דברי הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי:
בדבר הערתו על זמן קריאת המגילה בירושלם כהיום שירושלם העתיקה המוקפת חומה היא כולה בידי גוים ושום יהודי לא נמצא בה.
כת"ר העיר דלשיטת הרמב"ן דעשרה בטלנין מעכבים על הכרך שלא יקראו בט"ו, א"כ כיצד יקראו הסמוכים בט"ו בשעה שאפילו בירושלם עצמה אם יזדמן שם יהודי לא יקרא בט"ו כיון שאין שם עשרה בטלנין, ובמשנה ברורה (סימן תרפ"ח ס"ק ב) כתב דיש לחוש לשיטת הרמב"ן בכרך שאין בו עשרה בטלנים ולקרות בי"ד. ועוד העיר שבביאור הלכה שם הביא בשם ספר דבר משה שכפר הסמוך לכרך שהיו קורין בט"ו ונהיה הכרך שמם יקראו בי"ד. הנה מבלי להכנס בנוגע להר ציון הכבוש תחת ידינו, אם ציון היתה מוקפת מימי יהושע, הנני להשיב על הערותיו, ואפתח במה דסליק מר.
מה שהעיר מדברי הביאור הלכה, הנה האריך בזה בספר ברכי יוסף והביא כן בשם המשאת משה שמתרץ בזה קושית גאון אחד על הא דאיתא במגילה (דף ה ע"ב) חזקיה קרי בטבריה בארביסר וחמיסר מספ"ל אי מוקפת וכו', והקשה דהא איתא בריש מגילה כרך וכל הסמוך לו נידון ככרך, ועד כמה, כמחמתן לטבריא מיל, ואיתא שם בירושלמי דחמתן היא מוקפת מימות יהושע בן נון, וא"כ מאי מספקא ליה לחזקיה בטבריא הא אף את"ל דטבריא עצמה אינה מוק"ח, מ"מ תיפוק ליה דהיא סמוכה לחמתן שהיא מוקפת חומה מיב"נ ונידון טבריא ג"כ ככרך לקרות בט"ו וע"ז מתרץ שבימי חזקיה חרב חמת וכרך שחרב גם הסמוכים לו קורים בי"ד. והברכ"י שם תמה עליו שלא זכר כלל דברי הירושלמי פ"ק דמגילה דאיתא שם חרב הכרך ונעשה של עכו"ם איתא חמי בו אין קורין ובחוצה לה קורין, ומפרש שם כוונת הירושלמי דמספקא ליה אם נחרב הכרך היכי לידייני כפרים הסמוכים, ופשיט ליה דכיון דהכרך הוא של עכו"ם אין לדון הכפרים הסמוכים בתורת כרך. אולם הברכ"י עצמו כתב שם שכ"ז רק לפי גירסת הירושלמי שלפנינו, אבל בר"ן ריש מגילה הביא דברי הירושלמי בנוסחא אחרת שכתב שם וז"ל והרמב"ן הביא ראיה דמוקף דחוץ לארץ קרי בט"ו דגרסינן בירושלמי כרך שחרב ונעשה של עכו"ם אית חמי בו אין קורין בחו"ל קורין. פירוש, בירושלמי שאלו מילתא דריב"ל דלקמן דכרך שחרב מעשרה בטלנים ולבסוף ישב ונעשה של עכו"ם - מהו. והשיבו דק"ו הוא, שהרי מוקף בחו"ל קרי בט"ו אף שהרבה מוקפים בחוצה לארץ שלא היה בהן ישראל וכ"ש עשרה בטלנין. ואם הירושלמי מתפרש כך יש ללמוד דמוקפין בחו"ל קורים, עכ"ל הר"ן. ומסיים ע"ז הברכ"י ולפי גירסא זו ופירוש הרמב"ן הירושלמי ענין אחר, ולא עוד אלא דלפי"ז כרך של עכו"ם שאין בו ישראל כלל ישראל הנכנס לכרך זה בפורים קורא כט"ו, ולפי"ז מכריע קצת הצד אחד בנ"ד דכיון דאף שהכרך חרב אי איתרמי איש יהודי בו קורא בט"ו דין הוא שהכפר הסמוך יקראו בט"ו הואיל דבכרך ישראל שנטפל לו ועובר אורח והוא באחד קורא בט"ו, עכ"ל הברכ"י.
ולכאורה יש לתמוה על הביאור הלכה שמזכה שטרא לבי תרי והביא כאן שני דינין סותרים, שמתחילה הביא בשם הדבר משה שכפר הסמוך לכרך ונהיה הכרך שמם יקראו בי"ד, ואח"כ הביא בשם הברכ"י שכרך של עכו"ם שאין בו ישראל כלל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט"ו, הרי הברכ"י לא כתב כן רק לפי נוסחת הר"ן בירושלמי, ולפי נוסחא זו כתב הברכ"י שדין הוא שגם בכפר הסמוך יקראו בט"ו וכו', ואולי כוונת הביאור הלכה שנהיה הכרך שמם, היינו לא רק שיצא מרשות ישראל אלא שנחרב לגמרי ונהפך לשדה בור ולא ניכר כלל שהיה שם יישוב, ובכה"ג אפשר דלכו"ע הסמוכין לו קוראים בי"ד דלא שייך בכה"ג גרירה בתר כרך, וכמו שנבאר לקמן.
ובעיקר דברי הברכ"י שכתב דלנוסחת הר"ן בירושלמי כרך של עכו"ם שאין בו ישראל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט"ו - יש לתמוה, שהרי הר"ן מדגיש שהבעיא בירושלמי היא בכרך שחרב מעשרה בטלנים ולבסוף ישב, וכנראה שהברכ"י הבין דברי הר"ן שכתב כרך שחרב ולבסוף ישב ונעשה של עכו"ם הם שני דברים (ונעשה של עכו"ם הכוונה או שנעשה של עכו"ם וכ"ה בהדיא בר"ן) ונעשה של עכו"ם מיירי שלא חזרו שם ישראל רק עכו"ם, אבל א"א לומר כן שהרי הר"ן עצמו קאמר שהבעיא בירושלמי היא מילתא דריב"ל שבבבלי ומילתא דריב"ל בגמ' בבלי היא: כרך שחרב מעשרה בטלנים ולבסוף ישב היינו שחזרו שם עשרה בטלנים, וכן הוא להדיא בחדושי הרמב"ן ריש מגילה שכתב וז"ל: ועוד מצאתי בירושלמי הכרך שחרב אית חמו בו אין קורין ובחו"ל קורין. פי' הכרך שחרב ממנו י' בטלנין לכשיחזרו שם ישראל שיקראו בט"ו כרך שחרב ולבסוף ישב דריב"ל מיבעיא לי' וכו', הרי מבואר שמפרש דברי הירושלמי דמיירי שחזרו בו ישראל, ולפי זה אין מקום לקושית הברכ"י שם שהקשה וז"ל: ברם הר"ן לקמן גבי כרך שאין בו עשרה בטלנין כתבו משם הרמב"ן דקרי בי"ד וכו', ולכאורה לפי גירסתם בירושלמי הנז' ופירושו, לא זו בלבד שאין בו י' בטלנים אלא שאין בו אלא עכו"ם ישראל הנמצא בו קרי בט"ו, עכ"ל הברכ"י. והמעיין בדברי הרמב"ן יראה שאין כאן קושיא כלל, שהרי מה שהירושלמי קאמר שיקראו בט"ו היינו לכשיחזרו בו ישראל (ויהיו בו י' בטלנים).
סוף דבר, שלפי הנוסחא של הרמב"ן והר"ן דגרסי בירושלמי בו אין קורין בחוצה לארץ קורין - על פי פירושו של הברכ"י, מסקנת הירושלמי היא שכרך שאין בו ישראל כלל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט"ו, וממילא גם בכפר הסמוך לו יקראו בט"ו, ואם כי דברי הברכ"י צריכים עיון מ"מ איך שיהיה הפירוש בירושלמי לפי נוסחא זו, עכ"פ אין ראיה לנידון דידן שהסמוכים לכרך שאין בו ישראל לא יקראו בט"ו.
גם לפי הנוסחא בירושלמי שלפנינו: בו אין קורין ובחוצה לה קורין - אם אמנם שלפי פירושו של הברכ"י יוצא שהסמוכין לכרך שנחרב קוראים בי"ד, משום שהוא מפרש את הפשיטות של הירושלמי כפי' הקרבן עדה דא"א שבו אין קורין ובחוצה לה קורין, ומכיון שבו אין קורין כ"ש שחוצה לו אין קורין. אולם בביאור הגר"א או"ח (סימן תרפח ס"ק ב) הביא את הירושלמי בנוסחא שלפנינו ומפרש שהפשיטות היא לאידך גיסא, דכיון שבחוץ לכרך קורין כ"ש בתוכו. וכן הוא בריטב"א ריש מגילה שהביא שם שתי הנוסחאות בירושלמי ובנוסחא שלפנינו מפרש כפירושו של הגר"א שהפשיטות היא שכיון שחוצה לה קורין כבתחילה שהרי נתחייב ולא נשתנה אף תוכו קורין כבתחילה וכו', אלא שכתב שם שהנוסחא האחרת (כהרמב"ן והר"ן) היא עיקר דמדמי כרך שחרב ונעשה של גוים לחוץ לארץ וכו'.
ואשר לקושית המשאת משה מהא דחזקיה שקרא בטבריא בי"ד וט"ו, אם כי לפי נוסחת הר"ן ולפי פירושו של הגר"א בנוסחא שלפנינו אין תירוצו מספיק, שהרי לשיטתם גם אם חמתן חרבה עדיין יש לקרות בטבריא הסמוכה בט"ו, מ"מ י"ל דבימי חזקיה היתה חמתן חרבה לגמרי ולא היה שם ישוב כלל, וגם לפי הריטב"א והגר"א אין הסמוכין לכרך שחרב קורים בט"ו אא"כ שלא חרב רק מישראל ונשאר שם עיר על הכרך אלא שיצא מרשות ישראל, אבל אם נחרב לגמרי ונהפך לשדה בור ולא ניכר שהיה שם ישוב אפשר דבכה"ג לכו"ע לא שייך לומר שהסמוכין לו יקראו בט"ו, דכיון שבטל מהכרך לגמרי שם עיר אין דין גרירה אחריו דאין גרירה אלא בתר כרך ולא בתר שדה בור.
וראיתי בספר תורת רפאל (סימן קכג) שתירץ קושית המשאת משה דלכן אין לקרוא בטבריא בט"ו מתורת סמוכה לחמתן, משום דחמתן היתה עיר קטנה וטבריא היתה עיר גדולה (כדאיתא בירושלמי עירובין פ"ה ה"ו), והא דסמוך לכרך נידון ככרך זהו דוקא אם הכרך הוא גדול מהעיר אבל אם העיר היא גדולה יותר לא נעשה העיר טפלה לכרך. אבל דבריו הם חדוש גדול, דמצד הסברא י"ל דאין הגודל בכמות קובע בענין זה אלא החשיבות וכרך קטן מוקף מימי יהושע הוא חשוב יותר מעיר גדולה ויעוין בשו"ת חת"ם סופר או"ח (סימן קצג) שכתב בפשיטות דכרך שאמרו הוא אפילו עיר קטנה כעיר חדשה שביהודה שיש בה חמשים בתים ולפנים היתה מוקפת חומה מימות יהושע וכו' וסמוך לה עיר גדולה כזו מאנטיוכיה וכו' היא נטפלת אליה וקוראת עם הקטנה ביום ט"ו, עיין שם שהאריך, +/הררי בשדה/ מה שהעיר כת"ר על דברי מוח"ז מרן הרב זצ"ל שנדפס בקול תורה אדר א - ב תשכ"ה שהביא שם מספר תורת רפאל (סימן קכג) דהא דסמוך לכרך נידון ככרך זה דוקא אם הכרך הוא גדול מהעיר אבל אם העיר היא גדולה יותר לא נעשית העיר טפלה לכרך, וע"ז כתב מרן שדבריו הם חדוש גדול דמצד הסברא י"ל דאין הגודל בכמות קובע בענין זה אלא החשיבות וכרך קטן ומוקף מימי יהושע הוא חשוב יותר מעיר גדולה, והביא לזה דברי החת"ס או"ח סימן קצג וכו', וע"ז העיר כת"ר שמדברי הטור והשו"ע (סימן תרפ"ח סעיף ב) שכתבו דין דסמוך לכרך בכפר משמע דעיר גדולה לא נגררת אחר כרך קטן, וכדברי התורת רפאל, ובזה כתב להצדיק מנהג היחידים שהחמירו לקרות בירושלם גם בי"ד שהרי כיום נתפשט הישוב בירושלם החדשה וגדולה הרבה יותר מעיר העתיקה. הנה הערתו מדברי הטור והשו"ע, כבר נרמז בתשובת מהר"ם אלשיך שהובא בשו"ת חת"ס הנ"ל שהזכירה מרן והחת"ס שם מפרש דברי המהר"ם אלשיך שסובר כדברי התורת רפאל שרק כפר קטן לבד נגרר אחרי כרך משום שבטלה לגבה ובהנחה זאת שדין סמוך במגילה הוא משום גרירה, העלה שיש ללמוד מדין סמוך במגילה גם לענין מסים שכל בתי כנסיות הנמצאים בקהילה א' נגררים אחר ז' טובי העיר שכוללים כל הקהלה לכל מה שנוגע לכלל הקהילה, והחת"ס דוחה שם דבריו וכתב שם בפשיטות דכרך וכל הסמוך שאמרו אפילו בעיר גדולה סמוכה לכרך קטן. וגם על ההנחה של המהר"ם אלשיך שדין סמוך הוא משום גרירה הוא חולק וסובר דהא דכרך וכל הסמוך קוראים בט"ו אין זה משום דהכפרים נגררים עכשיו בתר הכרך אלא שתחילת התקנה היתה כך שהכרך עם כל סביבותיו יקראו בט"ו ויהיו כל סביבותיהם שוים כדי שלא יהיו הסמוכים והנראים למוקפים כאבל בין החתנים וכו'. ובעצם ההערה מלשון הטור והמחבר עיין שם במ"ב (ס"ק ה) שכתב בשם המאירי שלאו דוקא כפרים וה"ה עיירות.+ וכנראה שתמצית דבריו הם, דהא דכרך וכל הסמוך קוראים בט"ו אין זה משום דהכפרים נגררים עכשיו בתר הכרך אלא שתחילת התקנה היתה כך שהכרך עם כל סביבותיו יקראו בט"ו, אולם גם לדבריו אפשר דכל שנחרב הכרך לגמרי ובטל ממנו שם עיר לא שייך בזה כרך וכל סביבותיה וכו'. ובזה מדוקדקים דברי הירושלמי שכתב חרב הכרך ונעשה של עכו"ם ולמה לא סגי ליה לומר חרב הכרך אלא לאמור דחרב היינו שנעשה של עכו"ם ולא שחרב לגמרי, ומלבד זאת יש עוד תירוצים אחרים על קושית המשאת משה עיין שם בברכ"י. ובספר תורת חסד להגאון מלובלין (סימן לח). וח"ב אמר בשם חכ"א לתרץ קושית המשאת משה עפ"י מה שכתב הריטב"א ריש מגילה ד"ה כרכים ובדף ג' ע"ב ד"ה אמר ריב"ל שהטעם של סמוך לכרך נידון ככרך הוא משום דכל הסמוך לכרך המוקף הוא מוגן על ידו בעת צרה וכיון דמיגני בתוך העיר בשעת מלחמה הוא נגרר אחריו והרי הם כאנשי כרך עצמן ועם אחד הם וכו', ולפי"ז י"ל שטבריה שימה חומתה ויש לה הגנה עצמית את"ל שלענין דין מוקף זה לא מהני משום דלא מכסי אבל אין לומר שהיא תגרר אחרי חמתן מתורת סמוך, כיון דיש לה הגנה עצמית ואינה צריכה להגנתה של חמתן.
ועכשיו נבוא לתחילת דבריו שהעיר לשיטת הרמב"ן דעשרה בטלנין מעכבים על הכרך שלא יקראו בט"ו וכו'. הנה מבואר בר"ן ורמב"ן שלפי הנוסחא שלהם בירושלמי עיקר החסרון של חרב ונעשה של גוים היינו שחרב מעשרה בטלנין, וגם לפי הנוסחא שלפנינו מבואר בהגר"א הנ"ל בפירושו הראשון (עיין רידב"ז על הירושלמי) שהבעיא היא משום דבעינן בכרך עשרה בטלנין, ולפי"ז י"ל שגם אם נפרש את הפשיטות בירושלמי כפירוש הקרבן העדה דבו אין קורין ק"ו שבחוצה אין קורין - זה דוקא אם גם בכפר הסמוך אין בו עשרה בטלנין שבזה נסתפק בירושלמי לומר שמ"מ בכפר הסמוך יקראו בט"ו כבתחילה הואיל והכפר לא נשתנה מבתחילה, וע"ז פשיט הירושלמי שאין קורין בו בט"ו אבל אם בכפר הסמוך יש עכשיו עשרה בטלנין אעפ"י שבכרך עצמו אין בו עשרה בטלנין מ"מ כל שבסמוך לו יש שם עשרה בטלנין גם הכרך עצמו כרך שיש בו עשרה בטלנין מיקרי וישראל הנכנס שם בפורים יקרא בט"ו וגם הסמוך לכרך יקראו בט"ו לכו"ע. ואקדים ואומר דענין של עשרה בטלנין זה חובת הצבור שעל בני הכרך מוטל שיהא להם עשרה בטלנין, ולכן כרך שנחרב ונתפשט לצדדין עד שיצא מגבול שטח המוקפין, אף אם נאמר דמכנגד החומה ולחוץ כלחוץ אין על מקום ההתפשטות שבחוץ דין מוקפין אלא מטעם סמוך ונראה, מ"מ בעצם הם עיר אחת שחוברה לה יחדיו ולא איכפת לן אם העשרה בטלנים יושבים בחלק החיצוני שאינו מקודש בקדושת בתי ערי חומה, כי סוף סוף הצבור בכלל הרי יש לו עשרה בטלנין. הגע בעצמך עיר גדולה המוקפת אם יש בעיר עשרה בטלנין אף בקצה העיר רחוק ממרכז העיר מ"מ אמרינן דהוי עיר שיש בה עשרה בטלנין, וגם כאן הרי בכללות העיר יש להם עשרה בטלנין. וקצת ראיה לזה מפרש"י מגילה (דף ג ע"ב) שפירש עשרה בטלנין שבטלים ממלאכתם שיהיו מצוין תמיד בבית הכנסת, ובשבת (דף כד ע"ב רש"י ד"ה משום) כתב שבזמן הגמרא היו בתי כנסיות שלהן חוץ לישוב, וכ"ה בב"מ (דף כד ע"א רש"י ד"ה דיתבי).