השתתפות נשים בלוויה
א. במסכת סנהדרין (כ, א) תנו רבנן: "מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה - יוצאות, לפני המיטה - יוצאות". מבחינה עקרונית, אין מניעה להשתתפות נשים בלוויה, והסיבה מבוארת בדברי התוספות (שם ד"ה נשים) "דכיון דשעת צער הוא ליכא למיחש להרהור" [כוונת התוספות לדברי הגמרא בכתובות (מו, ב) "ונשמרת מכל דבר רע, מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה". ובשעת צער אין חשש שיבוא להרהר אחרי הנשים ויבוא לידי טומאת קרי]. והספק הוא, האם ילכו "לפני המיטה", דהיינו קודם הגברים, או "לאחר המיטה", דהיינו מאחורי הגברים. וביארו התוספות (שם) שספק זה תלוי במנהג המקום: "ובירושלמי פליגי איכא למאן דאמר לפני המיטה לפי שגרמו מיתה לעולם, ואית דנהגו לאחר המיטה ואנשים לפני המיטה, לפי שגנאי לבנות ישראל שיסתכלו בהן אנשים".
בהמשך הסוגיא הביא רבי יהודה ראיה שנשים יוצאות לפני המיטה "שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר (שמואל ב ג, לא) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה". ופירש רש"י: "ואי סלקא דעתך נשים אחר המטה, אורחיה דדוד להלך עם הנשים". מהעובדה שדוד המלך הלך אחר מיטתו של אבנר, מוכח שהנשים יוצאות לפני המיטה, שהרי אם הנשים הלכו אחר המיטה, לא יעלה על הדעת שדוד המלך הלך אחר המיטה בין הנשים. אך ראיה זו נדחתה: "אמרו לו, לא היה הדבר אלא לפייס את העם, ונתפייסו. שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים, ויצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים, שנאמר (שם פסוק לז) וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר". כלומר, בהחלט יתכן שהנשים יוצאות אחר המיטה, ובאמת גם דוד המלך הלך גם לפני המיטה בין הגברים וגם לאחר המיטה בין הנשים, וזאת כדי "לפייס את העם", שכולם יראו בצערו על פטירת אבנר בן נר, וכל עם ישראל, כולל הנשים יראו אותו משתתף בלויה.
להלכה נפסק בשו"ע (יורה דעה סי' שנט סעי' א) "מקום שנהגו לצאת נשים לפני המטה, יוצאות. מקום שנהגו לצאת לאחר המטה, יוצאות. ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המטה, ואין לשנות".
כניסת נשים לבית הקברות
ב. הבית יוסף (יו"ד סי' שנט סע' ב), לאחר שהביא את דברי הגמרא בסנהדרין, אם נשים יוצאות ללויה לאחר המיטה או לפניה, כתב: "ובספר הזוהר פרשת ויקהל (דף קצ"ו ע"א) כתוב שיש למנוע לנשים מלצאת לבית הקברות, מפני שאם יוצאות גורמות רעה לעולם, וכן ראוי למנען". ומבואר שלמרות שהנשים יוצאות ללוות את הנפטר ונהגו ללכת לאחר המיטה, אין להן להמשיך במסע הלוויה לבית הקברות, משום שעל פי הקבלה, יש למנוע מנשים מלהיכנס לבית הקברות, כי בכניסתן לבית הקברות "גורמות רעה לעולם".
וכך נפסק בשו"ע (שם) "יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות אחר המטה". וביאר הש"ך (ס"ק ב) "כלומר שיצאו אחר המטה וכדלעיל סעיף א', אבל יש למנוע שלא יצאו לבית הקברות אחר המטה, שאם עושים כן גורמים רעה לעולם חס ושלום". וכן כתב הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בהגהות יד שאול על השו"ע (שם) לדקדק בלשון השולחן ערוך, שאין למונען אלא אם כן הולכות "לבית הקברות", אבל בתוך העיר לית לן בה.
ובחידושי רעק"א כתב: "והוא הדין לפני המיטה אסורים לצאת לבית הקברות". ומשמע, שאין לנשים להיכנס לבית הקברות כלל, לא לפני המיטה ולא לאחריה, כי "גורמות בזה רעה לעולם".
אמנם מפשטות דברי הזוהר שהביא הבית יוסף משמע שאין חילוק בזה. וכן כתב להעיר בהגהות אורח מישור (על הד"מ הארוך ס"ק א) שהרי בזוהר הקדוש שם מבואר "שהמלאך המות נמצא בין הנשים המלוות את המת, ויכול להזיק לכל הנפגש אתם פנים כנגד פנים". [ובערוך השלחן (סי' שנט סע' א) הזכיר את דברי הגמרא בברכות (נא, א) "אין לעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שהשטן מרקד ובא לפניהן וחרבו בידו ויש לו רשות לחבל"].
אך למעשה, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן ריב) שגם המחמירים שאין הנשים נכנסות לבית הקברות, לא אסרו על הנשים להשתתף בלוויה ולצאת אחר המיטה: "מודינא דסתימת הפוסקים, משמע יותר כמו שכתב היד שאול [הגרי"ש נתנזון] דרק בבית הקברות החמירו לגמרי, אבל בעיר עכ"פ לאחר המיטה מותר, ובמעבר יעבק והעתיקו גם כן בספר ארץ חיים (סימן שנט) שנתפשט בכל ארץ צבי ובבל, שבתחילה הולכים האנשים ושם עומדים שמשים שלא יתחילו לצאת עד אחר שעברו כל האנשים. ומסיים ויש מקומות שאינן יוצאות אחרי המטה כלל, ע"כ. והיינו כמו שכתב שנוהגים חומרת זוהר הקדוש גם בעיר. וכן מביא בספר הנ"ל ממנהג צפת עיה"ק שאין יוצאות כלל אפילו בעיר, ואפילו הנשים הנמצאות בשוק או חוץ לחצירם בעת שנושאין המטה הן נכנסות למקום סתר".
וכן נקט למעשה הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (אבילות ח"א עמ' שיא) "מקום שנהגו שהנשים יוצאות אחר המטה ללוות את המת, יוצאות. ובלבד שיזהרו מאד לבל יתערבו ביחד עם האנשים, שאין זה דרך צניעות, אלא תהיינה נבדלות ורחוקות ממטת המת". וכתב שהמנהג שלא לתת לנשים ללכת אחר המטה ואפילו להסתכל על מטת המת מן המרפסת לא נותנים להם "אין זו אלא חומרא בעלמא ואין לה יסוד כלל".
וכן הורה הגרי"ש אלישיב (ציוני הלכה, אבלות עמ' צג) בתשובה לשאלה "האם יש להקפיד בהלוויה שנשים לא תלכנה אחרי המיטה", כי "בירושלים יש נוהגים שלא ללכת, לא כולם מקפידים בזה". ומשמע שלמעשה ניתן להקל בדבר.
לסיכום: על פי ההלכה אין כל מניעה בהשתתפות נשים בלוויה, ומותר להן לצאת אחרי המיטה, ולא לפניה. אלא שלא יצאו לבית הקברות. אך יש אומרים שעל פי הקבלה יש למנוע מנשים מלהשתתף אף בלוויה עצמה, וכן מנהג ירושלים. ולמעשה, הקילו הפוסקים להתיר לנשים להשתתף בלוויה ובלבד שלא יצאו לבית הקברות.
ג. והנה מלבד הזהירות שיש לנשים מלצאת לבית הקברות בלווית המת, כתב הגר"א באגרתו לבני ביתו שאין לאשה ללכת לבית הקברות כלל: "ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל, כי שם מתדבקים הקליפות מאד, וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה".
ונחלקו הפוסקים, האם איסור זה נאמר על אשה רק בימי "נידותה" [הימים שרואה דם עד שהפסיקה בטהרה] ואילו בימי "ליבונה" [הימים שסופרת שבעה נקיים] היא רשאית להיכנס לבית הקברות, או שאין לנשים להיכנס לבית הקברות בכל ימי נידותן, עד שטובלות להיטהר.
החיי אדם (כלל ג סעיף לח) כתב: "יש מקומות נוהגות הנשים, שכל זמן שהן בימי נדות קודם שבעה נקיים שלהן, אינן מתפללות ומברכות, וזה מנהג שאין לו יסוד. ואפילו במקומות שמחמירים, מכל מקום מיום ראשון דסליחות נכנסות לבית הכנסת ומתפללות. אבל במדינתנו נוהגין היתר לעולם, ומברכות ומתפללות. ומכל מקום לא יסתכלו בספר תורה בשעה שמגביהים אותו להראות לעם. ונראה לי שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו". כלומר, נשים אינן נכנסות לבית הקברות בכל ימי נידותן עד שיטבלו. והקשה עליו בשו"ת פרי השדה (ח"ד סימן צג אות ב) מדוע נאסר על הנשים להיכנס לבית הקברות גם בימי "ליבונן" עד שיטבלו, ואילו בנדון כניסתן לבית הכנסת פסק הרמ"א (או"ח סי' פח סע' א) "בימי ליבון נהגו היתר להיכנס לבית הכנסת".
ואמנם הפתחי תשובה (יו"ד סי' קצה ס"ק יט) כתב בשם החמודי דניאל: "נהגו הנשים שלא לילך לבית החיים להתפלל בימי נידתה, ונכון הוא". ובשו"ת דברי שלום (ח"ג סימן קמז) דייק מדבריו, שהאיסור לנשים להיכנס לבית הקברות הוא רק בימי "נידתן" ולא בימי ליבונן, כדינן לענין הכניסה להתפלל בבית הכנסת, ונמצא כי "יש חילוק בין שני הדעות, כי לפי החמודי דניאל יש לומר דודאי בימי נידתה היינו כל זמן שרואה דם, אסורה להיכנס, אבל בימי ליבונה אפשר דס"ל דאין לחוש. אמנם בספר חיי אדם מפורש דעד שלא תטבול עצמה אין לילך לבית הקברות, היינו עד שתהא טהורה לגמרי".
וביאר הפרי שדה את טעמו של החיי אדם לחלק בין כניסה לבית הקברות לבין כניסה לבית הכנסת: "דטעם שאסור לאשה נדה להיכנס לבית הקברות הוא כמו שכתוב בספרים הקדושים שאפילו איש שהוא טמא קרי אל יכנס לפי שהחיצונים מתדבקים בו רחמנא ליצלן, ועל כן מהאי טעמא סבירא ליה לבעל החיי אדם דליכנס לבית הקברות גם בימי ליבונה, שעכ"פ עוד טומאתה עליה, כל זמן שלא טבלה, אע"ג שדם נדה פסקה ממנה, מכל מקום כל זמן שלא טבלה הרי היא טמאה כמה שהיתה, ויש לחוש לכח חיצונים שיתדבקו בה. ואם כן שפיר יש חילוק בין בית הכנסת לבית הקברות". ובשיעורי שבט הלוי על הלכות נדה (יו"ד סימן קצה סע' טז ס"ק ה) ביאר את דבריו: "דלענין בית הכנסת הוי רק משוס מיאוס וגנאי, ולכן נהגו רק ביציאת דם, ואינו משום גוף הטומאה, שהרי בלאו הכי כולם טמאים. אבל לגבי בית החיים מבואר דהצירוף של טומאת נדה וטומאת מת חמיר טפי, ולכן אין ללכת עד הטבילה".
נשים נדות אינן נכנסות לבית הקברות בגלל ש"החיצונים" נדבקים באשה בזמן שהיא טמאה. אולם הן אינן נכנסות לבית הכנסת, מסיבה אחרת לגמרי - משום כבוד בית הכנסת, שלא ראוי לאשה נדה להתפלל בו (משנה ברורה סי' פח ס"ק ח). ולכן אינן נכנסות לבית הקברות בכל ימי טומאתן, כדי "שהחיצונים לא יתדבקו באשה", וחשש זה קיים כל זמן שלא טבלה. אך משום כבוד בית כנסת אין לאשה להיכנס להתפלל בו רק בימי "נידתה", אך בימי "ליבונה" רשאית להיכנס, כי אין בכך חוסר כבוד לבית הכנסת אם תיכנס להתפלל בו.
ד. הלכה למעשה: הגרי"מ טוקצ'ינסקי פסק בספרו הגשר החיים (פרק כט אות יג) כדעת החיי אדם: "אין הנשים רשאות לילך לבית הקברות כל עוד לא טבלו כדין". וכן נקט הגר"ש ואזנר בשיעורי שבט הלוי (שם) "נהגו שלא ללכת לבית החיים בימי טומאה עד שתטבול", אך הוסיף: "אבל יכולות ללכת ולעמוד חוץ מד' אמות מהקברים, ולפעמים מקילים לצורך כשאינה שופעת".
אולם הגר"ע יוסף הכריע בספרו טהרת הבית (ח"ב דיני הרחקות סע' מד) כדעת החמודי דניאל: "יש נשים שנוהגות להחמיר בימי ראייתן שאינן הולכות לבית הקברות. אולם במקום שנהגו שהנשים בימי ראייתן אינן נמנעות מללכת לבית הכנסת, רשאות גם כן ללכת לבית הקברות. וגם הנוהגות להחמיר לא החמירו אלא בימי ראייתן, אבל בימי ספירת שבעת נקיים יש להקל. ואפילו בימי ראייתן מותר להן ללכת לבית הקברות ביום השבעה, וביום השלושים, וביום פקודת השנה, ובהקמת מצבה, וכן בימים שרגילים לבקר בבית הקברות, כגון בערב ראש חודש ניסן ובערב ראש חודש אלול וכיוצא בזה". ושנה דבריו להקל בספרו חזון עובדיה (אבלות ח"ג עמ' ריב).
ואילו בשו"ת משנת יוסף (ח"ח סימן סח) כתב כי מאחר וטעם איסור כניסת נשים לבית הקברות נובע מהסכנה "שהחיצונים יתדבקו באשה", אזי "גם בימים שמתפללים אצל קברים, כגון בימי הסליחות ובערב ראש השנה, הגם שהקיל הרמ"א לנדה להיכנס לבית הכנסת, בכל זאת לקברים היה מקום להחמיר מפני סכנת הקליפות, וגם אם יש קצת בושה [כגון תלמידות סמינר שנוסעות לטיול להתפלל בקברי צדיקים, ואם לא תצטרף אליהן תתבייש], מכל מקום צריכה להישמר מסכנה. ובשלמא ביארצייט או הקמת מצבה של הורים, יש לומר דמצות כיבוד אב ואם תשמור עליהן מהסכנה. וגם אשה פנויה ובתולה בכלל האזהרה, דמאי שנא, אם יש סכנה אז בכולן".