שייף עייל אמר:קשה לי להבין איך ייתכן שהבא על עכו"ם היא נהרגת כיון שבאה תקלה על ידה, אבל אם עכו"ם בא על בת ישראל הוא לא נהרג. מה הסברא בזה? לכאורה זה היה אמור להיות בדיוק להפך! כמו שהיה עם שכם בן חמור.
שייף עייל אמר:חמור יותר ליהודי להיות עם נכרית מאשר ליהודיה להיות עם נכרי.
גּוֹי הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, לָאו בִּכְלַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת הוּא; דְּאִי בִּזְנוּת – גְּזֵרַת בֵּית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם הוּא; וְאִי דֶּרֶךְ חַתְנוּת – מִ'לֹּא תִתְחַתֵּן בָּם' נָפְקָא, דְּמִשְּׁאָר עֲבֵרוֹת הִיא. וְלָא הָוֵי בִּכְלַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ דְּיִשְׂרָאֵל. אִי נַמֵּי יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה, דְּחַיָּבֵי מִיתוֹת הוּא, דְּהָא קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ; וּמֵחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת נַמֵּי קָא חֲשִׁיב, דְּאַדְכְּרַהּ רַב לִגְמָרֵהּ: 'יַכְרֵת יְיָ לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה'.
בפרהסיא יהרג ואל יעבור.משה נפתלי אמר:במקרה הראשון – יהרג ואל יעבור
חימקו אמר:בפרהסיא יהרג ואל יעבור, בצנעה איסור דרבנן.
וכן משמע מסתימת לשונו של רבנו נסים.נָכְרִית דַּאֲנַסָה לֵהּ לְיִשְׂרָאֵל לָבוֹא עָלֶיהָ – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, שֶׁזּוֹ וַדַּאי בִּכְלַל עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת הִיא, דְּהָא זִמְנִין דְּחַיָּב מִיתָה, כְּגוֹן בְּפַרְהֶסְיָא וְכַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה דְּקַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ, וְאִם לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין – חַיָּב כָּרֵת; הִלְכָּךְ אֲפִלּוּ בְּצִנְעָה, דְּלֵיכָּא כָּרֵת, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, מִדִּין אַבְזָרָהָא, דְּהָא אִשָּׁה זוֹ פְּעָמִים שֶׁהִיא עֶרְוָה גְמוּרָה וְחַיָּב עָלֶיהָ כָּרֵת.
משה נפתלי אמר:במקרה הראשון – יהרג ואל יעבור, ובמקרה השני – תעבור ולא תהרג. כן כתב רבינו נסים בפרק יום הכפורים, וזה לשונו:גּוֹי הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, לָאו בִּכְלַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת הוּא; דְּאִי בִּזְנוּת – גְּזֵרַת בֵּית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם הוּא; וְאִי דֶּרֶךְ חַתְנוּת – מִ'לֹּא תִתְחַתֵּן בָּם' נָפְקָא, דְּמִשְּׁאָר עֲבֵרוֹת הִיא. וְלָא הָוֵי בִּכְלַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ דְּיִשְׂרָאֵל. אִי נַמֵּי יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה, דְּחַיָּבֵי מִיתוֹת הוּא, דְּהָא קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ; וּמֵחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת נַמֵּי קָא חֲשִׁיב, דְּאַדְכְּרַהּ רַב לִגְמָרֵהּ: 'יַכְרֵת יְיָ לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה'.
מקור דבריהם ברמב"ן במלחמות שם בסוף פרק בסו"מ .משה נפתלי אמר:
בפירוש כתב רבינו יוסף בנימוקיו בשלהי פרק בן סורר, דאף בצנעה יהרג ואל יעבור:וכן משמע מסתימת לשונו של רבנו נסים.נָכְרִית דַּאֲנַסָה לֵהּ לְיִשְׂרָאֵל לָבוֹא עָלֶיהָ – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, שֶׁזּוֹ וַדַּאי בִּכְלַל עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת הִיא, דְּהָא זִמְנִין דְּחַיָּב מִיתָה, כְּגוֹן בְּפַרְהֶסְיָא וְכַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה דְּקַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ, וְאִם לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין – חַיָּב כָּרֵת; הִלְכָּךְ אֲפִלּוּ בְּצִנְעָה, דְּלֵיכָּא כָּרֵת, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, מִדִּין אַבְזָרָהָא, דְּהָא אִשָּׁה זוֹ פְּעָמִים שֶׁהִיא עֶרְוָה גְמוּרָה וְחַיָּב עָלֶיהָ כָּרֵת.
כך אכן נימק שם הרמב"ן את החלוקה ביניהם :ציון הלא תשאלי אמר:והביאור לשאלתך הוא מפני שהבא על בת עכו"ם ילדיו גוים, ומתייחסים אחר האם.
ומשא"כ בגוי שבא על בת ישראל
והטעם שבן השפחה והנכרית כמותה והוא מוליד בן לע"ז, אבל נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר .
יש לעיין בדברי הרמב"ן אם זה דוקא בעובד ע"ז ומה לגבי מוסלמים או חסיד אומות העולם או גר תושב.זאת נחמתי אמר:
כך אכן נימק שם הרמב"ן את החלוקה ביניהם :ציון הלא תשאלי אמר:והביאור לשאלתך הוא מפני שהבא על בת עכו"ם ילדיו גוים, ומתייחסים אחר האם.
ומשא"כ בגוי שבא על בת ישראל
והטעם שבן השפחה והנכרית כמותה והוא מוליד בן לע"ז, אבל נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר .
שייף עייל אמר:הבא על נכרית - היא נהרגת, משום שבאה תקלה על ידה.
יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה – הֲרֵי זוֹ נֶהֱרֶגֶת, מִפְּנֵי שֶׁבָּאת לְיִשְׂרָאֵל תַּקָּלָה עַל יָדֶיהָ, כִּבְהֵמָה. וְדָבָר זֶה מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם' וְגוֹמֵר, 'וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ'.
וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם. קָשֶׁה, בִּשְׁלָמָא דְּקִירַת אִישׁ יִשְׂרָאֵל כְּמִשְׁפַּט הַהֲלָכָה שֶׁקַּנָּאִים פּוֹגְעִים בּוֹ, אֲבָל הָאִשָּׁה אֵינָהּ חַיֶּבֶת מִיתָה וְאֵינָהּ מְצֻוָּה. וְאֶפְשָׁר שֶׁדָּן בָּהּ מִשְׁפַּט הַבְּהֵמָה, דִּכְתִיב 'וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ', וּכְתִיב 'אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם'.
יש לציין שרבינו יונה וריטב"א שם חולקים על זה, וכן הביא הבית יוסף באה"ע סי' טז בשם הארחות חיים, וכן נקט הרמ"א שם לדינא.משה נפתלי אמר:חימקו אמר:בפרהסיא יהרג ואל יעבור, בצנעה איסור דרבנן.בפירוש כתב רבינו יוסף בנימוקיו בשלהי פרק בן סורר, דאף בצנעה יהרג ואל יעבור:וכן משמע מסתימת לשונו של רבנו נסים.נָכְרִית דַּאֲנַסָה לֵהּ לְיִשְׂרָאֵל לָבוֹא עָלֶיהָ – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, שֶׁזּוֹ וַדַּאי בִּכְלַל עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת הִיא, דְּהָא זִמְנִין דְּחַיָּב מִיתָה, כְּגוֹן בְּפַרְהֶסְיָא וְכַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה דְּקַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ, וְאִם לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין – חַיָּב כָּרֵת; הִלְכָּךְ אֲפִלּוּ בְּצִנְעָה, דְּלֵיכָּא כָּרֵת, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, מִדִּין אַבְזָרָהָא, דְּהָא אִשָּׁה זוֹ פְּעָמִים שֶׁהִיא עֶרְוָה גְמוּרָה וְחַיָּב עָלֶיהָ כָּרֵת.
יש בזה מחלוקת.משה נפתלי אמר:בפירוש כתב רבינו יוסף בנימוקיו בשלהי פרק בן סורר, דאף בצנעה יהרג ואל יעבור:
גם הרמב"ם והשו"ע נקנו כך לדינאמבקש אמת אמר:יש לציין שרבינו יונה וריטב"א שם חולקים על זה, וכן הביא הבית יוסף באה"ע סי' טז בשם הארחות חיים, וכן נקט הרמ"א שם לדינא.
חימקו אמר:יש בזה מחלוקת.משה נפתלי אמר:בפירוש כתב רבינו יוסף בנימוקיו בשלהי פרק בן סורר, דאף בצנעה יהרג ואל יעבור:
פשטות הגמ' (ע"ז לו ב) לא כך "ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא"
מבקש אמת אמר:חימקו אמר:יש בזה מחלוקת.משה נפתלי אמר:בפירוש כתב רבינו יוסף בנימוקיו בשלהי פרק בן סורר, דאף בצנעה יהרג ואל יעבור:
פשטות הגמ' (ע"ז לו ב) לא כך "ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא"
הוא גם מסכים שזה רק מדרבנן אלא שסובר שזה נכלל באביזרייהו. אמנם היא גופא חידוש גדול שיש חיוב מסי"נ באיסורי דרבנן, ונחלקו בזה הראשונים.
(ובאמת קשה לי טובא על דעת המחייבים למסור נפש על איסורים דרבנן היאך יכולים חכמים לחייב אדם למסור נפשו, הלא כל חיובו לשמוע לקול חכמים אינו אלא מלא תסור שאינו אלא לאו, והא ליכא חיוב מס"נ על לאו, וצ"ע).
בין אם יש לאו באיסור דרבנן ובין אם אין לאו זה ברור שמהות האיסור עצמו נשאר דרבנן ואנו מחויבים לאיסור מחמת הוראת החכמים שהתורה הסמיכה אותם לתקן ולהנהיג בנוסף לדיני התורה מעתה אדם שעובר על איסור דרבנן הבעיה נמצאת במה שעובר על דברי החכמים שהם מוסמכים לחדש הלכות ולא רק משום הלאו (אם יש לאו)חימקו אמר:לפי הרמב"ן גם לאו דלא תסור אין.מבקש אמת אמר:הוא גם מסכים שזה רק מדרבנן אלא שסובר שזה נכלל באביזרייהו. אמנם היא גופא חידוש גדול שיש חיוב מסי"נ באיסורי דרבנן, ונחלקו בזה הראשונים.חימקו אמר:יש בזה מחלוקת.
פשטות הגמ' (ע"ז לו ב) לא כך "ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא"
(ובאמת קשה לי טובא על דעת המחייבים למסור נפש על איסורים דרבנן היאך יכולים חכמים לחייב אדם למסור נפשו, הלא כל חיובו לשמוע לקול חכמים אינו אלא מלא תסור שאינו אלא לאו, והא ליכא חיוב מס"נ על לאו, וצ"ע).
היכן הסמיכה לפי הרמב"ן?יד אבשלום אמר:מחמת הוראת החכמים שהתורה הסמיכה
אני מבין שאתה טוען שהיות והתורה הסמיכה את החכמים להוסיף על התורה נמצא שיש להם רשות לחייב גם במסירת נפש. אך זה תמוה משום שלא נתנה התורה לחכמים להפוך משהו לדאורייתא, שהרי זה בבל תוסיף, אלא שנתנה להם כח עצמאי לחדש דינים, והחיוב לציית לאותם דינים נובע מלא תסור, ונמצא שאם מישהו עובר על ערווה דרבנן הוא לא עבר על גילוי עריות של התורה אלא על הציווי לציית לדין החדש מדברי חכמים, וציווי זה אינו ביהרג ואל יעבור.יד אבשלום אמר:בין אם יש לאו באיסור דרבנן ובין אם אין לאו זה ברור שמהות האיסור עצמו נשאר דרבנן ואנו מחויבים לאיסור מחמת הוראת החכמים שהתורה הסמיכה אותם לתקן ולהנהיג בנוסף לדיני התורה מעתה אדם שעובר על איסור דרבנן הבעיה נמצאת במה שעובר על דברי החכמים שהם מוסמכים לחדש הלכות ולא רק משום הלאו (אם יש לאו)חימקו אמר:לפי הרמב"ן גם לאו דלא תסור אין.מבקש אמת אמר:הוא גם מסכים שזה רק מדרבנן אלא שסובר שזה נכלל באביזרייהו. אמנם היא גופא חידוש גדול שיש חיוב מסי"נ באיסורי דרבנן, ונחלקו בזה הראשונים.
(ובאמת קשה לי טובא על דעת המחייבים למסור נפש על איסורים דרבנן היאך יכולים חכמים לחייב אדם למסור נפשו, הלא כל חיובו לשמוע לקול חכמים אינו אלא מלא תסור שאינו אלא לאו, והא ליכא חיוב מס"נ על לאו, וצ"ע).
לא כ"כ הבנתי את השאלה מעולם לא העלה אדם על דעתו שאנו לא מחויבים לדברי חכמים כל השאלה היתה אם יש בזה לאו אבל הסמכות ברור שהיא מהתורה שאל"כ למה אנו חייבים והמקור או מטעם משמרת למשמרתי, הקרי"ס בהקדמה כותב הלכה למשה מסיני, וכמדומה שהגרא"ו מחדש שהחיוב הוא מסברא שאנו מחויבים להם 'וממילא אף חרש שפטור לגמרי מדאורייתא חייב מדרבנןחימקו אמר:היכן הסמיכה לפי הרמב"ן?יד אבשלום אמר:מחמת הוראת החכמים שהתורה הסמיכה
ברור שאף אחד לא העלה על דעתו.יד אבשלום אמר:לא כ"כ הבנתי את השאלה מעולם לא העלה אדם על דעתו שאנו לא מחויבים לדברי חכמים כל השאלה היתה אם יש בזה לאו אבל הסמכות ברור שהיא מהתורה שאל"כ למה אנו חייבים והמקור או מטעם משמרת למשמרתי, הקרי"ס בהקדמה כותב הלכה למשה מסיני, וכמדומה שהגרא"ו מחדש שהחיוב הוא מסברא שאנו מחויבים להם 'וממילא אף חרש שפטור לגמרי מדאורייתא חייב מדרבנןחימקו אמר:היכן הסמיכה לפי הרמב"ן?יד אבשלום אמר:מחמת הוראת החכמים שהתורה הסמיכה
מצאנו בתורה חיוב לשמוע בקול אביו ומ"מ לכאו' הוא חיוב חלוק לגמרי מהחיוב לשמוע בקול חכמים שבאביו כשאינו מאכילו ומשקהו התוכן של האיסור הוא לא במה שלא האכילו אלא מה שבאופן כללי לא יתייחס אליו בכבוד ועבר על ציווי התורה לכבד את אביו משאי"כ בחובה לשמוע בקול דברי חכמים יש לאיסור שקבעו מהות משל עצמו וזה מכיון שהחיוב לא נעצר בחובה לשמוע לדבריהם אלא התורה העמידה אותם כסמכות עלינו וממילא יש תוקף מחייב לדבריהםמבקש אמת אמר:אני מבין שאתה טוען שהיות והתורה הסמיכה את החכמים להוסיף על התורה נמצא שיש להם רשות לחייב גם במסירת נפש. אך זה תמוה משום שלא נתנה התורה לחכמים להפוך משהו לדאורייתא, שהרי זה בבל תוסיף, אלא שנתנה להם כח עצמאי לחדש דינים, והחיוב לציית לאותם דינים נובע מלא תסור, ונמצא שאם מישהו עובר על ערווה דרבנן הוא לא עבר על גילוי עריות של התורה אלא על הציווי לציית לדין החדש מדברי חכמים, וציווי זה אינו ביהרג ואל יעבור.יד אבשלום אמר:בין אם יש לאו באיסור דרבנן ובין אם אין לאו זה ברור שמהות האיסור עצמו נשאר דרבנן ואנו מחויבים לאיסור מחמת הוראת החכמים שהתורה הסמיכה אותם לתקן ולהנהיג בנוסף לדיני התורה מעתה אדם שעובר על איסור דרבנן הבעיה נמצאת במה שעובר על דברי החכמים שהם מוסמכים לחדש הלכות ולא רק משום הלאו (אם יש לאו)חימקו אמר:לפי הרמב"ן גם לאו דלא תסור אין.
טענה יפה.יד אבשלום אמר:מצאנו בתורה חיוב לשמוע בקול אביו ומ"מ לכאו' הוא חיוב חלוק לגמרי מהחיוב לשמוע בקול חכמים שבאביו כשאינו מאכילו ומשקהו התוכן של האיסור הוא לא במה שלא האכילו אלא מה שבאופן כללי לא יתייחס אליו בכבוד ועבר על ציווי התורה לכבד את אביו משאי"כ בחובה לשמוע בקול דברי חכמים יש לאיסור שקבעו מהות משל עצמו וזה מכיון שהחיוב לא נעצר בחובה לשמוע לדבריהם אלא התורה העמידה אותם כסמכות עלינו וממילא יש תוקף מחייב לדבריהםמבקש אמת אמר:אני מבין שאתה טוען שהיות והתורה הסמיכה את החכמים להוסיף על התורה נמצא שיש להם רשות לחייב גם במסירת נפש. אך זה תמוה משום שלא נתנה התורה לחכמים להפוך משהו לדאורייתא, שהרי זה בבל תוסיף, אלא שנתנה להם כח עצמאי לחדש דינים, והחיוב לציית לאותם דינים נובע מלא תסור, ונמצא שאם מישהו עובר על ערווה דרבנן הוא לא עבר על גילוי עריות של התורה אלא על הציווי לציית לדין החדש מדברי חכמים, וציווי זה אינו ביהרג ואל יעבור.יד אבשלום אמר:בין אם יש לאו באיסור דרבנן ובין אם אין לאו זה ברור שמהות האיסור עצמו נשאר דרבנן ואנו מחויבים לאיסור מחמת הוראת החכמים שהתורה הסמיכה אותם לתקן ולהנהיג בנוסף לדיני התורה מעתה אדם שעובר על איסור דרבנן הבעיה נמצאת במה שעובר על דברי החכמים שהם מוסמכים לחדש הלכות ולא רק משום הלאו (אם יש לאו)
מעתה אם חכמים ציוו את האדם על אביזרייהו דגי"ע יש בידם גם לחייבו למסור ע"ז את הנפש כיון שהאיסור בזה אינו רק מה שעובר על לאו דלא תסור אלא שהלא תסור (או כל מקור אחר) מחייב אותי לדבריהם והם קבעו שעלי לההרג על איסור זה והקביעה שלהם תקפה לא בגלל שהיא נהפכה לדאורייתא אלא גם כדין דרבנן הדין מחייב למסור את הנפש
ראשית באופן הפשוט זה שוא"תמבקש אמת אמר:הרי התורה לא נתנה לחכמים רשות לקבוע מה שהם רוצים, אלא רק בתוך מסגרת מסויימת, וכמבואר ביבמות צ,ב שאינם יכולים לבטל מצוה מן התורה בקום ועשה אלא רק בשוא"ת. אם כן מהיכ"ת שיכולים הם לתקן שהאדם יעבור על האיסור כמעט הכי חמור בתורה - לאבד עצמו לדעת?
קודם קום המדינה היו מאנשי המחתרות שיכלו לינצל מלעלות לגרדום ולא השתדלו למען הצלתם בטענה שאין הם מכירים בסמכות השלטון הבריטי וכן היו שהתאבדו בעצמם כדי שלא יהרגום הבריטים ואומרים בשם החזו"א שלא נחשבו למאבד עצמו לדעת כיון שמאבד עצמו לדעת הוא אדם שלא רואה תועלת בחיים ומזלזל בהם עד כדי נטילת חייו בידיים אבל אדם שמוכן להקריב את חייו למען אידיאל (גם אם שגוי) אינו נחשב למאבד עצמו לדעתמבקש אמת אמר:טענה יפה.
אולם כאן אשאל מכיוון אחר: הרי התורה לא נתנה לחכמים רשות לקבוע מה שהם רוצים, אלא רק בתוך מסגרת מסויימת, וכמבואר ביבמות צ,ב שאינם יכולים לבטל מצוה מן התורה בקום ועשה אלא רק בשוא"ת. אם כן מהיכ"ת שיכולים הם לתקן שהאדם יעבור על האיסור כמעט הכי חמור בתורה - לאבד עצמו לדעת?
ואם תענה שכיון שקבעו שמעשה מסויים נכלל בגילוי עריות הרי ממילא יש על זה את החיוב מן התורה ליהרג ולא לעבור, זה אינו, שהרי אין חכמים יכולים לכלול את גזירותיהם בדיני התורה אלא רק לתקן גזירה חדשה, דאל"כ הו"ל בל תוסיף, ועל גזירה חדשה אינם יכולים לחדש חיוב של מסירת נפש. זאת ועוד, שאם נאמר כסברא זו הרי גם על כל מצוות נוכל לומר כן, וכגון בביטול תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת אפילו אם היה בקום ועשה נוכל לומר שתיקנו שיהיה זה בכלל חילול שבת שאין מצות עשה דוחה אותו, וע"כ שאין ביכולתם לתקן כך, והדרא קושיא לדוכתה.
הרמב"ן עצמו כותב בתוך דבריו :חימקו אמר:ברור שאף אחד לא העלה על דעתו.
אבל צריך לדייק מהיכן סמכותם?
מדאוריתא
מהלכה למשה מסיני
מסברא
ופשטות דבריו שהוא הלכה למשה מסיני .לפי שהורשו מאתו יתברך מפי הקבלה לתקן ולסדר
משה נפתלי אמר:חימקו אמר:בפרהסיא יהרג ואל יעבור, בצנעה איסור דרבנן.בפירוש כתב רבינו יוסף בנימוקיו בשלהי פרק בן סורר, דאף בצנעה יהרג ואל יעבור:וכן משמע מסתימת לשונו של רבנו נסים.נָכְרִית דַּאֲנַסָה לֵהּ לְיִשְׂרָאֵל לָבוֹא עָלֶיהָ – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, שֶׁזּוֹ וַדַּאי בִּכְלַל עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת הִיא, דְּהָא זִמְנִין דְּחַיָּב מִיתָה, כְּגוֹן בְּפַרְהֶסְיָא וְכַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה דְּקַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ, וְאִם לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין – חַיָּב כָּרֵת; הִלְכָּךְ אֲפִלּוּ בְּצִנְעָה, דְּלֵיכָּא כָּרֵת, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, מִדִּין אַבְזָרָהָא, דְּהָא אִשָּׁה זוֹ פְּעָמִים שֶׁהִיא עֶרְוָה גְמוּרָה וְחַיָּב עָלֶיהָ כָּרֵת.