיא נותנת נקודה פנימית לכל הידיעות, התבטלות לדעתו של נותן התורה. וע"כ קרח אינו רואה את עשיית התשובה שלהם. שהאדם כנעקר מכל המציאות, אבל חוט א' של תשובה מחזיקו ומחברו לשרשו, לדעת הנותן. ובדעתו ל משה של השגת נצחיות דעת הנותן, משיגים מעל לגוף שכל הדברים המושג בידינו, מחוברים אל רצונו ית' שהוא שורש לכולהו.
והמהר"ל בתפארת, שלא בירכו בתורה תחילה, שחילקו בין נותן התורה להתורה עצמה. שהיו פונים אל שמחת גוף הדיבורים, בלא האחיזה בנשמת הדברים, המושפעת בתמידיות בהם. חיי הנצח שנובעם ממקור החיים.
והוא עניין מח' לשם שמים, שסופה להתקיים, שבאים יחד לגלות את רצןן החיים המתפלג לימין ולשמאל, לשמאי ולהלל, הרי הם דבוקים בהוויות החיים של עתה. ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, האור המונח על הפנים, ממעמקי רצונו ית' הפנימי המונח בדברים, והוא הנקרא בל' חיים.
ובשם הגרי"ס, שהלך למקום שקבלו ע"ע ללמוד תורה לשמה, שראה הרבה לשמה ומעט תורה. וא' להם שהתורה נזקקת להלמד עם כל החריפות והכעס (גיפט), לבטל את דעת השני, שלא יתכן אחרת. ואף שגם הלל יודע שגם תורתו של שמאי תורה היא. בכ"ז הוא לוחם במוא החריפות להעמיד את דעתו. והוא מפלאי פלאות החיים עצמם, המפולגים משורשם לכמה צדדים.
והוא מה שנודע שבשבת ויו"ט יש מעלה על ימי החול, שבחול האדם מתעלה מחיי החול אל שכל התורה, להאיר א"ע מהדעת העליונה. אבל בשבת ויו"ט שהם עצמם אות כתפילין, הזמן מקודש להתרומם, ולהיות עתה במצב זה דעניו ירא שמים. ויש לכ"א לדעת, שאין החיים בשבת ויו"ט אותם חיים עם אזהרות וציווים. אלא יום הוא מסוג אחר לגמרי, שמושרשים אנו בתכלית משעה שמים וארץ.(ואפי' בלא עניין נשמה יתירה כ"ה.) וע"כ אי"צ שם להניח תפילין.
ומה"ט כשהת"ח מכיר שבר הפלוגתא דידיה צודק, אין לו שום מניעה להכיר בזה, וכדברי רבא, טעות הם בידי. וממש כנוסח זה שמענו מגדולי החכמים. ואין נזקקים בזה להתגברות על המידות, כי השכל הוא שחייב את המלחמה בחריפות דמקודם, והוא המשרישו עכשיו בקל באמיתת דעתו של רעהו.
והוא מש"א חז"ל, שכששומעים בביהכ"נ י' הדברות, יש לדעת שאינו זכר למעמד הר סיני[1], אלא בעליית הדעת בשעה זו, הרי הוא שומע שמיעה אחרת. ועכשיו ממש הוא, בהווה הנצחי של ד"ת ה"ה מושרש בסיני ומקבל תורה.
וכ"א ז"ל, כשמטה אוזן לד"ת, ה"ה מתבונן בדעתו, ובמדריגת נפשו ה"ה כהווה שם.
פסחים ס"ח. רב יוסף א' עבידו לי עגלא תליתאי. אי לאו ההוא יומא, כמה יוסף איכא בשוקא. ורב יוסף נקרא סיני. שנפשו הייתה ספוגה בכל הד"ת שניתנה בסיני. וניתן להיאמר, שיתכן שהיה מעשה זה גם אחר ששכח תלמודו, כי הלא הוא כסיני, והוא הווה תמידי. הדביקות בנותן התורה היתה בידו גם אחר שנשתכחו ממנו כל הידיעות.
תורת חיים ואהבת חסד, חסדו הרא' של הבורא המושפע עליו מלמעלה. האחיזה בשורש של החסד, הקדום לאמצעים וליציאתו לפועל. ובשבת מאור פניו של אדם אינו דומה לשל חול, כפנים בפנים דיבר ה' עמכם, שעצם החיים נשפעים אל המקבל.
וברגל באים לראות ולהיראות את פני האדון (ופני רבו.) להתחבר אל החיים.
וירד ה' על הר סיני..
רצונו ית' נמסר לדעת החכמים, ומתיבתא דרקיעא מבררים ההלכה שבדעת כלל"י. ומשום הנקודה הזו.
בימים אלו כל העולם רועד, מלפני שנה עד עתה, ובימים אלו ממש. ועלינו להרגיש שנעשים דברים כלליים בעולם. החל מהנגיף (שנוגע לכלליות האנושות.) ומירון (שנוגע לכל כלל"י.) והמלחמה הנוראה בארצנו. (מצד שרצון השונא להתקיף את כלל באי הארץ.) ולב כ"א מרגיש שנעשים כאן עניין כללים, ולא פרטיים. אבל בכח הדבוקים בתורה, שאפי' השטן לא הצליח לדעת מקומה, שהיא בנפשות בנ"י בפנימי פנימיות רצונו ית'. ומשם זכינו ונזכה לאחוז בשורש החיים והחסד. וע"י שאוחזים אנו ברצונו, נזכה לראות בימים היקרים והקדושים הבעל"ט, בחג של קבלת התורה שבו אחוזים אנו בעמידה לפניו ית' בסיני. ויאיר עינינו לעמוד על רצונו ית' בד' הכלליים הללו, היאך נעבוד אותו. ונתברך עם כל כלל"י בברכת החג ובברכת התורה.
[1] א.ה. וכנודע שלא אמרו זכר למעמד הר סיני כיצ"מ, כד' ר"א קוטלר שמעמד הר סיני חי בכלל"י כל עת.
בית מתתניק אמר:אלעזר בונים אמר:
אף שד"ת מקומם בסתר, ובעלמא לא ניתנו להכתב בראש כל חוצות, מ"מ הלא נאמרו הדברים לכל השומעם, בטלפון. ולתועלת אצרף בכאן את אשר שמעתי במאמר היום, וה' הטוב יכפר. הדברים נכתבו בקוצר מאד, ויועילו לחוזר ע"י על דברי הרב.
ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כי באור פניך נתת לנו וכו'.התורה נזכרה בכאן בשם תורת חיים, החיים המתגלים בקבלת ד"ת מהרב, הוא הארת פניו. ובמס"י בסוף, אחר כל המעלות, כ' על מעלת החיים העולה על הכל. 'חיים שאל ממך' (המשיח). אלו ואלו ד"א חיים. ומתני' באבות, מחלוקת לש"ש סופה להתקיים. כ"א מבעלי הפלוגתא בא לגלות הדעה שלו, ובתוך הגילוי מונח העניין של גילוי חיים, הפנימיים המונחים בד"ת. ונא' כן בברכת שים שלום. החיים בשורשם כוללים את כל אופני הגילוי, וע"כ נא' בברכת שים שלום, כלליות החיים המונחים במאור פנים שזוכה להם כאו"א.
א' החילוקים בין נבואת משה לבלעם, שבלעם ידע מראש מה שיא' לו ה'. ובוודאי אינו עדיף מממשה כמובן. והבי' להיפך, שבלעם שומע את גוף הדיבור. אבל משה שומע בתוך כל גילויי התורה, את עומק נותן החיים הגנוזים בם. שלא מתבטאים במילים. וכאדם האומר סברא כשהוא מלא חיות. שיש מעבר לדיבור את שורש השגתו, את חייו הפורצים ונובעים חוצה. ונבואת משה היא אחיזה בכח סודי ומסתורי של חיות ופנימיות הדברים. וההווה עצמו זה החיים, שנמסרים בשעת הדיבור, לא ביחס לידיעת העבר ולא לעתיד. וע"ז נא', 'אשר ידענו ה' פנים אל פנים'. העבר אין והעתיד עדיין, והווית החיים המתגלים עתה (שהיה ה' שונה איתו כל' רש"י.) היא נבואתו של משה.
ובמגילה, 'ועתה כתבו לכם את השירה הזו'. ונא' ביהושע 'עתה באתי'. על של עתה. שדברי תורה מתפרשים דבר של 'עתה'. דברי תורה תמיד הם בהווה, ודברי תורה בלא חיים הם כגוף בלא החיות הפנימי של הנשמה. וע"כ כ"ה ל' התורה בכ"מ. 'אשר אנוכי מצווך היום'. כחדשים. האדם אינו חי כי היה חי אתמול, הוווית חיין נמשכת עתה משורשם. וע"כ חיי תורתו ג"כ הם כחדשים. והוא מש"א חז"ל, הוו קורים לפני פר' בחודש השלישי, ומעלה אני עליכם כאליו עמדתם לפני בסיני.' שהוא דבר תמידי. והערב נא ה' אלוקינו את ד' תורתך בפינו, שהוא נתינה תמידית.
ואין מדברים כאן על חיזוק שלא ירדם בהבלי הזמן, אלא על הכרת החיים המפכים עתה, שד"ת חיים הם בתוכנו בכל שעה. דברי תורתך בפינו, 'על שפתיו יוסיף לקח', והוא שכאשר האדם מוציא את ד"ת בפיו, מברר הוא את הד"ת שעמד עליהם בשכלו, ובזה מתחדשים לו הבנות חדשות. בפינו ובפיות עמך בית ישראל. וע"כ משיגים אנו וכל כלל"י את המדריגה העליונה של יודעי שמך. (ובשם הגר"א, שאחר שמשיג האדם את כל מעמקי הקדש הגנוזים בד"ת, דיודעי שמך, שב הוא ללומדי תורתך, לברר שורש כל ההשגות.) ומה שנא' כן אחר הבקשה, צאצאינו הוא יציאה מכל הנשמות החדשות שיוצאות מאיתנו, וככל גילויי הד"ת שיוצאים מן הכח לפועל, בכח הדיבור שבפינו. זוכים אנו להוליד לחוץ את החיים הללו. והוא מש"א בסוף שירת האזינו, (אחר כל גילויי פנימיות התורה), שימה בפיהם. וכתולדות ישראל הנולדים בכל דור, כ"ה בדברי תורה עצמם, וזו כל תורת השירה.
כי ע"י הפה נעשה מפנימיות הדברים שבלב היודע, מציאות גמורה. וע"כ לא תשכח מפי זרעו. שכשנעשה מציאות, ומתגלה כל סודות התורה, מובטחים אנו שלא תשכח.
וכ"ה המהלך בכל עסק התורה, לברר שורש החיים הנובעים עתה בד"ת.
ודוגמא לדבר בירושלמי, שמברך הממשמש בתפילין בכל שעה, והמשמוש הוא כדי לזכור שלא להסיח דעת. ולכאו' הלא כשבא למשמש ה"ה כבר זוכרם, ומ"ש לברך על פעולה זו. והן הן הדברים, שהוא עושה מציאות מזכירה זו, למשמש בפועל בהם.
ובר"מ בהל' תפילין, ה"ה עני וירא שמים. לא אמר שעליו להיות כן, או שמולידים התפילין ענין זה.אלא הרי הוא עניו ויר"ש. ומונח בזה העניין הזה, שד"ת הם ההווה עצמו, ולא כמביאים אל עתיד אחר בנשמת ובדעת האדם, אלא עצמיות חייו כעת הם במצב של ד"ת. ובוודאי כיוון שזה הוא, וזה תוכן התפילין, עליו מוטל שיהיה במדריגה זו, אבל אי"ז סוף הענין. הדרך לבוא ליראה נתפרשה בר"מ במקו"א. אבל בכאן מיירי במצב עצמו.
האדם מחולק מדריגות מדריגות, בפעולותיו ובמידותיו. אבל בדעת, במקום הראש, עליו להיות מונח תמיד במקום ההויה התמידית. וכשמו ית' שם העצם, הוא הווה תמידי. ותפילין נקראו שם ה' שנקרא עליך. שלאדם יש אחיזה בדעת, מעל למידות שבגוף. (וכראש שהוא מעל הגוף.)
לשון קדשו של הר"מ, הרי הוא עניו וירא שמים.
וזו עצם נבואת משה, שבלעם יודע דעת עליון, אבל אין ידיעתו מחוברת לשורש החיים הנצחיים המושפעים מלמעלה. משא"כ נבואת משה היא האחיזה בחיים הההוים עתה, במה שמעבר לכל הידיעות וההשגות שבתוך החיים.
ובסוף המס"י, שמגיע אל מעלת מחיה מתים. והמכוון בזה, שהדבק בה' דבקות גמור, יכול למשוך ממנו ית' את החיים עצמם.
תורה נקראת עתה, וכנ"ל ביהושוע, לכל זמן ועת לכל חפץ.
עתה כתבו לכם את השירה הזו. ובהכרה זו דעתה נעשה מהתורה שירה. ומעלה אני עליכם כאילו עמדתם היום לפני, בכל דור ודור.
ואחר מת"ת נא' וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, היאך הדברים נובעים ממשפיע חי, כמש"א ויהיו עניך רואות את מוריך.
ודוג' לזה מפר' דקרח, שכ' רש"י מה ראה קרח לחלוק על משה, ראה כ"ד משמרות כהונה היוצאים ממנו, ומשה ראה יותר. (ל' רש"י.) שבניו יעשו תשובה. והמונח בזה, שקרח חלק על מרע"ה בטענת טלית שכולה תכלת. והבי', שחוט התכלת שבסוף הבגד מקשר את הלובש לדעת הנותן של התורה, שהוא מעל ומעבר לבגד עצמו.
נותנת החיים לעושיה, שהיא נותנת נקודה פנימית לכל הידיעות, התבטלות לדעתו של נותן התורה. וע"כ קרח אינו רואה את עשיית התשובה שלהם. שהאדם כנעקר מכל המציאות, אבל חוט א' של תשובה מחזיקו ומחברו לשרשו, לדעת הנותן. ובדעתו ל משה של השגת נצחיות דעת הנותן, משיגים מעל לגוף שכל הדברים המושג בידינו, מחוברים אל רצונו ית' שהוא שורש לכולהו.
והמהר"ל בתפארת, שלא בירכו בתורה תחילה, שחילקו בין נותן התורה להתורה עצמה. שהיו פונים אל שמחת גוף הדיבורים, בלא האחיזה בנשמת הדברים, המושפעת בתמידיות בהם. חיי הנצח שנובעם ממקור החיים.
והוא עניין מח' לשם שמים, שסופה להתקיים, שבאים יחד לגלות את רצןן החיים המתפלג לימין ולשמאל, לשמאי ולהלל, הרי הם דבוקים בהוויות החיים של עתה. ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, האור המונח על הפנים, ממעמקי רצונו ית' הפנימי המונח בדברים, והוא הנקרא בל' חיים.
ובשם הגרי"ס, שהלך למקום שקבלו ע"ע ללמוד תורה לשמה, שראה הרבה לשמה ומעט תורה. וא' להם שהתורה נזקקת להלמד עם כל החריפות והכעס (גיפט), לבטל את דעת השני, שלא יתכן אחרת. ואף שגם הלל יודע שגם תורתו של שמאי תורה היא. בכ"ז הוא לוחם במוא החריפות להעמיד את דעתו. והוא מפלאי פלאות החיים עצמם, המפולגים משורשם לכמה צדדים.
והוא מה שנודע שבשבת ויו"ט יש מעלה על ימי החול, שבחול האדם מתעלה מחיי החול אל שכל התורה, להאיר א"ע מהדעת העליונה. אבל בשבת ויו"ט שהם עצמם אות כתפילין, הזמן מקודש להתרומם, ולהיות עתה במצב זה דעניו ירא שמים. ויש לכ"א לדעת, שאין החיים בשבת ויו"ט אותם חיים עם אזהרות וציווים. אלא יום הוא מסוג אחר לגמרי, שמושרשים אנו בתכלית משעה שמים וארץ.(ואפי' בלא עניין נשמה יתירה כ"ה.) וע"כ אי"צ שם להניח תפילין.
ומה"ט כשהת"ח מכיר שבר הפלוגתא דידיה צודק, אין לו שום מניעה להכיר בזה, וכדברי רבא, טעות הם בידי. וממש כנוסח זה שמענו מגדולי החכמים. ואין נזקקים בזה להתגברות על המידות, כי השכל הוא שחייב את המלחמה בחריפות דמקודם, והוא המשרישו עכשיו בקל באמיתת דעתו של רעהו.
והוא מש"א חז"ל, שכששומעים בביהכ"נ י' הדברות, יש לדעת שאינו זכר למעמד הר סיני[1], אלא בעליית הדעת בשעה זו, הרי הוא שומע שמיעה אחרת. ועכשיו ממש הוא, בהווה הנצחי של ד"ת ה"ה מושרש בסיני ומקבל תורה.
וכ"א ז"ל, כשמטה אוזן לד"ת, ה"ה מתבונן בדעתו, ובמדריגת נפשו ה"ה כהווה שם.
פסחים ס"ח. רב יוסף א' עבידו לי עגלא תליתאי. אי לאו ההוא יומא, כמה יוסף איכא בשוקא. ורב יוסף נקרא סיני. שנפשו הייתה ספוגה בכל הד"ת שניתנה בסיני. וניתן להיאמר, שיתכן שהיה מעשה זה גם אחר ששכח תלמודו, כי הלא הוא כסיני, והוא הווה תמידי. הדביקות בנותן התורה היתה בידו גם אחר שנשתכחו ממנו כל הידיעות.
תורת חיים ואהבת חסד, חסדו הרא' של הבורא המושפע עליו מלמעלה. האחיזה בשורש של החסד, הקדום לאמצעים וליציאתו לפועל. ובשבת מאור פניו של אדם אינו דומה לשל חול, כפנים בפנים דיבר ה' עמכם, שעצם החיים נשפעים אל המקבל.
וברגל באים לראות ולהיראות את פני האדון (ופני רבו.) להתחבר אל החיים.
וירד ה' על הר סיני..
רצונו ית' נמסר לדעת החכמים, ומתיבתא דרקיעא מבררים ההלכה שבדעת כלל"י. ומשום הנקודה הזו.
בימים אלו כל העולם רועד, מלפני שנה עד עתה, ובימים אלו ממש. ועלינו להרגיש שנעשים דברים כלליים בעולם. החל מהנגיף (שנוגע לכלליות האנושות.) ומירון (שנוגע לכל כלל"י.) והמלחמה הנוראה בארצנו. (מצד שרצון השונא להתקיף את כלל באי הארץ.) ולב כ"א מרגיש שנעשים כאן עניין כללים, ולא פרטיים. אבל בכח הדבוקים בתורה, שאפי' השטן לא הצליח לדעת מקומה, שהיא בנפשות בנ"י בפנימי פנימיות רצונו ית'. ומשם זכינו ונזכה לאחוז בשורש החיים והחסד. וע"י שאוחזים אנו ברצונו, נזכה לראות בימים היקרים והקדושים הבעל"ט, בחג של קבלת התורה שבו אחוזים אנו בעמידה לפניו ית' בסיני. ויאיר עינינו לעמוד על רצונו ית' בד' הכלליים הללו, היאך נעבוד אותו. ונתברך עם כל כלל"י בברכת החג ובברכת התורה.
[1] א.ה. וכנודע שלא אמרו זכר למעמד הר סיני כיצ"מ, כד' ר"א קוטלר שמעמד הר סיני חי בכלל"י כל עת.
אחרי לימוד דברי רבינו הגדול שליט"א, אם משהו יוכל לבאר עומק דבריו הקדושים, שמצב הדברי תורה הוא להיות הוה, לא עתיד ולא עבר. מהו עומק הענין. אשמח לביאור הבנת הדברים.
הורחב כאן בכמה אשכולות ביניהם על ישי' פחד יצחק. וראה באשכול זה למעלה.שואל כעניין אמר:סליחה על העמרצות שלי במדובר
אבל אבקש למי מה'יושבים' שיואיל בטובו לתת דיוקן על ת"ח זה
מן הסתם גם את ענין הטוב ורע שמעת ממנו [במידה ושמעת] - כך שגם דברים אלו נתגלו [מן הסתם הוא לא אמר לך את זה בסוד]קפלן אמר:מבואר בדברים סוד גדול בהבנת הטוב והרע בכללותו, וכבוד אלוקים הסתר דבר. ואין לנו אלא הדיבורים שנתגלו כפי שהם.
הנצח אמר:אם משהו יוכל לעלות הקלטה מהמאמר אשמח מאוד