הקניית עומק חשיבתי לילד - ובלימוד הגמרא בפרט

ירמיה

משתמש ותיק
אברהם משה אמר:
סנגורן של ישראל אמר:
אברהם משה אמר:
אני חושב שברור שיש לו פוטנציאל להשקיע ולרדת לעומק,
לא נראה לי שהיתה איזו תגובה כזו.
הנידון בין התשובות היה אם לנסות לתת לו כדור לריכוז ויועיל גם לעומק חשיבה, או בלי זה ע"י משחק חשיבה עמוק כדי לפתח אצלו מודעות של עומק, או ע"י לימוד הגמרא עמו באופן איטי וכו'. והצד שכנגד שכעת זה לא הגיל, ולהניח לו. 
אסביר: לפי ההיכרות שלי יש קשר לא מבוטל בין נגינה באורגן לבין חוסר עומק. אינני יודע אם אפשר לפתח עומק, ואדרבה אולי אחכם גם אני מהאשכול החשוב הזה. 
כוונתכם לעומק בנגינה, או עומק בכל דבר?
כלומר, האם את המתכוונים לומר שזה גורם לחוסר עומק בכל התחומים - גם בגמרא?
אם כוונתכם רק לנגינה, לא אכפת לי כלל שלא יפתח שם עומק, גם אם שייך.
(אם כי אני סבור שכן יש עומק בזה, כוונתי לרדת לפרטים, והוא הדיוק בשירים).
כוונתי באופן כללי. אבל אולי באמת הוא צעיר מידי, וכדברי כמה מגיבים כאן.
 
 

כרם

משתמש ותיק
עוד נקודה קטנה.
המשנה באבות המדרגת את התפתחות האדם, בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בין חמש עשרה לתלמוד וכו', מלמדת אותנו, כי הגיל בו נדרש עומק מהילד הוא בגיל 15! כי כך זה היה נראה בזמנם - זמן המשנה:
מקרא - הוא לימוד כ"ד ספרים (כנראה מתוך מגילות קלף שיש בהן רק את האותיות) עם הניקוד והטעמים.
משנה - הוא לימוד כל ההלכות הקיימות בזמנם (משניות דרבי, אולי גם ברייתות לפני כתיבת המשנה ע"י רבי).
תלמוד - הוא המשא ומתן של קושיא ותירוץ, לדעת מניין בתורה שבכתב נלמד כל דין, וכדו'.
ז.א. לימוד מעמיק בו מתעסקים עם המוח בחשיבה מתחיל בגיל 15.
כיום שלומדים גמרא עם הילדים מגיל צעיר, אין הכוונה להכניס אותם ללימוד מעמיק במוח חושב, אלא להרגיל למשא ומתן של הגמ', כדי שאחר כך כשיגיע לגיל בו הם מסוגלים לשתף את המוח בחשיבה, לא יצטרכו להשקיע בהכרת המו"מ של הגמרא.
לענ"ד אין לדרוש מילד בגיל זה העמקה חשיבתית, הוא צריך לדעת טכנית את הגמרא, מה קושיא ומה תירוץ, מה הוה אמינא ומה מסקנא, ומה דעתו של אמורא זה ומה דעתו של אחר - כלומר הכרת המו"מ של הגמרא - ודי בזה!
 

אקשן דקדושה

משתמש ותיק
הברכה מעומק הלב לידידנו ר' @אברהם משה שיזכה לנחת דקדושה מכל צאצאיו.
ישנם שני מישורים בהם מתנגשת השטחיות בלימוד. האחד הוא בתפישת מבנה הגמרא למה זה קשה ואיך התירוץ מתרץ על הקושיה, השטחי בדר"כ 'מדקלם' לגמרי או לחצאין.
והב' הוא בהבנת סברא וניתוח מושגים. הפיתרון לזה בדר"כ הוא דוקא להתחיל מהנקודה הב' למרות שלכאורה היא שלב גבוה יותר.
ואפרש שיחתי.
צריך לשאול את הילד שאלות מאתגרות, הדורשות חשיבה מעמיקה ומחדדת.
מרן הגר"ח מבריסק שאל את בניו אם אני מחזיק כוס הפוכה, למה אני לא יכול למלאות אותה שמן? אחד ענה 'כי השמן ישפך' ומרן הגרי"ז ענה 'כי זה לא יכנס' ומרן הגר"ח אמר שזה הוא התכוין לבדוק האם הוא תפס את הנקודה. וכן המנהג שם במשפחה לחדד ראש הנערים עם שאלות משאלות שונות.

לדוגמא, אני שאלתי השבוע את בני (בעל הפרעת קש"ר משמעותית בעבר לקח קונצרטה והפסיק לפני למעלה משנה מטעמים השמורים לדאבון לב כל מלמדיו נ"י), למה כתוב בפוסקים שאם מצא חמץ בבית שחזקתו בדוק צריך לחזור ולבדוק, ואילו בהלכות תולעים כתוב שאם נמצא באוכל תולעת אחת אין צריך לבדקו אא"כ מצא שלש וכן בהלכות ס"ת אם מצא טעות או שתים יתקן, ואם מצא שלש יבדוק כל הספר, ולמה בחמץ אפי' מצא במקום אחד צריך לבדוק הכל?
וכ"א יחשוב מה התירוץ קודם שיקרא התשובה.

וענה בטוב טעם, שאה"נ אם היה דין שהס"ת יהיה בדוק מטעויות או שהאוכל יהיה בדוק מתולעים היה צריך לחזור ולבדוק אחר מציאת טעות אחת, כי הא קמן שלא היה בדוק. אבל הדין לגבי תולעים וס"ת שבסתמא אין טעות ותולעים, ורק אם יש ריעותא צריך לבדוק. משא"כ לגבי חמץ, שגם בלא ריעותא הדין הוא שיהא בדוק.
אף אני הוספתי להרחיב ולבאר לו שלגבי ס"ת שלא נמצא בו טעות, סומכים שדקדק הכותב ולא טעה. ואם מצאנו אחד או ב' אנו תולים במקרה. אבל ג' מחזיק לנו שלא דקדק הסופר ואין לנו על מה שנסמוך. ובתולעים אין סיבה להמציא שיש, ואחד, מעצמו הוא בא. ואחר שנסלקנו אין לחשוש יותר. אבל ג' מוכיח שיש סיבה שהם כאן, כי התליע או שיש להם סיבה אחרת להיות כאן. אבל לגבי חמץ הרי זו הוכחה על הבדיקה שאינה טובה ואפי' נאמר שאחר הבדיקה הובא לכאן, איני יודע אם המביא לא הביא עוד חמץ (ואף שבשאר מקומות לא חששו לזה, לגבי חמץ זה גופא החיוב בדיקה גם בחשש כזה. ועיין בחידושי מקדש דוד על פסחים דף ט' שחידש שחיוב בדיקה בכה"ג חלוק מדין חיוב בדיקת חמץ הרגיל ונדפסו חלק מדבריו בספר זיכרון 'יהודה לקדשו' על רי"א פרסר זצ"ל ואכמ"ל)
(ה'מבינים' יטענו שהוא בעל נטיית לימוד 'בריסקאית' ואני בעל נטיית לימוד 'חזונישניקית' וזה אינו ואכמ"ל)
יש להתמיד בשאלות כאלו בצורה יומיומית. אפשר לקחת למשל מספר משמרת חיים. וזה משפיע גם על הבנת שו"ט בגמרא. כמובן שצריך להשקיע בזה בנפרד ובל"נ אכתוב בזה בפעם אחרת אבל רואים השפעה חזקה.

דבר נוסף וחשוב לא פחות, שורש כל המעשים הוא בדיעות. אנסה להמחיש את זה בדוגמה ואני מבקש שמי שיש לו להעיר על הדוגמה שיפתח לזה אשכול חדש. ישנם הרבה אברכים שלומדים כל היום ולא מחמת שהיראה שלהם היא ברמה שגורמת להם לעשות את זה אלא כי הדעה שלהם היא שזה התכלית ויש להם הרבה דיעות והשקפות על היחס שבין תורה למצוות אחרות ועל תורה לשמה ועל יציאה לעבוד וכו'. ונ"מ שאילו הם היו בני קהילה אחרת שאינה מסכימה עם דיעותיהם, אפי' אם למעשה הם היו מודעים באותה רמה לגודל מעלת מצות ת"ת כל רגע אבל לפי מדת יראתם זה לא היה מניע אותם ללמוד כמו היום. כמובן שאחרי הדעה מצטרפת היראה אבל המניע הראשי הוא הדעה.
כללו של דבר יש לאדם מניע חזק שהוא הדעה וההשקפה.
ובנוגע לעניינינו, אם יש לאדם 'דעה' ו'השקפה' נגד שטחיות זה מניע אותו לא להיות שטחי. אני מעיד על עצמי שאהבתי בצעירותי את הבקיאות והדילוג מעניין לענין ולקשר הסוגיות ולהביא ממרחק לחמי. ולא היה לי שייכות לעיון האמיתי. וכמה רמי"ם דחקוני מאד ע"ז ולא עלתה בידם, כי היה מי שהכניס לי 'דעה' (שהיתה בתת מודע) על מעלת הבקיאות וקצת זלזול בדרך העיון של מרן הגר"ח והגרש"ש. עד שאחד מרבותי הכניס לי טיפין טיפין סיפורים והמחשות על טעויות של בקיאים ופלפלנים ודוגמאות של סברות שאחרי חשיבה נכונה רואים שאין בהם ממש. ועשה זאת בחכמה נפלאה שהוא רק 'שיתף' אותי בזה ולא 'חינך' אותי, כך שלא חשתי לרגע שהוא מקטלג אותי כבעייתי בתחום.. עד שנהפך אצלי ל'דעה' שזו דרך הלימוד הישרה ומכח זה נהיה 'דחוף' לי להיות כמה שיותר למדן ומעמיק.

ולמעשה, צריך לטפטף לילד סיפורים הן לחיוב והן לשלילה כמו הסיפור על 'חמור גדול' וכדו' לא חלילה כדי 'לשכנע' אותו לא להיות שטחי כי זה רק יגרום נזק תדמיתי של הילד על עצמו ויוצר נוגדנים.
אלא כדי ליצוק אצלו 'השקפה' שצריך לא להיות שטחי ולהעמיק כמה שיותר וזה יהיה מניע אצלו להתקדם בזה במשך השנים.
ולכן מסתבר שצריך לספר את זה באגביות בשעת סיפורים או טיולים שלא יראה ח"ו כהטפה אלא כחויה.

ולסיום, לא נראה לענ"ד שזה בהכרח קשור להפרעת קש"ר, יש מעמיקים גדולים עם ההפרעה ושטחיים מופלגים בלעדיה.
 

אברהם משה

משתמש ותיק
פותח הנושא
קדמא ואזלא אמר:
אברהם משה אמר:
סנגורן של ישראל אמר:
אז אולי יש פונטציאל. צריך לשאול מומחים. 
אני חושב שברור שיש לו פוטנציאל להשקיע ולרדת לעומק,
לא נראה לי שהיתה איזו תגובה כזו.
הנידון בין התשובות היה אם לנסות לתת לו כדור לריכוז ויועיל גם לעומק חשיבה, או בלי זה ע"י משחק חשיבה עמוק כדי לפתח אצלו מודעות של עומק, או ע"י לימוד הגמרא עמו באופן איטי וכו'. והצד שכנגד שכעת זה לא הגיל, ולהניח לו. 


אני בעד הצד האחרון, להניח לו כי זה לא הגיל, זה בא מעצמו בהמשך.
אם בכל זאת זה מפריע לך, אני הייתי ממליץ לך לתפוס מדי שבוע נקודה אחת מעניינת בסוגיא, אבל רק אחת, ולשוחח אתו עליה בנחת, לאו דוקא תוך הלימוד אלא סתם באוירה נינוחה, להעלות צדדים לכאן ולכאן, לשאול אותו לדעתו, להחמיא וגם להעיר על דבריו. והאמת שזה לא חייב להיות בחומר הנלמד בחיידר, אלא אפילו על כל דבר אחר ואפילו בפרשת השבוע, בלי לחץ ואפילו 3 דקות כל פעם. הלחץ של הת"ת להספיק כמה שיותר גם הוא מפריע וסותר לרצון להעמיק קצת, וגם למבוגר זה לא קל ובודאי לילד.
נהניתי מדבריכם הישרים והבהירים.
אתם צודקים שיש לחץ והספק לימודים, אך אם המלמד טוען - להבנתו - שהוא מבין החלשים בכתה, זה מורה שרובם ככולם כן מבינים לעומק.
אז הוא יוצא דופן בזה, וזה דבר שאמור להדליק נורת אזהרה, כיון שהוא ילד מוכשר.
האם לא כן?
אגב למדתי עמו הערב כמעט עמוד גמרא (כשעה...) ולא הנחתי לו למרוח שום שורה, והתוצאה בהתאם, הוא ירד לעומק והבין כל פרט עד הסו.
כך שאני נוטה כעת לחשוב שזה ענין של עצלות גרידא.  
 
 

אברהם משה

משתמש ותיק
פותח הנושא
כרם אמר:
עוד נקודה קטנה.
המשנה באבות המדרגת את התפתחות האדם, בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בין חמש עשרה לתלמוד וכו', מלמדת אותנו, כי הגיל בו נדרש עומק מהילד הוא בגיל 15! כי כך זה היה נראה בזמנם - זמן המשנה:
מקרא - הוא לימוד כ"ד ספרים (כנראה מתוך מגילות קלף שיש בהן רק את האותיות) עם הניקוד והטעמים.
משנה - הוא לימוד כל ההלכות הקיימות בזמנם (משניות דרבי, אולי גם ברייתות לפני כתיבת המשנה ע"י רבי).
תלמוד - הוא המשא ומתן של קושיא ותירוץ, לדעת מניין בתורה שבכתב נלמד כל דין, וכדו'.
ז.א. לימוד מעמיק בו מתעסקים עם המוח בחשיבה מתחיל בגיל 15.
כיום שלומדים גמרא עם הילדים מגיל צעיר, אין הכוונה להכניס אותם ללימוד מעמיק במוח חושב, אלא להרגיל למשא ומתן של הגמ', כדי שאחר כך כשיגיע לגיל בו הם מסוגלים לשתף את המוח בחשיבה, לא יצטרכו להשקיע בהכרת המו"מ של הגמרא.
לענ"ד אין לדרוש מילד בגיל זה העמקה חשיבתית, הוא צריך לדעת טכנית את הגמרא, מה קושיא ומה תירוץ, מה הוה אמינא ומה מסקנא, ומה דעתו של אמורא זה ומה דעתו של אחר - כלומר הכרת המו"מ של הגמרא - ודי בזה!
אתן לך דוגמא למה שהמלמד של בני התכוון (המלמד הביא את זה כראיה).
הגמרא בב"ק בדף ו: לשלם תשלומי נזק. ת"ר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר, לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, וק"ו להקדש. ור' ישמעאל, אכל שמינה משלם שמינה, אכל כחושה משלם שמינה?
יש כאן ב' נקודות:
א. מה כוונת דברי ר' ישמעאל.
ב. מה הקושיא ע"ד ר' ישמעאל - מה הפשט אכל כחושה משלם שמינה.
הבן שלי פירש את דברי ר"י שמשלם כפי מה שהזיק מהמיטב של הניזק, ואז המלמד שאלו מה הכוונה בשאלה אכל כחושה משלם שמינה, והוא ענה לו שהרי היא אכלה זיבורית ולמה שישלם עידית. ושאלו המלמד מה השאלה כאן הרי הוא משלם כפי מה שהזיק, ונאמר בתורה שהתשלום של מה שהזיק זה לפי המיטב של הניזק?
כלומר, לא מדבר כאן על חשיבה של סברות ולומד'עס של עולם הישיבות בגדרי מיטב, אלא הבנה יסודית של כל שיטה ומה עומק הכוונה בשאלה, ולא להקריא את דברי גמ' בלבד.
זה אני חושב כן מתאים לגיל הזה.
האם אני טועה?   
 
 

אברהם משה

משתמש ותיק
פותח הנושא
אקשן דקדושה אמר:
הברכה מעומק הלב לידידנו ר' @אברהם משה שיזכה לנחת דקדושה מכל צאצאיו.
ראשית כל יישר כח על הברכה,
אמן אכי"ר.
וכעת אלמד את תשובתכם.
 

אברהם משה

משתמש ותיק
פותח הנושא
אקשן דקדושה אמר:
הברכה מעומק הלב לידידנו ר' @אברהם משה שיזכה לנחת דקדושה מכל צאצאיו.
ישנם שני מישורים בהם מתנגשת השטחיות בלימוד. האחד הוא בתפישת מבנה הגמרא למה זה קשה ואיך התירוץ מתרץ על הקושיה, השטחי בדר"כ 'מדקלם' לגמרי או לחצאין.
והב' הוא בהבנת סברא וניתוח מושגים. הפיתרון לזה בדר"כ הוא דוקא להתחיל מהנקודה הב' למרות שלכאורה היא שלב גבוה יותר.
ואפרש שיחתי.
צריך לשאול את הילד שאלות מאתגרות, הדורשות חשיבה מעמיקה ומחדדת.
מרן הגר"ח מבריסק שאל את בניו אם אני מחזיק כוס הפוכה, למה אני לא יכול למלאות אותה שמן? אחד ענה 'כי השמן ישפך' ומרן הגרי"ז ענה 'כי זה לא יכנס' ומרן הגר"ח אמר שזה הוא התכוין לבדוק האם הוא תפס את הנקודה. וכן המנהג שם במשפחה לחדד ראש הנערים עם שאלות משאלות שונות.

לדוגמא, אני שאלתי השבוע את בני (בעל הפרעת קש"ר משמעותית בעבר לקח קונצרטה והפסיק לפני למעלה משנה מטעמים השמורים לדאבון לב כל מלמדיו נ"י), למה כתוב בפוסקים שאם מצא חמץ בבית שחזקתו בדוק צריך לחזור ולבדוק, ואילו בהלכות תולעים כתוב שאם נמצא באוכל תולעת אחת אין צריך לבדקו אא"כ מצא שלש וכן בהלכות ס"ת אם מצא טעות או שתים יתקן, ואם מצא שלש יבדוק כל הספר, ולמה בחמץ אפי' מצא במקום אחד צריך לבדוק הכל?
וכ"א יחשוב מה התירוץ קודם שיקרא התשובה.

וענה בטוב טעם, שאה"נ אם היה דין שהס"ת יהיה בדוק מטעויות או שהאוכל יהיה בדוק מתולעים היה צריך לחזור ולבדוק אחר מציאת טעות אחת, כי הא קמן שלא היה בדוק. אבל הדין לגבי תולעים וס"ת שבסתמא אין טעות ותולעים, ורק אם יש ריעותא צריך לבדוק. משא"כ לגבי חמץ, שגם בלא ריעותא הדין הוא שיהא בדוק.
אף אני הוספתי להרחיב ולבאר לו שלגבי ס"ת שלא נמצא בו טעות, סומכים שדקדק הכותב ולא טעה. ואם מצאנו אחד או ב' אנו תולים במקרה. אבל ג' מחזיק לנו שלא דקדק הסופר ואין לנו על מה שנסמוך. ובתולעים אין סיבה להמציא שיש, ואחד, מעצמו הוא בא. ואחר שנסלקנו אין לחשוש יותר. אבל ג' מוכיח שיש סיבה שהם כאן, כי התליע או שיש להם סיבה אחרת להיות כאן. אבל לגבי חמץ הרי זו הוכחה על הבדיקה שאינה טובה ואפי' נאמר שאחר הבדיקה הובא לכאן, איני יודע אם המביא לא הביא עוד חמץ (ואף שבשאר מקומות לא חששו לזה, לגבי חמץ זה גופא החיוב בדיקה גם בחשש כזה. ועיין בחידושי מקדש דוד על פסחים דף ט' שחידש שחיוב בדיקה בכה"ג חלוק מדין חיוב בדיקת חמץ הרגיל ונדפסו חלק מדבריו בספר זיכרון 'יהודה לקדשו' על רי"א פרסר זצ"ל ואכמ"ל)
(ה'מבינים' יטענו שהוא בעל נטיית לימוד 'בריסקאית' ואני בעל נטיית לימוד 'חזונישניקית' וזה אינו ואכמ"ל)
יש להתמיד בשאלות כאלו בצורה יומיומית. אפשר לקחת למשל מספר משמרת חיים. וזה משפיע גם על הבנת שו"ט בגמרא. כמובן שצריך להשקיע בזה בנפרד ובל"נ אכתוב בזה בפעם אחרת אבל רואים השפעה חזקה.

דבר נוסף וחשוב לא פחות, שורש כל המעשים הוא בדיעות. אנסה להמחיש את זה בדוגמה ואני מבקש שמי שיש לו להעיר על הדוגמה שיפתח לזה אשכול חדש. ישנם הרבה אברכים שלומדים כל היום ולא מחמת שהיראה שלהם היא ברמה שגורמת להם לעשות את זה אלא כי הדעה שלהם היא שזה התכלית ויש להם הרבה דיעות והשקפות על היחס שבין תורה למצוות אחרות ועל תורה לשמה ועל יציאה לעבוד וכו'. ונ"מ שאילו הם היו בני קהילה אחרת שאינה מסכימה עם דיעותיהם, אפי' אם למעשה הם היו מודעים באותה רמה לגודל מעלת מצות ת"ת כל רגע אבל לפי מדת יראתם זה לא היה מניע אותם ללמוד כמו היום. כמובן שאחרי הדעה מצטרפת היראה אבל המניע הראשי הוא הדעה.
כללו של דבר יש לאדם מניע חזק שהוא הדעה וההשקפה.
ובנוגע לעניינינו, אם יש לאדם 'דעה' ו'השקפה' נגד שטחיות זה מניע אותו לא להיות שטחי. אני מעיד על עצמי שאהבתי בצעירותי את הבקיאות והדילוג מעניין לענין ולקשר הסוגיות ולהביא ממרחק לחמי. ולא היה לי שייכות לעיון האמיתי. וכמה רמי"ם דחקוני מאד ע"ז ולא עלתה בידם, כי היה מי שהכניס לי 'דעה' (שהיתה בתת מודע) על מעלת הבקיאות וקצת זלזול בדרך העיון של מרן הגר"ח והגרש"ש. עד שאחד מרבותי הכניס לי טיפין טיפין סיפורים והמחשות על טעויות של בקיאים ופלפלנים ודוגמאות של סברות שאחרי חשיבה נכונה רואים שאין בהם ממש. ועשה זאת בחכמה נפלאה שהוא רק 'שיתף' אותי בזה ולא 'חינך' אותי, כך שלא חשתי לרגע שהוא מקטלג אותי כבעייתי בתחום.. עד שנהפך אצלי ל'דעה' שזו דרך הלימוד הישרה ומכח זה נהיה 'דחוף' לי להיות כמה שיותר למדן ומעמיק.

ולמעשה, צריך לטפטף לילד סיפורים הן לחיוב והן לשלילה כמו הסיפור על 'חמור גדול' וכדו' לא חלילה כדי 'לשכנע' אותו לא להיות שטחי כי זה רק יגרום נזק תדמיתי של הילד על עצמו ויוצר נוגדנים.
אלא כדי ליצוק אצלו 'השקפה' שצריך לא להיות שטחי ולהעמיק כמה שיותר וזה יהיה מניע אצלו להתקדם בזה במשך השנים.
ולכן מסתבר שצריך לספר את זה באגביות בשעת סיפורים או טיולים שלא יראה ח"ו כהטפה אלא כחויה.

ולסיום, לא נראה לענ"ד שזה בהכרח קשור להפרעת קש"ר, יש מעמיקים גדולים עם ההפרעה ושטחיים מופלגים בלעדיה.
דבריכם נחלקים לשנים:
א. חלק המעשי
ב. חלק השקפתי. בזה אין לי מה להוסיף כל מילה פנינה.
לגבי חלק המעשי, הבאתם דוגמא מילדכם, בלי עין הרע, עדיו לגאון ותפארה, בנא כרעא דאבוה. אולם באיזה גיל הילד/הבחור?
אני מסכים לעצם הרעיון שהסברות והניתוחים מביאים להבנת השקו"ט לעומק, אך האם זה שייך לכל גיל?
אני חושב שבגיל צעיר כשל בני - 11.5 אפשר להתמקד בהבנת השקו"ט לעומק מסוים גם בלי לצלול לסברות.

 
 

הערשלה

משתמש ותיק
כאחד העוסק בתחום ההוראה, אצטרף לדברי החכמים ואוסיף עוד פרט מאוד מהותי לגבי הנקודה שמטרידה אותך.
לימוד הגמ' בחיידר בעצם מהותו אמור להנחיל לילד את הלימוד לכל החיים.
המטרה היא לא הלימוד המסוים שנלמד במשך השבוע, קטע גמ' שלא הבין לא יפגום בהצלחתו בתורה בהמשך חייו.

לכן זה כבר סיבה להוריד לחץ מאי אלו טעויות או רדידויות.
בנוסף המקום שלנו קודם לתת לילד את אהבת התורה ע"י התניות חיוביות כמו שכתב הרמב"ם כידוע, ע"י דוגמא אישית וכן ע"י נתינת כלים להתמודדות עם הקושי הלימודי.
מנסיוני הקושי הגדול לילדים עם הפרעות קשב זה הבלבול זה בעצם מה שיוצר את הרדידות כביכול, הוא לא רואה את מה שאתה רואה.
לכן אני מציע לנסות דווקא לסכם איתו את החומר בצורה ברורה יותר ע"י טבלאות תרשימי זרימה וכדו', תלמידים מתקשים שעשיתי עמם עבודות מסוג זה, גילו פתאום בעצמם עולם חדש של סברות, כיוון שרק כעת התמונה של הסוגה היתה ברורה להם. ממליץ לך לנסות!

לגבי הקשב כדאי לדעת שזה עולם שלם וכדי לשחק ולהחליף תרופות, עד שמגיעים למוצלח ביותר.
 

אקשן דקדושה

משתמש ותיק
אברהם משה אמר:
לגבי חלק המעשי, הבאתם דוגמא מילדכם, בלי עין הרע, עדיו לגאון ותפארה, בנא כרעא דאבוה. אולם באיזה גיל הילד/הבחור?
אני מסכים לעצם הרעיון שהסברות והניתוחים מביאים להבנת השקו"ט לעומק, אך האם זה שייך לכל גיל?
אני חושב שבגיל צעיר כשל בני - 11.5 אפשר להתמקד בהבנת השקו"ט לעומק מסוים גם בלי לצלול לסברות.
בני נ"י הוא קרוב בגילו לבנך נ"י וזה כמה שנים שאני משתדל עמו בכאלו שאלות. לא תמיד יש לו מה לענות אבל הוא מנסה לחשוב.

לשאלה האם זה שייך לכל גיל, זה תלוי בכשרונו של הילד ובכל מקרה יש שאלות שיתאימו לרמתו. אחד מגדולי רה"י אמר לי פעם, שהוא יכול לדעת על ילד קטן את רמת עמקותו עם שאלות פשוטות. והביא למשל שהוא שואל ילד מה הפירוש במזמור לתודה, הוא עשנו ולו אנחנו. ויש אפי' ילדים קטנים מאד ששמים לב מעצמם שיש בזה הבדל בין הקרי לכתיב, תנסה.
אני שמעתי ילד בן 7 שענה לשאלה מה החילוק בין מלאכת כותב למלאכת צובע, בהסברה ברורה. שכותב, הוא צריך את האותיות ומצידו לא אכפת לו שהם יעמדו בעצמם, אבל אין ברירה אז שם אותם על דף. אבל עיקר מה שהוא רוצה זה האותיות. אבל צובע, בא לתקן ולהשלים את החפץ אותו הוא צובע, ואין הצביעה כדבר עצמי.
וגם אם לא היה יודע לענות, היה לומד מזה שצריך לדעת משמעות כל מלאכה ולהתבונן איך זה מסתדר עם שאר המלאכות. וזה קנין גדול לכל צורת ההסתכלות על הלימוד.

אה"נ שבגיל צעיר אפשר להתמקד בשו"ט, אבל אתה מספר כאן על בעיה, והפיתרון הוא בכלל מאתים מנה. וזו דרך יותר קלה מאשר 'לשגע' אותו בכל גמרא שהוא לומד עד שיצא לו הטעם. (חייבים לעשות את זה, אבל יש גבול כמה אפשר)
ויש בזה גם יותר יעילות כי כשלומדים אתו ומטריחים אותו לחשוב על כל משפט, הוא מרגיש שהוא מרצה אותנו, והחשיבה היא בגלל שכך דורשים ממנו ומטרידים את מנוחתו.
וזה הרבה פחות מרגיל לחשוב מאשר בשאלות אתגר שהוא מתחבר לחויה, וגם נהנה מהתירוץ.

ועל כולנה, זה מקנה לילד שמחת התורה וחדוותא דשמעתא. ואם האבא מתלהב ושמח ונהנה מהדברים, הילד מתחבר לשמחה הזו יותר, וזה ממש @אקשן דקדושה .
 

מה אדבר

משתמש ותיק
אברהם משה אמר:
בני ני"ו בן 11.5 כשרוני מאוד,
דא עקא שיש לו בעיה של חפיפות, מה שנקרא מלמעלה - אינו יורד לעומק.
הדבר מתבטא בכל תחומי החיים הדורשים מעט עומק ודיוק.
אם במקצועות חולין כנגינה (שהוא מוכשר ברמה לא הגיונית) - הוא לא מדקדק עד הסוף בשלימות השיר.
וזה מילא.
הבעיה הגדולה זה בגמרא (גם במשנה) הוא שומע את מהלך השיעור בת"ת מלמעלה, אפילו שהמלמד יורד לפרטים,
מה היה ההו"א המסקנא, מה הפריע לגמ' במהלך בה"א.
הוא יכול לקרוא ולהסביר את הגמרא בצורה שטחית, אך לא להתקדם מעט לעומק - לחפור.
חשוב לציין שיש לו מעט בעיה של קש"ר - לא אכנס לפרטים אם בקשב או בריכוז, אבל עם מאמץ הוא מצליח להקשיב לכל מהלך השיעור, ובפרט שהמלמד חוזר שוב ושוב על כל פרט ופרט.
אני חוזר עמו על הלימוד, וכשאני מנסה לרדת לעומק הוא חסר סבלנות, רוצה למרוח את החומר מלמעלה, ודי. 
לסיכום: כיצד מקנים את העומק בלימוד מתוך רצון וחישק?
אשמח מאוד לעצות המחכימות!
זה יבוא עם הגיל.
זה היה בדיוק אותו סיפור עם אחי, והכל הסתדר עם הגיל.
 

אברהם משה

משתמש ותיק
פותח הנושא
יוסף אברהם אמר:
יש קונטרס שעושה הרבה סדר בסוגיא איך ללמד גמרא לילדים. מצרף.פרקי הדרכה - לדבר עם הגמרא.pdf
זה קונטרס של הרב @יעקב בוצ'קובסקי פעיל בפורום!
מאוד מאוד יפה, נהניתי לקרוא!
בסוף מופיע פרסום לספר 'מסע בעקבות הגמרא'.
אשמח לרכשו.
 
 
חלק עליון תַחתִית