נדיב לב אמר:
ענין הנישואין הוא תכלית האלוקות בעולם הזה ושלאחריו, להיות בעולמו יצור משפיע ויצור מושפע, נותן ומקבל, ובצלם אלוקים ברא את האדם. ובתורת הקבלה המושג זכר ונקבה, מתייחס למשפיע ומושפע, ובוודאי נישואין זה מעבר לאינטרסים חומריים צרים.
העתקתי ממקום אחר שכתבתי.
פסוקי התנ"ך [מלבד שיר השירים] מלאים בהשוואה בין ברית הקב"ה וכנסת ישראל לברית האישה והאיש. בספר מלאכי פרק ב פסוק יג - וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה, מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם. ואמרתם על מה, על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך. ולא אחד עשה ושאר רוח לו ומה האחד מבקש זרע אלקים, ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגד. כי שנא שלח אמר ה' אלקי ישראל וכסה חמס על לבושו אמר ה' צב-אות ונשמרתם ברוחכם ולא תבגדו. בספר משלי פרק ה פסוק טו - יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך. אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חיק נכריה.
ועל הפסוק במשלי מצא אשה מצא טוב כתב האבן עזרא: ה' ימציאהו טובות על שדבק במה שגזר ה'. והמאירי כתב לפרש שם (ב, יז) ברית אלקים - הברית שבין איש ואשה הוא מצות אלקים. ועוד כתב שם (שם ה טו) על הפסוק מים מבורך - רמז על התחדשות ותוספת אהבה בינו לבינה יום יום כמים הנובעים.
והאלשיך (ויקרא כא ב) כתב עה"פ לשארו - אשתו, שהיא כגופו מצד קרבת נפשם, כי נפש האדם עם בת זוגו כשני גופים בנפש אחת.
והרמב"ן באגרת הקדש פרק ב כתב: ודע כי האדם הוא סוד החכמה והאשה סוד התבונה, והחבור הטהור הוא סוד הדעת, וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית, ואם כן החבור הוא ענין עילוי גדול כשהוא כפי שראוי.
וכתב הגר"א (הובא במכתב מאליהו חלק ה עמוד רמו) שמשום כך היו אדם וחוה מאוחדים מקודם למען כי אחר כך תהיה גם אהבתם שלמה, בלי הפרדה לא תיתכן מעלת האהבה והחסד, ואחר הפירוד - ההתפרטות - צריכים הם לדעת כי באמת אחד הם, ויבינו שכל ענין ההפרדה היא כדי ללמוד מעלת החסד ושיוכלו להכיר חסדו ית'.
על הפסוק על כן יעז איש וגו' ודבק באשתו כתב העמק דבר ספר בראשית פרק ב על כן יעזב איש וגו' ודבק באשתו. מכאן ולהבא אין עצה שתהיה לו לעזר כנגדו ככונת היצירה. אם לא בזה האופן שהוא יעזוב את אבין ואת אמו ודבק באשתו. ואז יהיו לבשר אחד שיאהבנה ג"כ כמו שהם אדם אחד. וכדאי' בפ' הבע"י האוהב את אשתו כגופו כו' וגם אז אינה טפלה לגמרי כמו שהי' אשה ראשונה שהיתה נחשבת לחלק ממנו. אלא שיהיו בשר אחד. וכמו שהוא חושב לטובת עצמו ורוצה שהיא תשלים אחר רצונו לגמרי כן תחשוב גם היא שהיא מבקשת טובת עצמה והוא ישלים רצונה. מ"מ הועיל סיבת האשה הראשונה שנעשה לטבע קיום שהאשה נשארה לעזר. אע"ג שאינו בזה האופן שהיה ברגע ראשון אלא כמו שנעשה אח"כ. והוא מכלל בריאת העולם ביום הששי ורק מי שזוכה לך משיג אהבת אשתו בבטול גמור כמו שהיתה חוה לפני החטא. ומש"ה נעשה בשני אופנים ענין דביקות אדם וחוה כדי שיהיו לדורות שני אופני אהבת אשה לאיש. וכמו שדברנו בשני אופני אדם לעבודת ה'. והכל נעשה ביום הראשון לבריאתו כמבואר לעיל ריש הפרשה. כך נעשה טבע אהבת אשה וחייה עם האיש בשני אופנים באותו יום כדי שיהיה לדורות שני אופנים הנהגת אשה לאיש וכענין שאמר ב"ע שלהי מסכת קדושין אני נבראתי לשמש את קוני והמה נבראים לשמשני. וכערך שימושו יהיה שימושה לאיש. או ע"פ המזל ככל הליכות חיי האדם שבא לזה ע"י השגחה פרטית לפי מעשיו ולזה במזל טוב או רע שכן יסד מלכו ש"ע:
ועל הפסוק - כי יקח איש אשה חדשה וגו' ושמח את אשתו אשר לקח. (דברים כד ה) כתב האברנאל: ושמח את אשתו - כדי שיתפייס לבה בו ותאהבהו, ויתעסק בצרכי הבית. והגביל הדין לשנה אחת, כי אז כבר תלד ותתעסק בבנים. והרש"ר הירש שם כתב לפרש: ושמח את אשתו - אחר שנתנה התורה ביד הבעל את אפשרות הגירושין היא מזהירה אותו על תפקידו בנישואין, לעשות את אשתו מאושרת. היא גם מושיטה לו אפשרות לכך על ידי שחרורו מחובותיו כלפי הכלל, כי באושר היחיד וביתו נעוץ אושר וטובת הכלל.
ובזוהר פרשת ויחי כותב: קשה כשאול קנאה, כל האוהב ואין הקנאה קשורה עמו, אהבתו אינה אהבה, כיון שקנא נמשלה האהבה, מכאן למדנו שצריך האדם לקנא את אשתו כדי שיתקשר עמה באהבה שלמה, כי מתוך כך אינו נותן עיניו באשה אחרת.
ובגמרא סוטה מז. איתא אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו. וכמובן לא סתם נמחק שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה בשביל שלום בית כדאיתא בגמ' חולין קמא.
ובפרקי דרבי אליעזר פרק לב איתא מכאן אתה למד עד שלא לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו, שנאמר (בראשית ב') על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, וכי יעזב איש את אביו ואת אמו ממצות כבוד, אלא שאהבת נפשו דובקת אחרי אשתו, שנאמר ודבק באשתו.
ובעל העקדה (בראשית ב יח) כתב: קצת הקדמונים חשבו שהאהבה תתהוה מצד ההפכים והשנאה בין הדומים, כמו שאמרו כל אומן שונא בר אומנותיה, ואריסטו סתר דבריהם ואמר שהאהבה תתהוה בין השוה והדומה, ולא לחנם הלך זרזיר אצל עורב. ויתבאר שהאהבה היא התאחדות האוהבים כאילו הם עצם אחד... לא טוב היות האדם לבדו - שיהיה בין איש לאשתו יחס מיני בלבד כבבעלי החיים שאינם צריכים זה לזה, אלא שהאשה תהיה עזר כנגדו, כנגד צרכו ושוה לו.
ועוד כתב שם פסוק כג, אשה - לכן קראה אשה להראות על האחדות באישיות ועל השוותם. ולהורות שלוקחה ממנו, ולכן חוייב שתהיה בטבעה נופלת על הסכמתו תמיד וזה שאמר מצא אשה מצא טוב, רוצה לומר שמצא בה מה שמכוון ממנו בבריאה, כדכתבנו בשער י"ב, שתשתוקק לעשות רצון בעלה והוא ימשול להנהיגה ביושר ובחסידות עד שימצאו יחד הטוב והמהנה והמועיל.
ובחומש ויקרא פ"ו פ"ב כתב: ועוד שימצאו שם יתדות נאמנות לחזק האהבה השלמה, כפי שנתפרסם מדברי הנביאים שבינו ובינינו אהבה וחברה זוגית, כמו שאמר הושע "וארשתיך לי לעולם וגו'". וצריך שימצאו בינינו ז' דברים שבהם יושלם הקשר הזוגי. א' שתהיה האשה טובת חן ומשכלת, ב' שתחזיק עצמה למיוחדת לו בלבו שהיא עיקר ביתו, ובזה תייחד לו גם היא אהבתה ועבודתה, גם אם יש לו אחרת. ג' שתקבל אישותו לבדו, ד' שתדע כי בעבודתו ובשירותו יהיה לה שלום וכבוד והצלחה. ה' שתתן אל לבה בבטחון גמור שייטיב אף לבניה אחריה ולהשאירם ברכה, וכמו שהקפידו על כך חז"ל בכתובת בנין דכרין. ו' שתשמור שלא תבקש צרכיה מאדם זולתו. ז' שתסמוך בדעתה שישלים עמה ולא תפול שם שום בגידה וחסרון.
ובספר מנורת המאור כלל ו חלק ה פרק ב כתב: כשהאיש והאשה אוהבים זה את זה ומשמשים בפיוס ומכונין שיצא מהם זרע הגון, הקב"ה ימלא משאלותם ויוציא מהם בנים הגונים וכו' וכשמחשבת שניהם היא טובה ולשם מצוה ועובדין מאהבה ונוהגין כדת וכהלכה, הקב"ה ישלח ברכה בזרע הנולד להם
והרמ"ק בספר תומר דבורה פרק ו כתב: אמנם לצורך אשתו יעורר יצרו בנחת לצד הגבורות המתוקות, כגון להלבישה, לתקן לה בית, ויאמר בזה שאני מלבישה אני מתקן השכינה, שהיא מתקשטת בבינה, שהיא גבורה דכליל כולהו גבורות, והן מתמתקות בהמון רחמים, לפיכך כל תיקוני הבית הם תיקוני השכינה, היא מתמתקת מצד יצר הרע, הנברא לעשות רצון קונו לא זולת. לפיכך לא יכוין האדם בו שום הנאה של כלות, אלא כשאשתו מתנאה לפניו בדירה נאה יכוין לתקוני שכינה, שהיא מתתקנת בגבורות השמאליות הטובות שמשם העושר והכבוד, מצד זה יעורר היצר הרע לאהבתה, ואז יכוין אל השמאל המתעורר לקרבה בסוד שמאלו תחת לראשי, שאינה מתקשרת תחלה אלא מצד השמאל, ואחר כך "וימינו תחבקני", ויכוון למתק כל אותם התיקונים ביצרו הטוב ולתקן אותה ממש, לשמחה בדבר מצוה, לשם יחוד עליון, הרי המתיק כל הגבורות ותיקנם בימין. ודרך זה יהיה לכל מיני חמדה הבאים מצד יצר הרע, יהיה עקרם לתקוני האשה אשר הוכיח ה' לו לעזר כנגדו, ויהפוך כולם אחר כך לעבודת ה', לקשרם בימין
ובספר פלא יועץ ערך אהבת איש ואשה כתב: אהבת איש ואשה הוא דבר שבחובה שיהא ביניהם אהבה עזה. ונתחיל באהבת איש לאשתו, כי ידוע מאמר חז''ל שאמרו (יבמות סב, ב), שחיב לאהבה כגופו ולכבדה יותר מגופו. אפס כי לא ימנע באהבתו אותה מעבודת השם יתברך וכו'. ועקר האהבה היא אהבת הנפש, ועליו מטל להוכיחה בנעם שיח, ולהדריכה בדרכי הצניעות, ולהרחיקה מלשון הרע וכעס וקללות והזכרת השם לבטלה וכהנה סדר נשים סדר נזיקין, ולהזהירה בדקדוקי המצוות, ובפרט בכל תפלות וברכות הנהנין ושמירת שבת וכדומה. ומה טוב ומה נעים ללמד לה דברי מוסר ולהגיד לה דברי חז''ל בכל הענינים הנוגעים לה וחמר שבהן, כי אז יחרד לבה ותזהר יותר מן האיש: והנה לא צריכא למימר למי שהיתה לו מה' אשה משכלת ומצא אשה טובה, כי בודאי חוט של חסד משוך עליה וחביבה על בעלה. אמנם ביותר צריך לזהר גברא דנפל בחלקה גרמא בישא, אשה קשה, הוא עומד בנסיון גדול וצריך חזק להתנהג עמה בשלום ורעות לכבוד השכינה, כי הדברים עתיקים. וכו' וגם צריך להתחזק לעורר את האהבה למען לא יהיו בניו בני שנואה, חס ושלום, ולפום צערא אגרא (אבות). והגדר למנע דברי ריבות מביתו הוא שלא לדקדק כל כך בהוצאות הבית על כל פרוטה ופרוטה, כי קשה כשאול אשה רעותה קנאה. לכן איש אשר כברכתו ירבה כבוד ביתו דבר בעתו, ויפיס את אשתו, כי אין הברכה שורה בתוך ביתו אלא בשביל אשתו (ב''מ נט א), וגדול שלום הבית עד שהתר למחק השם הגדול לתן שלום בין איש לאשתו (נדרים סו, ב). לכן לו בכח יגבר איש להעביר רעה מביתו ולהשרות שכינה בביתו: ומכלל האהבה שלא ירחיק נדד בדרך רחוקה זמן וזמנים, כי מלבד שהוא גורם רעה לעצמו, כאשר נבאר בערך ''מחשבה'' בסיעתא דשמיא, עוד בה צערא דגופא לאשתו, כי עזה כמות אהבה (שיר השירים ח ו), ובהפרד ממנה בעלה היא עניה צוער''ה, חיי צער תחיה וכו'. וביותר יגדל החיוב על האשה לאהב את בעלה ולכבדו כמלך בגדוד ולירא ממנו ולמלאת חפצו ורצונו בכל כחה, וכל מגמתה ודעתה צריכה להיות, להשתדל לרדת לסוף דעת בעלה ולדעת מה חפצו, ולעשות רצונו כרצונו למען תמצא חן בעיניו. ועקר האהבה היא אהבת הנפש תמסר נפשה לסיעו בעבודת השם יתברך שמו, כי זה חלקה.
ועל ברכת שמח תשמח רעים אהובים כתב בספר תולעת יעקב שה"ש ד, ה.- סוד הנשואין ברכה ששית שמח תשמח רעים אהובים מקום הריעות והשמחה והאחוה הוא יסודו של עולם, ולמי כל חמדת ישראל, וצדי"ק וצד"ק שני רעים אהובים, זה דודי וזה רעי, ואינם נפרדים זה מזה, שני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים. וכדבריו כתב השל"ה בשער האותיות - ברכה ששית, שמח תשמח רעים אהובים, מקום הריעות והשמחה והאחוה הוא יסודו של עולם, ולמי כל חמדת ישראל [יסוד] וצדיק [מלכות] ו'צדק' שני רעים אהובים זה דודי וזה רעי ואינם נפרדים זה מזה, שני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים:
והיעב"ץ בפירושו על אבות פ"ו מ"א כתב: ואפשר לפרש רע אהוב הכל דבר אחד. וזה כי הרעים שני מינים. האחד רע אינו אהוב בתחילתו אלא שפגע באחד ונתלוה עמו קצת זמן ונעשו רעים זה לזה ולסוף אפשר יבואו לידי אהבה. השני שבתחלתם היו רעים אהובים, כאהבת דוד ויהונתן שאהבתם בלתי תלויה בדבר, וזה יקרה בין האנשים ששמעו כל אחד שמע חבירו וייטב בעיניו ומרוב אהבתם כל אחד הלך לבקש חבירו ונתחברו באהבה עזה. והעוסק בתורה שלא לשמה דומה לרע הראשון, והעוסק לשמה דומה לשני,ולזה נקרא רע אהוב, וז"ש שמח תשמח רעים אהובים, כי איש ואשתו לא קנו האהבה בהתמדת זמן רק בפתע פתאום, ולהיותה בבלתי זמן יחסו הזווג למי שברא עולמו בבלתי זמן, כאומרו בראשית ברא וגו' כמ"ש בס"ד בפסוק ויכלו, ולז"א שמח תשמח, כי השמחה הזאת לך יאתה: ויתכן להעמיק עוד בזה הענין, כי העוסק בתורה שלא לשמה, בהבטל השכר אשר בעבורו עובד תבטל אהבתו, והוא דומה לרע אשר יתחבר אל רעהו בעבור תועלת מה אשר בהפקדו תעדר האהבה, אמנם העוסק בתורה לשמה דומה לשני רעים אוהבים זה את זה, שאע"פ שלא יקבלו שכר ולא תועלת זה מזה לא יפרדו לעולם כי אהבתם תקשרם, וכן העוסק לשמה, הן ישפיע לו הש"י מטובות העולם או לא, לא תבטל אהבתו כלל, ולזה ישפיע הש"י על עולמו בעבורו ואע"פ שאין עוד זולתו והיה ראוי שיחרב, כי כמו שהוא אינו פונה אל מניעת אלה הטובות, כן לא יפנה הש"י אצל רשע הדור ויקיימהו בעבור זה, וז"א שמח תשמח רעים אהובים, כי האשה הטובה אע"פ שלא יהיה ספוק ביד בעלה למלאת צרכי הבית תאהבנו ותכבדנו, לא כן האשה הרעה, אף כי במלאת ספקה יצר לה, והיה כי תרעב תתקצף תקלל בעלה וכל קרוביו. ולז"א ולא עוד אלא שהעולם כולו כדאי הוא לו, כאומרם (תענית ד.) כל העולם אינו נזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו וכו', רשמו הסבה אשר בעבורה נזון כל העולם בעבור שהוא עוסק לשמה:
ובספר החינוך פרשת כי תצא מצוה תקעט כתב: משרשי המצוה, לפי שהאשה נבראת לעזר לאדם, והיא לו כאחד מכלי חמדתו, וכענין שאמרו ז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ואחר שכן היה מרצונו ב"ה שכל זמן שיקוץ נפשו בכלי הזה שיוציאנו מביתו, ומן הטעם הזה יש מרבותינו שיאמרו בגמרא גטין (צ' א') שאפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה, ומהם שיאמרו כי מהיות הכלי הזה בצלמו כדמותו וחננה הא-ל לצרכו ולכבודו בעינים לראות ואזנים לשמע ונפש שכלית, אין ראוי להוציאה ולשלחה מעליו כי אם בטענה גדולה. אבל מכל מקום דברי הכל כשמצא בה דבר גדול שראוי לגרשה מן הטעם שזכרתי, שהיא לא נבראת אלא בשבילו, ואחר שהיא לו מורת רוח ונפשו קצה בה אין הכרח עליו להיות אתה על כל פנים, (כאשר יעשו קצת מן האומות שיכרתו ברית עם האשה ברית חזקה עד שאול תחתית, ולא תירא על הפרוד, ואם תעשה לעיניו הזמה ותחריב כל אשר בבית) ועוד כתב שם מצוה תקפב: משרשי המצוה, כי הא-ל ב"ה עלה במחשבה לפניו לבראת העולם וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה, שיזדווגו בהכשר וכו' כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבוא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת ועל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה ויפנה אל האשה הראויה לו.
והמהר"ל כתב בכמה מקומות: ומה שאמרו בשביל נשים צדקניות שבדור נגאלו, הוא רמז נפלא מאד, כי כאשר היו הנשים משתוקקות מאד לבעליהן היו יולדות בנים ראויים לחרות. ביאור דבר זה, כאשר האשה תובעת אותו אז האשה מתדבקת בבעלה שיש לו מעלת צורה, ולאשה מדת החומרי, והנה מתדבק החומר בצורה, ולפיכך הויין ליה בנים נבונים שנמשכים אחר הצורה ורחוקים מן החומר, וכן כאן כאשר היו הנשים משתוקקות לבעליהן היו יולדות בנים ראוים לגאולה, כי השעבוד הוא לחומר והצורה בן חורין, ומה שאמר ונזקקין בין השפתים הכל הוא שהיו מחבבין את בעליהן עד שהיו מזדווגין להם כשהיה אפשר. ועוד כתב: ומה שאמר בין שפתים, הוא דבר עמוק מאד, רצה לומר שהיתה להם האחדות הגמורה שיש לזיווג ששם מתחברים ומתאחדים הגבולות ועל ידי ההתאחדות הגמורה שיש לזווג התחברות האשה בבעלה הבן הנולד והנמשך אינו חמרי רק צורה כי מתחבר החומר בצורה... וכאשר תבין עוד דברי חכמה תדע כי כאשר יש כאן אחדות אל הזיווג כמו שהיו מתדבקים ומתאחדים על ידי תשוקת האשה אז יש כאן זיווג אלקי, כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות ענין אלקי ועוד כתב: וכאשר תבין דברי חכמה תבין כמה גדולים דברי חז"ל, והוא סוד נסתר, שיש בשם איש י' ובאשה ה' ובהתחברות יש כאן שם י-ה. ומזה תראה כי בהתחברם באחדות גמורה יש בהם מעלה קדושה אלקית. ועוד כתב בספר נצח ישראל פרק ג: וזה הנברא מצד שהוא עלול הוא חסר וצריך השלמה, כי האדם נברא וצריך אליו השלמה, היא האשה. ואי אפשר שהשלמתו תהיה נבראת עמו, כי אם כן היה שלם בעצמו, ודבר זה אי אפשר שיהיה העלול שלם, רק נברא חסר והושלם על ידי דבר שהוא עזר. ודבר זה רמזו חכמי האמת במדרש באמרו על בריאת האשה לא טוב היות האדם לבדו, ופירוש ז"ל שאם נברא האדם בלא עזר היו אומרים כי הוא א-לוה. ועוד כתב שם פרק מז: וזה שאמר הנביא הושע "ביום ההוא תקראי לי אישי, ולא תקראי לי בעלי", פירוש כי שם איש ואשה נקראו כאשר יש לאיש ואשה חבור יחד, ושם י"ה הוא מחבר אותם בחבור גמור, אבל שם בעל נקרא על שם שהוא בועל אותה ופועל בה, והדבר הזה מצד האיש הפועל בנקבה, וכיון שהוא מצד הפועל החיבור אפשר שיהיה פירוד לדבר זה מצד ישראל. אבל שם איש לא נקרא מצד שהוא פועל בה רק מצד חיבורם יחד, וחיבור שלהם מצד עצמם לכך אין לזה ביטול.
ויש לפלפל וללמוד בכל מקור ומקור אם פירוש אהבת אישה ביהדות הינה רק כאמצעי לשלום בית וכדומה או מטרה ותכלית לכשעצמה, ומה שהלב חושק הזמן עושק.