האם שייך להבין ולבאר גזה"כ ? או דילמא אין לנו מה שנאמר בו.

ציון הלא תשאלי

משתמש ותיק
לדוגמא : בדינא של יבום ... הגמ' אומרת שיבמה נקנית על ידי היבם ואפילו בע"כ ... 

ונניח שהיבמה לא רוצה את יבם זה - הגזה"כ אומרת לנו שמכריחים אותה לקיים את המצוה והיא תחיה איתו לנצח בע"כ ... למה ? מה ההיגיון בזה ?
 

רבינא

משתמש ותיק
מה ההיגיון שאסור לו ללבוש שעטנז?
מה ההיגיון שצריך גט ולא מועילה הסכמה הדדית?
גזרה שווה היא הלכה למשה מסיני
 

יעקב שלם

משתמש ותיק
אכן
1. אין משיבין על גזירה שווה

2. גם בגזירת הכתוב אין חיסרון בחיפוש אחרי טעמא דקרא
בפשטות זיקת האח המת קיימת והיא באמת זקוקה ליבם וזה שעבוד אמיתי
 

דבש לפי

משתמש ותיק
ציון הלא תשאלי אמר:
לדוגמא : בדינא של יבום ... הגמ' אומרת שיבמה נקנית על ידי היבם ואפילו בע"כ ... 

ונניח שהיבמה לא רוצה את יבם זה - הגזה"כ אומרת לנו שמכריחים אותה לקיים את המצוה והיא תחיה איתו לנצח בע"כ ... למה ? מה ההיגיון בזה ?
זה לא לצורך היבמה אלא לצורך בעלה ז"ל, אז מאי נפק"מ מזה שהיא לא רוצה.
(אם יש כמה אחים והיא רוצה אחד מהם ולא אחר והוא מסכים לזה, אז ברור שלא ראוי שאח אחר ייקחנה,
וכן אם היא לא רוצה להישאר לחיות עם זה שייבמה אז ראוי לו לגרש אותה אח"כ.)
 

ציון הלא תשאלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
רבינא אמר:
מה ההיגיון שאסור לו ללבוש שעטנז?
מה ההיגיון שצריך גט ולא מועילה הסכמה הדדית?
גזרה שווה היא הלכה למשה מסיני

א. תקרא את כל רבותינו הראשונים והפרשנים שמבארים כל מצוה באשר היא ולמרות שהיא גזה"כ !! (כולל שעטנז וגט)
ב. היא גופא השאלה האם ניתן לבאר או לא  ??
 

ישראלמאיר

משתמש ותיק
לגבי טעם בהלל"מ
בבא בתרא יב ע"ב
לגבי מן החכמים לא ניטלה
אמר רב אשי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה ודלמא כסומא בארובה ולאו טעם יהיב.
ושם מדובר בטעם נכון להלכה למשה מסיני.,
שאם מדובר בטועה אינו טוב יותר מכסומא בארובה.

עוד לגבי גזירה שווה זכורני שיש מי שפירש בדעת הרמב"ם בספר המצוות שהכלל שאין אדם דן גז"ש אלא אם כן קיבלה מרבו אין הכוונה בהכרח להלכה למשה מסיני, אלא גם מבית הדין הגדול.
וכן יש שפירשו שהלכתא גמירי לה יכול להיות מבעד הגדול
 

רבינא

משתמש ותיק
בגזרה שוה
וכן ללמוד מדבר לדבר בגזרה שוה (ראה ערכו) דבר שהוא מהלכה למשה מסיני - יש מהראשונים שכתבו שלמדים (רמב"ן בספר המצוות שורש ב ד"ה והנה הרב תלה; שו"ת פנים מאירות ב צז, והוכיחו מפסחים פא ב); ויש שכתבו שאין למדים כשם שאין דנים קל וחומר, אלא שאם למדים בגזרה שוה על דבר המפורש בתורה למדים באותה גזרה שוה אף על דבר שהוא הלכה למשה מסיני (צל"ח פסחים שם).

כשההלכה באה לפרש המקרא, יש מהאחרונים שכתבו שלמדים ממנה גזרה שוה, שזהו כדבר המפורש (פרי מגדים או"ח תרמ משבצות סק"א, וביו"ד כט שפתי דעת סק"ט לענין קל וחומר).

דרשה בפסוק כתבו ראשונים שאין סברא שתבוא ללמד על איזה ענין בדבר שאינו אלא הלכה למשה מסיני (תוספות נזיר סא ב ד"ה ואימא).
https://www.yeshiva.org.il/wiki/ind...91.D7.92.D7.96.D7.A8.D7.94_.D7.A9.D7.95.D7.94
 

רבינא

משתמש ותיק
אין אדם דן גז"ש מעצמו? / ‏הראל
כתב היעב"ץ בסוגייתנו דבר חידוש:
וייצר לאפנויי. נ"ב תמיהא לי טובא כיון דאין אדם דן גז"ש מעצמו כדאיתא בפרקא דלעיל (דף י"ט ע"ב) א"כ כי קבלה מרבו מאי צריך לאפנויי ואי לא קבלה כי מופנה מאי הוי וכן הא דאמר לקמן כל גז"ש שאינה מופנה וכו' ובמופנה מצד אחד פליגי בה רי"ש ורבנן מכלל דלא בעינן ג"ש קבלה מרבו דוקא דא"כ לא שייך למימר משיבין ואין משיבין לעולם וכמדומה דלא דכ"ע היא דצריך לקבל ג"ש מרבו וכן משמע לעיל התם בפ"ב דר"מ סבר דלא בעיא קבלה מרבו ומאן דבעי מופנה אה"נ דלא בעי קבלה.

אך שיטת הרמב"ן [המחודשת?] (בהשגות לספר המצוות, שורש ב) בביאור הדין של "אין אדם דן גזירה שוה מעצמו" פותרת ממילא את הקושי של היעב"ץ באופן אחר:
והוי יודע שזה שאמרו חכמים שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו, אין כונתם לומר שכל גזירה שוה מבוארת להם מסיני ונמסרת להם מפי משה רבינו תלמדו מלה פלונית שבפסוק פלוני ממלה פלונית שבפסוק פלוני ותשוו דין שניהם לענין פלוני, אין הדבר כן שהרי מצינו אותם חולקין תמיד בהרבה מקומות בענין הזה (...)
אבל הכוונה בגזירה שוה שהיא מסיני לומר שהיא קבלה שדין שחיטה שאינה ראויה נלמד מגזירה שוה דשחיטה שחיטה, והיתה סברתו של רבי מאיר שהנכון ללמוד אותן משחוטי חוץ ויהיה שמה שחיטה, ורבי שמעון ראה בדעתו שיותר נכון ללמוד אותה מן וטבוח טבח והכן ולא תהיה שחיטה שאינה ראויה נדונית כשחיטה, וכן כלם.

=========

ויש להעיר -
י"א הלוי פירש באופן מחודש ושונה מהמקובל את הכלל של "אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אא"כ קבלה מרבו" - לדעתו, הפירוש הוא, שרק אם קיבל את ההלכה מרבו רשאי הוא לדרוש לה גזירה שווה ("אדם דן גזירה שווה לקיים תלמודו" – ירושלמי פסחים), אך אין הוא רשאי לחדש הלכה באמצעות גז"ש.
http://daf-yomi.com/forums/message.aspx?id=19727


כיצד ובאיזה אופן ניתנה ה"גזירה שוה" מסיני?


בכללי גזירה שוה מצינו במכילתין (כב ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל, כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה, מופנה מצד אחד - לרבי ישמעאל למדין ואין משיבין, לרבנן למדין ומשיבין, מופנה משני צדדין - דברי הכל למדין ואין משיבין... רב אחא בריה דרבא מתני לה משמיה דרבי אלעזר לקולא, כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר למדין ומשיבין, מופנה מצד אחד - לרבי ישמעאל למדין ואין משיבין, לרבנן למדין ומשיבין, מופנה משני צדדין - דברי הכל למדין ואין משיבין". פירוש הענין, שהמילים הנידונות בגז"ש עליהן להיות מיותרות בשני הצדדים, בין אצל הלמד ובין אצל המלמד, והרי הן כמי שלא נכתבו אלא בשביל הגז"ש, ובאופן כזה נקראת הגז"ש 'מופנה משני צדדין', ו'למדין ואין משיבין', כלומר, כי גם כשנמצא פירכא וחילוק בין המלמד להלמד, ומטעם זה יתכן שדין זה שייך רק במלמד ולא בהלמד, אין אומרים פירכא זו, דמאחר ששתי התיבות אינן צריכות לגופן, ולא באו אלא לצורך לימוד הגז"ש, הרי זה כאילו הדבר מפורש במקרא ואין להשיב עליו (עי' רש"י שבת סד. ד"ה מופנה). אמנם, כשהגז"ש מופנה ומיותר רק בצד אחד, פליגי התנאים, ר' ישמעאל סובר למדין ואין משיבין, וחכמים סוברים למדין ומשיבין, כלומר, שאם אין פירכא למדים בגז"ש זו, ואם יש פירכא משיבים ואין למדים. ובאם אין המילים מיותרות כלל, נחלקו בה אמוראים, רב יהודה אמר שמואל אין למדין הימנה כלל, אפילו שאין מה להשיב עליה, ורב אחא בריה דרבא משום ר' אלעזר אמר למדין ומשיבין.

בכללים הללו נתקשה הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות (שורש ב), הלא הכלל הוא ש'אין אדם דן גזירה שוה מעצמו', ואם כן מה מקום לחלק בין מופנה לאינה מופנה, ממה נפשך, אם הגז"ש מקובלת מסיני, אם כן אפילו אם אינה מופנה הרי היא גז"ש, כי אם קבלה היא נקבל, ואם אינה מקובלת, אפילו כשמופנה משני צדדים אין בידינו ללמוד מעצמנו. ובהגהות היעב"ץ בסוגייתנו נתקשה כן מדעת עצמו, וכתב, שיתכן שהסוגיא לא תתיישב כי אם כדעת רבי מאיר הסובר ש'אדם דן גזירה שוה מעצמו', כמבואר במכילתין (יט:), ולדעת החכמים ש'אין אדם דן גז"ש מעצמו', אכן אין הבדל בין גז"ש מופנה לאינה מופנה.

אולם הרמב"ן כתב: "והוי יודע שזה שאמרו חכמים, ש'אין אדם דן גזירה שוה מעצמו', אין כונתם לומר, שכל גז"ש מבוארת להם מסיני, ונמסרת להם מפי משה רבינו: תלמדו מלה פלונית שבפסוק פלוני ממלה פלונית שבפסוק פלוני, ותשוו דין שניהם לענין פלוני, אין הדבר כן...", והוכחתו היא ממה שמצינו בהרבה מקומות שנחלקו התנאים בדין אחד מנין ללמוד הגז"ש, ולכאורה, אילו היתה הקבלה מוחלטת, מה שייך לחלוק בזה, אלא ודאי, שקבלתם היתה שבמצוה זו יש ללמוד גז"ש בתיבה אחת שכתוב בה מתיבה בדומה לה הכתובה במקום אחר, ולא נתפרשה הלכה למשה מסיני מאיפה, ועל כן דנו חז"ל על פי הכללים שנאמרו בזה מאיפה ללמוד הגז"ש, ושפיר שייך שתהא בה מחלוקת. ומן הכללים שנאמרו בזה, שהתיבה צריכה להיות מופנה, ועל כן שפיר הוצרכו לדרוש ביתורי התיבות, עד שעלה בידי חז"ל לדרוש התיבות בגז"ש, ובכן הדבר תלוי אי גז"ש מופנה היא או אינה מופנה.

כעין דברים אלו מביא השל"ה הק' (תורה שבע"פ, כלל מדות, גזרה שוה) בשם ספר 'הליכות עולם' (כלל קב): "ועתה דע והבן שורשו של דבר, דכל גזירות שוות נמסרו למשה מסיני סתם, ומסרן הכתוב להשחכמים איזה גז"ש נידון, אלא שלא נמסרו בשוה, פעמים נמסרו המקומות לבד, כלומר פלוני ילמוד מפלוני, ונשארו תיבות גזירה שוה לחכמים לדון איזה הן... ולכך חוזר התלמוד לידע ולעמוד על התיבות המופנות לגז"ש ההיא, ופעמים נאמרו התיבות סתם מלה פלונית תלמוד ממלה פלונית... ולא נמסרו המקומות, והחכמים מבקשים מנוח לתיבות אשר ייטב להם לדורשם בהם, והוא העיקר שעליו סובבת כל הגזירות שוות שבתלמוד".

ולאור דברים אלו מובנים הכללים שבסוגייתנו, כי מאחר שאין קבלה מוחלטת, שפיר הדבר תלוי במופנה ואינה מופנה. ואמנם יש להביא הא דמבואר בהדיא בחי' הריטב"א במס' בבא מציעא (מא:) שאכן ישנה גזרה שוה מקובלת לגמרי, 'וכל כי הא לא בעינן מופנה כלל'. הרי שישנה גז"ש שנתקבלה באופן מוחלט, ללמוד תיבה פלונית מתיבה פלונית, שבה אין צורך שיהיו מופנים.

ואכן, הרמב"ן בסיום דבריו מסיק, שיתכן שמשה רבינו קיבל מסיני את הגזירות שוות באופן מוחלט, אלא שנשתכחו אח"כ בימי אבלו של משה, וכמו שאמרו (תמורה טז.): "תנא, אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו", והיינו, שהחזיר את הגזירות שוות שנשארו בידם באופן חלקי, על פי הכללים שהיו בידו - מתי יש לדרוש גזירה שוה, ובכן שפיר תלוי הדבר במופנה ואינה מופנה.

ובעיקר הכלל ש'אין אדם דן גז"ש מעצמו' מצינו מחלוקת, דהנה רש"י (סוכה יא: ד"ה לא ילפינן) כתב: "ואין אדם דן גז"ש מעצמו אלא א"כ למדו מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו", וכדבריו מבואר בהרבה ראשונים, וכן נקט הרמב"ן (שם). אמנם, בספר 'קנאת סופרים' על 'ספר המצות' להרמב"ם (שורש ב) כתב שיטה אחרת בדעת הרמב"ם, והיא, שמה שאמרו אין אדם דן גז"ש מעצמו, היינו, "שלא כל הרוצה לעשות סמוכות לדבריו באותו מדה עושה, אא"כ קבלה מרבו, ורבו מרבו עד בי"ד הגדול, שדרשו ודנו בה מעצמן... דמסתמא דייקי בה שפיר, ולא נתעלם מהן שום תיבה מופנית דלא איצטריכא למילתא אחריתי", ולדבריו לא קשה מידי הקושיא שהתחלנו בה, כי אכן לא היתה שום קבלה הלכה למשה מסיני על הגזירות שוות, כי הבי"ד הגדול דרשו כן בדעת עצמם, ולא היו יכולים לדרוש כי אם כאשר התיבה מופנה היא.
http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=16851
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
ציון הלא תשאלי אמר:
מכריחים אותה לקיים את המצוה.
לֹא רָצָה לְיַבֵּם אוֹ שֶׁלֹּא רָצָת הִיא - הֲרֵי זֶה חוֹלֵץ לָהּ, וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַחֵר.
(רמב"ם ריש הלכות יבום וחליצה)​
 

ישראלמאיר

משתמש ותיק
עצם זה שיש טעם זה ברור הרי דרשו ששלמה המלך השיג את כל טעמי המצוות חוץ מפרה אדומה שרק משה ידעה ועל זה אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני
 
אם יש דין שהוא כתוב בתורה, וניתן להסביר אות, אם כן אינו גזירת הכתוב.
ואם לא ניתן להסביר אותו, אז הו גזירת הכתוב.

אמנם מן הסתם את כל דיני התורה ניתן להסביר אחר ההתעמקות בהם, אבל עצם האיסור קודם להבנת הטעם וזהו גזירת הכתוב.

משל לאדם שאומר לבנו שלא ילך למקום פלוני, והבן שואל "למה?" והאב, שלא יכול להכנס להסבר, עונה לו "ככה!" כשהילד יגדל הוא יבין למה.
 
 
ולגבי עצם השאלה אך מכריחים את היבמה לחיות אתו לנצ.

השאלה הזו נובעת מההנחה שמצוה ליבם ליבם בעל כורחה, והיא יושבת בביתו כאלמנה.
אבל הרי מלמדים אותו לחלוץ ומשיאים לו עיצה ההוגנת לו.

אלא שהמשפט מחייב שיבום בעל כרחה יהיה יבום (אגב, גם בעל כרחו)
כי עצם המושג יבום הוא אישות מסויימת שעדיין נשארת, ומצב האישות הוא בעל כרחם של הצדדים.
כמו אשה שנשאת מדעתה לבעל, והוא ממרר את חיה,אינה יכולה להשתחרר ממנו בלא גט,
באותה מידה בדיוק אינה יכולה להשתחרר מאחיו בלא חליצה.

אגב, לא מכריחים אותה לקיים את המצוה, אין לה בכלל מצוה.
אבל אם היא התייבמה בעל כרחה אז מכריחים אותה להיות אשתו, כמו שמכריחים אשה שנשאת מדעתה והתחרטה.
 

חונה בירושלים

משתמש רגיל
לא קראתי את כל האשכול המעניין.
אבל בכללות השימוש הרחב במושג 'גזרת הכתוב' אינו מדוייק.
לא כל דרשא או ילפותא נראים כך.
רוב לימודי הדרשות הם דברים שחז"ל ראו לנכון ברוחב דעתם והשתמשו באחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם בשביל לתת להם תוקף דאורייתא.
המונח גזה"כ הוא במקום שיש בדין זה מעין סתירה פנימית וכד'.
לדוגמא: עד זומם שאותו דין עדות שנותן תוקף לבתראי נותן גם לקמאי. וכמו ששמעתי פעם שגזירה הוא לשון גזירה במספרים שחותכים דין ממקומו הטבעי, והבן.
ואעפ"כ גם לזה מצא הטור טעם.
שמעתי מהגר"ל מינצברג ש'חוק' בלשון תורה אינו דבר בלא טעם, אלא שהוא לשון גבול, כמו חק שם לים,
ומטבעו של גבול שאינו מתחשב בטעם באופן ספציפי לכל מקרה אלא כלל ברור.
תמהני על הרב רבינא ששאל מה ההגיון שצריך גט ולא מועיל הסכמה הדדית, האם יש תוכן לאישות כ"כ לא מחייבת שברגע אחד של הסכמה היא פוקעת מאליה?
ובכלל אם קנין ממוני לא משתנה בהסכמה, למה שאישות שמהותה כריתת ברית תתבטל באופן זה?
כשאמרו חז"ל שאברהם אבינו ידע את כל התורה ע"י שלמד מכליותיו, ללמדנו באו שהתורה בשורשה טבועה באדם עד שבדרגה מסויימת ניתן לדעת כולה לבד,
והמעיין יבין בפשטות כמעט את כל מצוות התורה. גם שטענז וכלאים שייך ביסודו לרעיון שלא לקלקל את חלוקת המינים בבריאה. 'למינהו' אמרה תורה.
די בזה.
 

אור זורח

משתמש ותיק
לכבוד הרב @ציון הלא תשאלי
השלום והברכה.
כל אשה שנישאת זה על דעת זה לקיים את דיני התורה
שגט לא תלוי בה וכן יבום.
ועל מי יש לה להתלונן
אם לא נאה לה.
שתישאר רווקה.
גם גנב לא מכריחים אותו לקבל עונש.
היה לו ברירה לא לגנוב.
וכשגנב בחר לקבל עונש.
בברכת התורה.
 
משה נפתלי אמר:
פינחס רוזנצוויג אמר:
אין לה בכלל מצוה.
מופרך לכאורה מהא דעשה דוחה ל"ת ביבום.
כבר האריכו בקושיה זו הראשונים.
מקור הדין שהיבמה פטורה הוא מהחינוך (תקצח)
ודיברו בשאלך כל כך הרבה שאין כאן המקום, וסגי ב'לקט יושר' (ב סג א), כי הוא המקור הקדום ביותר שמצאתי.
וז"ל, (באדיבות בר אילו) אמנם מה שכת' לצד איסור משום דלגבי כהן ליכא מצו', שגגת טובא, דאין קפידא בהכי כלל, הואיל ואי אפשר לקיום המצוה אלא בו, ומצות פדיון כך היא, דמיא ממש לעשה דיבום דליתא לגבי היבמה. ואפ"ה בעי למימר בשמעת' קמייתא דיבמות דלידחי ל"ת שיש בו כרת, ואף על גב דאיהי נמי באיסור כרת כדילפי' מונכרתו הנפשות העושות וכן לאו דולו תהיה לאשה דליתא אלא במאנס ולא בנאנסת, ואפ"ה אי לאו האי טעמא דכי אמרה לא בעינ' דליתא לעשה כלל הו' דוחה לאו דממזרת, ואף על גב דאיהי נמי באיסור לאו קאי, וה"ט דכולהו משו' דא"א בקיום העשה אלא בעניין זה עכ"ל הנוגע לענינו.
 
 

מבני ברק

משתמש ותיק
בן סורר ומורה מוגדר כגזירת הכתוב (מצאתי בירושלמי כך אך כמדומני שזה מוסכם)
ומאירי סנהדרין עא מביא טעם לחלק מהדברים
הרי שאפשר להביא בזה טעם
וברמ"ם עכ"פ במורה יש עוד כאלה
 
חלק עליון תַחתִית