ברכות לה. - אם חיוב ברכה שלאחריה הוא מסברא

מה אדבר

משתמש ותיק
הנה מסקנת הגמ' (לה.) דיסוד חיוב ברכה מסברא דאסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה, ולכאו' זה קאי בין על ברכה ראשונה ובין על ברכה אחרונה, דהרי קודם לכן דנו בגמ' שם מנלן מקור החיוב לברכה שלאחריה. אמנם ידוע לומר דנח' בזה רבוותא קמאי, דדעת הרשב"א (לה.) בהדיא דסברת האיסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה מהניא לחייב אף ברכה לאחריה, ואילו דעת שא"ר דשני חיובים נינהו וכדלקמיה.

דהנה התוס' (לט. ד"ה בצר) כתבו דהטעם לברך ברכה לפניה אפילו שאוכל שלא כשיעור משא"כ לענין ברכה אחרונה, משום דאסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה, ומבו' דטעם זה נאמר רק לענין ברכה שלפניה, וכן ביאר המשנ"ב (סי' רי ס"ק ג-ד). [אמנם הכס"מ (ג יב) כ' הטעם דחששו שמא ימשיך סעודתו ויגיע לכשיעור ונמצא שאכל כשיעור בלא ברכה, וכ"נ ליישב בדעת הרשב"א]. וכדעת התוס' נראה גם ברמב"ם שחילק להדיא לשני דינים, דז"ל (א ב) ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו וכו', וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה עכ"ל, ומשמע שיש כאן שני דינים. וכן הסיק הפמ"ג (משב"ז ריב ז) ודלא כהט"ז.

ואף שצויין לעיל דמשמע בסוגי' דדינם אחד מהא דילפי' מק"ו, וביותר ילה"ק דבתוס' וברא"ש מבו' שנשאר כן אף למסקנא, דהנה בעיקר דין פחות מכשיעור נח' ראשונים, דעת הכל בו שפטור אף מברכה ראשונה ודעת רוב הראשונים שחייב בברכה ראשונה ופטור מברכה אחרונה. ועי' ברא"ש דהק' דנימא דיו על הק"ו לעיל כשהוא שבע וכו', ותי' דלאו ק"ו גמור הוא דא"כ ברכה ראשונה תהא דאו' והיאך פטרו פועלים. וכ"כ גם התוס' להוכחה זו דלאו ק"ו גמור הוא. וע"כ חיוב חד שחייבו חכמים לברך לפניה, והיינו שברכה שלפניה היא חיוב אחר. ולמדנו דדעת התוס' והרמב"ם דברכה שלפניה הוא מסברא משא"כ ברכה שלאחריה היא מכח תקנה אחרת, ובפשוטו י"ל דהוא הרחבת דין התורה וכמו שמצינו במקומות רבים שכן תקנת חז"ל.
 
חלק עליון תַחתִית