בשנים האחרונות אני זוכה לשתות יין בפורים ונהיה שתוי [לא הגעתי אף פעם לשכרות ממש], ועי"ז שמח ומשמח ורואה בזה ברכה.
דא עקא, שיש מילדי שיחיו שאינם מרוצים מזה שאני שתוי, לא ברור לי בדיוק למה. [לאשתי לא כ"כ אכפת בעיקרון, רק היא קצת חוששת מאז שבפורים לפני כמה שנים אמרתי משהו לא לענין... אך לא נראה שזו הסיבה אצל הילדים].
"נפשי בשאלתי" האם אני אמור להתחשב ברגשותיהם ולא להגיע להיות שתוי או לא? מצד אחד כתוב עד דלא ידע, אז כמו כל מצוה – צריך לקיים גם אם זה לא מוצא חן בעיני מישהו, אך מצד שני כאן יש דרכים שונות לקיום כמו שינה, וכבר פקפקו בפוסקים על שתיה אם תביאנו לאיזה זלזול במצוה, ולכא' בין אדם לחבירו לא גרע, אך ["מצד שלישי"] לא מדובר כאן על פגיעה ח"ו [אם היתה, אשתי היתה אומרת לי!...], אלא שלא נח להם לראות את אביהם במצב הלא מוכר הזה וכד'.
מה רצון השם ממני?