חלוקת העליות בקריאת התורה, מקורם ודיוקם

מנין

משתמש ותיק
מי קבע את חלוקת העליות שבחומשים?
יש הרבה חלוקות מאוד תמוהות. לדוגמא: שני בויגש מפסיק ממש באמצע דבריו של יהודה.(ונפשו קשורה בנפשו, והיה כראותו וכו') תמוה יותר זה חמישי במקץ: "זאת עשו וחיו".. מה תעשו? חכה למי שברך...
וכן בשני קרח "כי תשרר עלינו גם השתרר" הפסקה באמצע דבריהם של דתן ואבירם, ואין זה הפסקה בדבר טוב.
[וכן שישי וישלח, חמישי וארא, הפסקה באמצע דיבור]
 

הכהן

משתמש ותיק
חקרן אמר:
החלוקה התבצעה ע"י ... אינם יהודים (כך שמעתי פעם).
הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. קשה להניח שכל הציבור במשך דורות הלך שולל אחר איזה גוי. לא מדובר כאן במספור פרקים אלא במנהג של ממש בבתי כנסיות.


ולגופו של עניין:
שפיגל.jpg
 

יגאל

משתמש חדש
יש על כך אשכול בפורום אוצר החכמה. הביאו שם את הקובץ המצורף בזה.
 

קבצים מצורפים

  • הפסקות בקריאה.pdf
    187.2 KB · צפיות: 37

שאול

משתמש רגיל
מנין אמר:
וכן בשני קרח "כי תשרר עלינו גם השתרר" הפסקה באמצע דבריהם של דתן ואבירם, ואין זה הפסקה בדבר טוב.
[וכן שישי וישלח, חמישי וארא, הפסקה באמצע דיבור]
אכן, ישנם שאינם עוצרים בפסוק זה.(בקרח).
 

חקרן

משתמש חדש
הכהן אמר:
חקרן אמר:
החלוקה התבצעה ע"י ... אינם יהודים (כך שמעתי פעם).
הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. קשה להניח שכל הציבור במשך דורות הלך שולל אחר איזה גוי. לא מדובר כאן במספור פרקים אלא במנהג של ממש בבתי כנסיות.


ולגופו של עניין:

צודק טעיתי בין הפרקים לקרואים!

ומחברי יותר מכולם...
 

יצחק ב

משתמש ותיק
בקראי פרשת השבוע
שמתי לב לחלוקה מאד מתמיהה בפ' כ"ט  בין פ' י"ז לפ' י"ח
כתיב בפ' י"ז ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, ופה יש חלוקה,
ואז בא הפסוק שאח"כ, פ' י"ח ויאהב יעקב את רחל וגו'
זה באמת לא קשור?
 

אבר כיונה

משתמש ותיק
מאשכול אחר:

אבר כיונה אמר:
דרופתקי דאורייתא כתב: ↑03 מאי 2019, 02:08
על פי הקבלה כמדומני יש חלוקה אחרת, והגרב"צ מוצפי בספרו מביא מכתבי אביו חכם סלמן מוצפי זצ"ל חלוקה של העליות על פי הקבלה, שהיא שונה מהנדפס בחומשים.

החלוקה שם היא לא 'על פי הקבלה' אלא על פי מה שהוא נהג, ועי"ש (שיבת ציון ח"ב עמ' קנא-ב) שמציין מ"מ לענין החלוקה של החומשים שלא צריך לנהוג על פיה.
 

כרם

משתמש ותיק
נראה שנקודה עיקרית אצל מי שעשה את החלוקה הזו, היא לסיים בדבר טוב.
למשל בפ' תזריע, ההפסקות הם בדרך כלל עם וטהר, וכדו'.
 

אברך

משתמש ותיק
פסקי תשובות אורח חיים סימן קלח אות ג
בס' מאורי אור (7) מרעיש על זה וכותב שאיזה מקרי דרדקי חילק את הפיסקאות שני שלישי וכו' ומאריך להראות טעויות רבות בהנדפס בחומשים שהחליט לפי הבנתו ובהרבה פעמים מפסיק באמצע ענין וכיוצא בזה, ובמעשה רב (אות קל"ב) מוסיף עוד לומר שהגר"א כלל לא התיחס לפיסקות שני ושלישי וכו' וז"ל "אין קורין כי אם ז' קרואים ואין מסיימים בפרשיות הנרשמים בחומש כי אם במקום שהיא פתוחה או סתומה או במקום שנראה יותר הפסק ענין"

פסקי תשובות הערות סימן קלח הערה 7
7. להג"מ הר"א מוירמיישא זצ"ל במהדו"ב לאו"ח דף קנ"ו ע"א, הו"ד בקונטרס שיירי מנחה שבסו"ס שו"ת מנח"א ח"א סי' ס"ו.
 

הכהן

משתמש ותיק
הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם
 

בת עין

משתמש ותיק
ידוע שהרה"ק מקאמארנא כתב בחריפות נגד חלוקה זו.
שמעתי שמי שחילק זאת היה מלמד תינוקות שלאחר מכן יצא לתרבות רעה ונשתמד (אינני יודע מקור. כך שמעתי).
 

הכהן

משתמש ותיק
huo yuc יום טוב אמר:
הכהן אמר:
הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם
גם על פיסוק הפרקים שנלקח מהנוצרים אפשר לומר כן?

פיסוק הפרקים אין בו שום נפ"מ למעשה, אבל חלוקת העליות זה דבר שנהוג למעשה בתפוצות ישראל, ויש מקומות שלמרות התימה יש לזה הסברים אמתיים (לא עברתי על כל המקומות התמוהים)
 

הכהן

משתמש ותיק
https://www.tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=8&t=879
 
נערך לאחרונה על ידי מנהל:

עטסופר

משתמש ותיק
בת עין אמר:
ידוע שהרה"ק מקאמארנא כתב בחריפות נגד חלוקה זו.
שמעתי שמי שחילק זאת היה מלמד תינוקות שלאחר מכן יצא לתרבות רעה ונשתמד (אינני יודע מקור. כך שמעתי).

יש ערבוב דברים בשמועה, חלוקת העליות היא ע"פ התקון יששכר שלא התקבל בקרב הפוסקים כחלוקה הלכתית אלא כהצעה בעלמא. וכך מובא במשנ"ב.
הגר"א ערער שהחלוקה נותן משקל יתר לסיים בדבר טוב ופחות לסיים לפתוחה או סתומה, ולדעתו עדיף לסיים במידת האפשר בסוף פרשה.
מי שיש שמועה שיצא לתרבות רעה ונשתמד הוא המסדר של דפוס ויניציה אדניהו בן חיים.
 

יצחק ב

משתמש ותיק
עטסופר אמר:
בת עין אמר:
ידוע שהרה"ק מקאמארנא כתב בחריפות נגד חלוקה זו.
שמעתי שמי שחילק זאת היה מלמד תינוקות שלאחר מכן יצא לתרבות רעה ונשתמד (אינני יודע מקור. כך שמעתי).

יש ערבוב דברים בשמועה, חלוקת העליות היא ע"פ התקון יששכר שלא התקבל בקרב הפוסקים כחלוקה הלכתית אלא כהצעה בעלמא. וכך מובא במשנ"ב.
הגר"א ערער שהחלוקה נותן משקל יתר לסיים בדבר טוב ופחות לסיים לפתוחה או סתומה, ולדעתו עדיף לסיים במידת האפשר בסוף פרשה.
מי שיש שמועה שיצא לתרבות רעה ונשתמד הוא המסדר של דפוס ויניציה אדניהו בן חיים.
בס"ד​
היכן עליית ה"שלישי"?
מילדותינו הורגלנו ל'תפריט' מוכן של העליות בפרשה, משני ועד מפטיר * מיהו זה שהציב את סדר העליות, ומתי? * עד כמה ניתן לסמוך על חלוקה זו, ומעט על המקומות שהמחלק קצת ...הגזים * על כללי החלוקה, וחלוקות מיוחדות שמקורם קדוש וקדום * כהן קרב יעמוד
יוחנן הרשקוביץ
ידוע היה סדר יומו המוקפד ומדויק לרגעים של מרן פוסק הדור האחרון, הגרי"ש אלישיב זי"ע. עד שהיו אומרים במליצה, שניתן לכוון את השעון לפי סדריו. "לנקודת זמן אחת לא היתה קביעות" מספר מלווהו של הרב שנים רבות, הרב ברדא שליט"א "שעת יציאתו מביתו לתפילת השחר – לא היתה קבועה. אמנם הזמן הרשמי היה מחצית השעה לפני התפילה, אך לא פעם היה רבינו מקדים בדקה או שניים ולפעמים מאחר. תמיד תמהתי, מדוע מכל סדר יומו המוקפד לדקות ושברירי שניות, דווקא יציאה לתפילת שחרית אינה מדויקת?".

"שנים של מעקב וניסיון להתחקות אחר הסיבה לכך" מספר המלווה שזכה לשוחח בדברי תורה בהליכתו עם הרב, "ונדמה לי שעליתי על התגלית. שכן דרכו של הרב מאז היה ללמוד לפני התפילה חומש ורש"י מראשון עד שני ביום ראשון, ואת העלייה של שני ביום שני וכן הלאה. גיליתי שלפי אורך או קיצור העלייה היומית, יכולתי לשער את צאתו. אם היתה זו קריאה ארוכה - הרב הקדים בכמה דקות, וכך גם להיפך"...

ואכן, הלימוד לפי סדר העליות מקובל מקדמת דנא. רבים וטובים לצד גדולי ומאורי הדורות קבעו את חוק לימודם בכל שבוע לפי סדר העליות. לצד כל אלו גם בערבי שבתות יש שמעבירים את הסדרא על פיו.( חשוב לציין את הספר הקדוש "חק לישראל", שחובר על ידי רבינו המקובל האלוקי רבי חיים ויטאל תלמידו וכותב תורתו של רבינו האריז"ל, שגם הוא בנוי ללימוד הפרשה במשך השבוע, אמנם מחולק בחלוקה ייחודית על פי הסוד).

אך לא נקבל חלוקה זו כעובדה קיימת, כדרכינו, נתהה על קנקנה ונתחקה אחר מקורה ומחברה. מיהו זה שחילק את סדר העליות? האם חלוקה זו חשובה, ועד כמה דבר זה מעכב להלכה? הנה על של זה באנו במאמר הנוכחי.

@דינים? כן, חלוקה - לא

איננו זקוקים לשוב שנות דור בכדי לדעת, שעד לפני זמן לא רב לא היתה חלוקת עליות מסודרת. מי שהורה לבעל-קורא היכן לעצור היו דיני ההפסקות שבשולחן ערוך, או קודם לכן - בגמרא. בתקופות קדומות יותר גם לא היה בעל-קורא, כי אם המנהג היה שהעולה לתורה היה קורא את העלייה. כל זה ללא כל הוראה מפורטת כמה פסוקים לקרא, דרישות הסף היו: מינימום - שלא לפחות משלושה פסוקים, אך להרבות - יכול גם יכול.

הגמרא (מגילה כ"א ע"ב) דנה כיצד יש לחלק קריאה מינימלית בת עשרה פסוקים לפחות, האם הקורא הראשון קורא ארבעה פסוקים והשניים שלאחריו כל אחד יקרא שלושה פסוקים, או שמא האמצעי הוא זה שיקרא את ארבעת הפסוקים או דווקא העולה האחרון. לשלושתם יש זכות ופריבילגיה לבחור לקרוא ארבעה פסוקים או רק שלושה, ולמסקנת הגמרא כל אחד מהם שיקרא את הארבעה פסוקים יש בכך משום הידור ושבח. בשבת קודש, כאשר יש לקרוא פרשה שלימה, אזי על כל עולה לתורה לקרוא יותר משלושה פסוקים, אך עליו להתחשב בכך שיהיו די פסוקים לשאר העליות. לכן, יתכן שהיה זה עולו של הגבאי לומר לעולה התורן היכן לסיים.

דיני הלכות ההפסקות ברורים: אין לפחות משלושה פסוקים; אין לסיים פחות משלושה פסוקים סמוך לפרשה לפניה או אחריה; בקריאת שתי פרשות מחוברות יש לחבר דווקא בעליית רביעי (מ"ב רפ"ב קס"ה, כדי שבכל פרשה יהיו חצי מהעולים); יש מהראשונים שמבארים כי דברי חז"ל [בבא בתרא יד.] שמונה פסוקים האחרונים שבתורה יחיד קורא אותם, הכוונה היא שאין לחלק את שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה לשני עולים.

דין נוסף הוא, את פסוקי התוכחה שבפרשת 'בחוקותי' ו'כי תבא' עולה אחד קוראם יחד. כך לומד הירושלמי והמדרש מהפסוק "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו", לא לקצוץ את התוכחה, שלא להפסיק באמצעה. אפשר לראות גם בפרשת ניצבים, שקוראים ביום-חול קריאה ארוכה יחסית למרות שהפרשה היא רק בת 40 פסוקים, יתכן והסיבה לכך היא שלא רוצים להפסיק באמצע התוכחה שבראש הפרשה. ישנם עוד כללים בדיני הפסקות בקריאת התורה, ולא ניזיל כרוכלא. קצרו של דבר: כל עולה לתורה קרא כמה שרצה בתוך כללי ההלכה, או שהגבאי היה מסמן לו עד היכן לקרא.

וכך, כשנעיין בחומש מהוצאה עד לפני כ-350 שנה, בולטת העובדה שאין בו ציונים של שני שלישי ורביעי. יש חלוקה של פרשות אותה יש לסיים בכל שבוע, אך סדר החלוקה לעולים לתורה ניתן לשיקול דעתו של הקורא או הגבאי.  החומש הראשון שבו סומנו חלוקת העליות, החל רק במהדורות משנת ה' אלפים ש"כ בערך והלאה.

@חלוקה שלא במקומה

אמנם איננו יודעים את זהותו של מחלק העליות. למרות זאת, מסדר עבודתו המסודרת והמתויקת, ניכר כי היה אדם משכמו ומעלה, תלמיד חכם שהחליט לעשות סדר לרבים. וכך שילב במהדורתו לראשונה את סדרי העליות לכל פרשות התורה.

בעבודתו הנפלאה התייחס לכל אותם שיקולים הלכתיים כדבעי. אך כמו בכל דבר שנעשה בידי אדם, יש לא מעט ביקורת על עבודתו. בעיקר בשל כללים שונים שהוא נוקט שאינם מרבותינו, ועל חשבון זה הוא משבש ממשמעות הבנת המקרא. תיכף נגיע לדוגמאות אך לפני כן נבין את מניעיו.

הרמ"א [סימן רל"ח ס"א] כותב בשם הספר 'אור זרוע' "ויכון שיתחיל תמיד לקרא בדבר טוב ויסיים בדבר טוב", ומכלל הן אתה שומע לאו. זאת כזכר למה שאמרו רבותינו במי שיוצא לדרך [תענית י:] "לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב".

אותו מחלק עליות אימץ לעצמו את הכלל הזה, והשתמש בו לאורך כל הדרך כשהוא מקצין את הכלל, וכל דבר שנשמע ממנו הד קלוש של רוע – הוא מתחמק ממנו בכל מחיר. וכך, כאשר ה'משנה ברורה' על אתר מבאר כי אין לעצור בדבר רע דווקא של ישראל, ודבר רע של עכו"ם אינו נחשב לדבר רע. אותו מחלק עליות בפרשת עשרת המכות הוא מסתבך ומחפש מקומות שהוא יוכל לעצור שאינם בעלי משמעות של רוע, למרות שכאן זה רע לעכו"ם. כל המעיין בפרשות אלו יוכל למצוא עצירות במקומות בעייתיים כמו באמצע דברי משה רבינו (עליית חמישי בפרשת וארא), באמצע אזהרת הקב"ה על מכת ערוב (שישי וארא)  רק בשביל לא לסיים בדבר רע אפילו של מצרי. מדוע?

אז יהיו מי שיאמרו, וכי מה הבעיה בכך? אם צד הלכה אין כאן - מנהג טוב יש כאן. אכן כך, אך זהו אליה וקוץ בה. מאחר ובמקומות מסוימים מתוך נאמנות יתירה לשימוש בעיקרון שכלל לא נאמר, הוא קובע הפסקות במקומות מאד צורמים ולא פעם העצירות מעוותות את פשט הפסוקים. פעמים יש, שלא השגיח לסיים בסיום ענין וכך להיפך – לא שהוא נמנע  מלחלק ענין אחד לשניים, כל זה ובלבד שיסתיים בדבר טוב "לשיטתו". לא בכדי היו מגדולי ישראל שמאד התרעמו על כך.

בפרשת ויגש למשל, נאומו של יהודה ליוסף מסתיים במילים "פן אראה ברע אשר ימצא את אבי", אך המחלק סבר שאלו מילים רעות, ולכן הוא מעדיף לעצור בעליית שני במילים בעלי משמעות פחות "רעה" - "ונפשו קשורה בנפשו", למרות שזהו בתוך דברי יהודה, והלומד מתבלבל בהבנת העניין.  

@יצא בכי טוב

כך יש מקומות רבים שהוא עצמו החליט על כל מיני מילים שהם דברים שלא טובים, והוא בורח מהם. יש מקומות שאפשר לראות שהעלייה ממשיכה עוד כמה פסוקים מאחר והוא לא רצה להתחיל עלייה עם "ויהי רעב בארץ", אז נמשיך לקרוא עד "וישמור את משמרתי"... עוד הרבה מקומות שאפשר לשים לב לחלוקה לא הגיונית, רק בגלל הקפדה יתירה על סיום והתחלה בדבר טוב.

אמנם אין זה מנהג לא טוב, אבל עדיין מקום יש להבין שלא אנחנו קובעים מהו דבר טוב ומה לא. ולא היינו מעבירים ביקורת אם לא שגדולי ישראל עשו כך. רבינו האדר"ת, הרב רבינוביץ תאומים מירושלים, כותב שאם היה בכוחו היה מדפיס מחדש את החומשים בחלוקה שונה ונכונה יותר". ואכן בספרו הוא מציע חלוקה אחרת לחלוקת העליות.

מלבדו, היו עוד מגדולי ישראל שהתרעמו על החלוקה השגויה במקומות מסוימים. בספר 'מאורי אור' כשהוא כותב במורת רוח על כך ומכנה את מחברו ל'מקרי דרדקי'... בספר 'פסקי תשובות' מביא כי רבינו הגר"א בכוונה תחילה לא היה עוצר כפי שציין אותו יהודי.

@דעתם של רבותינו

כאמור, אין כל בעיה עם הקביעה הזו שלא לסיים במילה בעלת משמעות רעה, אך לא תמיד מה שנדמה לנו שהוא רע הוא אכן כך. דבר זה אינו נתון לשיקול דעתנו ולא נמדד בקריטריונים שלנו. הנה ניתן לראות בחלוקת הפרשות, שזוהי חלוקה קדומה וממקור קדוש כפי שהרחבנו, והנה אנו מסיימים את פרשת ויקרא ב"לאשמה בה". קל לנחש שאותו מחלק לא היה מסיים פרשה במילים אלו, כמו שאנו רואים שהוא מעולם לא יסיים עלייה ב"מות יומת".

כמו כן, לו היה זה תלוי בו, הוא לא היה בוחר לסיים את פרשת קדושים ב"דמיהם בם". אבל מבחינתנו, בהשקפה יהודית, אין אלו סיומים בדבר רע. כי כאשר עושה הרע נענש - זהו דבר טוב. כך העולם מגיע אל תיקונו וגם כשאותו חוטא נענש גם נשמתו מגיעה אל תיקונה.

ולמרות הטענות - החלוקה התקבלה בכל תפוצות ישראל. כולם יודעים שאין זו הלכה, ואם יש צורך או כשיש צורך לשנות מוסיפים ומשנים את מיקומי העליות. ישנם מקומות שהחלוקה היא לא קבועה אצל כולם באותו מקום. אבל עדיין, ברוב הקהילות ההפסקה היא באותם מקומות לפי חלוקה של אותו מדפיס לפני כמה מאות שנים, הוא שהיה הראשון שהחליט לסייע בעדנו ולחלק חלוקת עליות קבועה ומסודרת לכל עם ישראל. ואכן, זכותו עמדה לו שסדר שעמלו עליו יגע התקבל בחיבה בכל תפוצות הגולה.

@עצירה שלא במקומה

נביא דוגמא לחלוקת עליות שהשרישה טעות בהבנה, עד כדי שיש להתאמץ לקלוט כי פירוש הפסוק הוא שונה ממה שנראה במבט ראשון. דוגמא בולטת מסוף פרשת תולדות: "וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אתו פדנה ארם לקחת לו משם אשה בברכו אתו, ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען: [מפטיר]  וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם".

הנה העין קולטת את הסימון של מפטיר, ומסיקה מכך כי פסוק "וישמע יעקב" הוא ענין חדש. וכך מתקבל הפסוק כמו שהתורה מספרת שיעקב אכן שמע לאביו ולאמו, והלך לקחת לו אשה מעבר הנהר. אך אם נתעלם מהפסק ה"מפטיר" הזה ונלמד את הפסוקים ברצף, נבין כי הפסוק הזה הוא המשך ישיר לפסוק שלפניו, שהתורה מתארת את מחשבותיו של עשו הרשע, וירא עשו כי ברך וגו', והנה גם יעקב שומע לאביו ואמו והולך לפדן ארם. וזה לשון רש"י על הפסוק: "מחובר לענין שלמעלה, וירא עשו כי ברך יצחק וגו' וכי שלח אותו פדנה ארם, וכי שמע יעקב אל אביו והלך פדנה ארם, וכי רעות בנות כנען, והלך גם הוא אל ישמעאל".

יצויין, כי לרוב אותו מחלק דאג להתחיל מפטיר במקום שמתחיל ענין, גם אם בשל כך יקראו יותר משלושה פסוקים. כאן, בגלל אי הבנה או בשל בריחה מלפתוח עלייה בדברי עשו, הוא גרם לעצירה משבשת משמעות. וכמעשהו בתולדות כך גם בפרשת נשא, שם ההפסק של "שני" מפסיק ממש באמצע פרשת המסעות של בני גרשום קהת ומררי, ובכך משנה את הבנת הפסוקים.

@"ימי ביכורי ענבים"

ואדאתי לידן, נציין לשני מנהגים מעניינים בענין. במאור ושמש [סוף פרשת ויקרא] מביא מנהג מהר"מ מרימנוב, שבסוף פרשת ויקרא כשקוראים "לאשמה בה" היה כל הקהל עומד על רגליו ואומר "לקל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי", שזה ראשי תיבות "לאשמ"ה ב"ה". יש מקום סביר להניח, כי ככל הנראה מנהג זה נבע מאותה הקפדה שלא לסיים בדבר רע.

כעין זה נוכל לראות במקומות אחרים. ישנם מקומות שנוהגים לכפול פסוקים בשביל לסיים בדבר טוב. כמו בסוף מגילת איכה שונים את הפסוק "השיבנו ה' אליך" כדי שלא לסיים בדבר רע. גם בקריאת ההפטרה בשבת הגדול חוזרים שוב על פסוק "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא", כדי לסיים בדבר טוב. כעין זה בשיר של יום רביעי, שבכדי לא לסיים ב'יצמיתם ה' אלוקינו' ממשיכים שלושה פסוקים של הפרק הבא בתהילים, "לכו נרננה" וגו' (ובספרי חסידות ביארו זאת על ראשית התנוצצות השבת הקרובה, כבר מיום רביעי).

מנהג נוסף ומעניין במיוחד יש בחלק מקהילות הונגריה, שבפרשת שלח הקפידו על כך שלא לסיים את עליית שני בסוף פסוק "והימים ימי ביכורי ענבים". הרבי מקומרנא זי"ע נותן לכך טעם בחומש 'היכל הברכה', שמילים אלו הם דבר רע, ולכן לא מסיימים בהם. וכבר ראיתי ת"ח שמעתיקים את דבריו וכותבים שאינם מבינים את כוונתו הק'.

אך כידוע ליודעים [ולא נתיימר להיות כאלו, רק נצטט את הדברים בשם אמרם], שהחיד"א מביא בשם מהר"ש אוסטרופולי ש"הימים ימי ביכורי ענבים" מרמזים לאותיות שלפני אותיות "ענבים". "ביכורי ענבים" היינו מה שמבכיר - קודם – לענבים. והאותיות הקודמות לאותיות "ענבם" (חסר) זה אותיות ס"מ (בעניין הי' הנוספת, עיין בדברי החיד"א בפני דוד). וזהו רמז שהמרגלים יצאו לדרך בימי דין - חודש תמוז, שכידוע יש בו שליטה של מידת דין כמו שאמרו מקובלים. אותו רמז עמוק שלא ניכר בהשקפה ראשונה, נהגו בגינו שלא לסיים את הפרשה באותו מקום.

@חלוקה במקדש

המקום היחיד בתורה שחלוקת העליות שבו ממקור קדוש, זה הזי"ו ל"ך שבפרשת האזינו. התבוננות במקור החלוקה הקדושה מעבירה רטט של כבוד ויראה למקורה של חלוקה זו. הגמרא אומרת שחלוקת העולים של האזינו, חלוקת הזי"ו ל"ך, ראשי תיבות של האזינו, זכור ימות עולם, הרכיבהו וגו'.

חלוקה זו היא ששוררו הלויים בשבת במנחה, בעת הקרבת התמיד של בין הערביים בבית המקדש. בכל שבת היו שרים קטע אחד משירת האזינו, עליה נאמר "והיתה השירה הזאת לעד" "כי לא תשכח מפי זרעו". התורה נותרת מקום חשוב כל כך לשירת האזינו, ובביהמ"ק היו פעם בחודש וחצי מסיימים את כל השירה. עד היום שאנו קוראים לעולים לתורה בפרשת האזינו, אנו מחלקים את העליות באותה חלוקה שחילקו אותה בביהמ"ק הלויים על דוכנם.

גם על חלוקה זו יש מחלוקת רש"י ותוספות מהם ראשי התיבות של ל"ך, לפי רש"י זה 'לולי כעס' ו'כי ידין', בתוספות בשם מסכת סופרים מציינים לפסוקים אחרים. בשולחן ערוך פוסק כשיטתו של רב פלטוי גאון המובא בטור, שהם 'לו חכמו' ו'כי אשא אל  שמים'. ונהרא נהרא ופשטיה.

@חלוקה חשובה

מעניין לציין, כי המשנה ברורה [ס' קל"ח סק"א] בהלכה שאין לעצור שני פסוקים לפני או אחרי פרשה בתורה, מציין כי אין להתייחס לחלוקת העליות, אחר שרבים טועים וחושבים שאסור לעצור שני פסוקים לפני או אחרי ציון של שני ושלישי וכו', בעוד שאין לכך שום משמעות "והוא טעות גמור" כלשונו. למרות זאת, בשער הציון מביא רבינו את דברי ה'חיי אדם' שכותב שיש להזהר שלא לעצור גם לפני או אחרי חלוקת העליות, זאת מאחר ורבים חושבים שזוהי חלוקה חשובה ועלולים לטעות בינה לבין הפרשיות. וזה לשונו: "טוב להזהר אף בזה, אחרי דהעולם חושבין זה גם כן לפרשיות"...

חלוקה זו, שעיקרה לקריאת התורה בשבת, מסייעת לנו גם בקריאת התורה של שני וחמישי. בעוד שמעיקרא דדינא אין כל סיבה לקרא מעבר לעשרה פסוקים, מאז נקלטה חלוקת העליות החלו מדפיסי הסידורים להקפיד לקרא עד "שני" (מלבד פרשות בודדות, עקב האריכות וכדו'). למנהג זה אין כל מקור, ואין זו אלא המצאה של הדורות האחרונים. ולא שיש בכך בעיה, אולם אם נרצה בדווקא, הרי שבסידור הגר"א נוכל לראות סדר שונה מהמוכר לנו בסידורים המוסכמים והנפוצים.

כשורה אחרונה נוכל רק להצביע לשורת סיכום קצרה: הנה לנו דבר שאינו הלכה או מנהג, אינו חוב מוסרי או טכני, רק סדר שנבע מיזמה אישית של יהודי עלום-שם שהצליח לחולל מהפכה של ממש בתחום קריאת התורה. והנה לא לשווא יגע, וכל ישראל ענה אחריו אמן עד ימינו אנו. והלא הדברים קל וחומר, אם חלוקה טיפשית של בישוף נוצרי הצליחה לחדור ולהתקבל בכל תפוצות ישראל, בזכות הפרקטיקה שבה. קל וחומר שאם יש דבר פרקטי ונחוץ מאין כמוהו, שנעשה בידי יהודי, ודאי ראוי לה להתקבל בכל תפוצות הגולה. ואף אנו נדע להעריך את מי שעמל וטרח לסדר את הדברים כבנין משוכלל ונהדר לתלפיות.

לא זו בלבד שעלינו להעריכו, הנה לנו אחד מגדולי הדור האחרון שביכר לציין את ציוני הפסוקים דווקא לפי חלוקת העליות ולא לפי חלוקת הפרקים. למי שיציץ בספרו של המשגיח הרב שלמה וולבה זצ"ל, הספר "עלי שור", יוכל לראות דבר ייחודי ומעניין. בכל מקום שהוא מזכיר פסוק בתורה הוא מציינו לפי סדר העליות, כגון "בפר' יתרו שלישי", "בפרשת מטות חמישי", ולא בציון הפרק והפסוק. אמנם בחייו לא שמעו מפיו את פשר מנהגו, אך נקל לשער כי ככל הנראה העדיף שלא להשתמש בחלוקה שנעשתה על ידי נוצרים, ולציין דווקא בסימן ההיכר שנוצר על ידי יהודי.

בזאת סיימנו את הנושא של חלוקות התורה. דברנו על החלוקה למילים, לפסוקים, לפרשיות פתוחות וסתומות, החלוקה לפרשות השבוע ולעולים לתורה. חלוקת הפרקים והסדרים, חלוקת חמשת החומשים. ועל כך אומרים לנו חז"ל הטיפש אומר איך אוכל לסיים את כל התורה? אבל החכם אומר אלמד שתי הלכות היום ושתי הלכות למחר עד שהוא זוכה לסיים את הכל. אותה חלוקה נותנת לנו את האפשרות ללמוד היום מעט, ומחר עוד מעט, עדי נזכה ללמוד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת.

===מסגרת 1

כך רוכשים בקיאות בתורה ומפרשיה
חלוקת העליות עליה נסובה מאמרינו, חוץ ממטרתה העיקרית כחלוקה נוחה לקריאת התורה, היא גם חלוקה מאד נוחה ומצויה ללימוד. יהודים רבים משתדלים ללמוד בכל יום בשבוע ביום ראשון בשבת ללמוד עד עליית שני, ביום שני עד שלישי וכן הלאה.

ואכן, נהיר לנו כי כוונת משה רבינו שתיקן את קריאת התורה, לא היתה לקריאה בציבור בבית הכנסת גרידא, כי אם "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור", שכל יהודי יחזור בכל שנה על כל התורה שבכתב וילמד אותה הדק היטב. צורת החלוקה מעבר לסיועה לקריאת התורה, העניקה ללומדים גם אפשרות לחלק את סדר לימודם למשך שבעת ימי השבוע. סימוכין לכך יש... מחלוקת העליות עצמן.

אחד מגדולי הדור אמר, כי יש לו ראיה חזקה לדבר. כי הנה פרשת 'וזאת הברכה' מחולקת גם כן לשבעה עולים לתורה, וזה מאד מופלא, כי הלא אף פעם לא יוצא לקרא פרשה זו עם שבעה קרואים. הרי תמיד קוראים אותה בשמחת תורה, אז היא מחולקת לחמישה עולים, ואח"כ יש את הקריאה של חתן תורה. גם כאשר חל שמחת תורה בשבת יש עלייה נוספת של פרשת בראשית. אם כך, מדוע חילקו את הפרשה לשבע עליות? הרי זה בא ללמד שכל יהודי ילמד את הפרשה בכל יום, גם בלי קשר לעולים לתורה.

אך אין זו אלא פרפרת נאה, ורחוקה מלהיות מדויקת. כי כפי שאין מחלקים את פרשת וזאת הברכה לפי סדר העליות, כך גם אף פעם אין שבוע מדויק ללמוד אותה. כיון שהיא היום האחרון של חג הסוכות, לפעמים יש את כל חג הסוכות, לפעמים יש בנוסף את הימים שבין יו"כ לסוכות, לפעמים יש גם חלק מימי עשרת ימי תשובה. תלוי באיזה יום קראו פרשת האזינו. בכל אופן לעולם אין שבעה ימים בדיוק... אך רמז לדבר יש, שחלוקת העליות משמשת לא רק עבור חלוקה לצורך הקריאה בתורה, אלא סיוע לכל יהודי ללמוד את הפרשה במתינות ובישוב הדעת בכל יום, עד שישלים אותה עם הציבור בערב שבת.

אם כבר נגענו בסדר הלימוד, נספר על אחד המשפיעים בדורנו שתמה איך מתמודדים מול רצון עז ללמוד את כל מפרשי התורה? "גם כאשר נשקיע את כל השבת או השבוע בלימוד – לא נוכל להספיק לטעום מעט מצוף ארון הספרים היהודי העמוס בכל טוב", אמר. וסיפר כי יש יהודים שרצונם העז גרם להם לבחור בצורת לימוד מעניינת, כאשר בכל שנה השקיעו בלימוד פירוש אחד על התורה. שנה אחת רמב"ן ובשנה הבאה כלי יקר, אחרי כן אור החיים, אלשיך, אברבנאל ומלבי"ם. מתי נלמד משך חכמה? מתי נהגה בחומש הכתב והקבלה והעמק דבר? כך יש עוד סיכוי שבאריכות ימים ושנים נזכה להגות בתורתם העמוקה והטהורה.

כך, כשסדר הלימוד המועדף מסודר לנו בזכות אותו מחלק העליות, וסדר לימוד הספרים מסודר לנו מפי המשפיע, מה עוד עומד לנו בדרכינו להעמיס מכל היבול הרב, המתוק והערב לחיך?

מי יתן ונזכה.

===בית הועד

בענין מה שכתבתם שבארץ ישראל קראו את התורה אחת לשלוש שנים, יוקשה מה שאמרו חז"ל שעזרא תיקן שיקראו את פרשת כי תבוא לפני ראש השנה ובחוקותי לפני חג השבועות, וזה לשון הגמרא [מגילה לא:]: "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה, מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה".

ולהשיב דבר: צריך לומר שבארץ ישראל קראו את פרשיות התוכחה כפרשות נוספות, כמו פרשת שקלים זכור והחודש, כך היו פרשת קללות לפני חג השבועות וראש השנה. זו היתה הדרך היחידה אצלם לקיים את תקנת עזרא הסופר.

הרב יצחק מאיר אברמוביץ מאשדוד, כשהוא מציין לדברי רבינו ה'אבן עזרא' על הפסוק בויקרא [פרק טז פסוק ח], כותב חידה בענין השעיר לעזאזל. "ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו", ובקובץ דרושים מסבירים כי זהו רמז לסוכות המופיע בפרק ל"ג בבראשית, וזהו הרמז "בהיותך בן שלשים ושלש תדענו". אך לא יתכן שלזה כוונתו כי הלא הפרקים נוצרו מאות שנים אחר פטירת ה'אבן עזרא'...

אכן, אמנם את הסוד לא נדע בשלב זה, אך קרוב לודאי שאין ולא כלום בין פרק ל"ג לסוד שלושים ושלוש של רבינו ה'אבן עזרא'. "ווארט" זה מזכיר במעט אמרה שנונה שאמר שניסה להביא ראיה למנהג התגלחת בל"ג בעומר, שמילת "והתגלח" הג' רבתי רמז לגילוח בגיל שלוש, ומיקומו בפסוק ל"ג הוא רמז לל"ג בעומר. השיב לו האיש באירוניה, כי אכן מיניה וביה יש רמז ל'גלח' שהמציא את פסוק ל"ג...

@הנביא נחמיה?

נקודה מעניינת מעיר הרב ישראל רייזמן הי"ו, כי כנראה הודות לחלוקת ספר עזרה ונחמיה על ידי הנוצרים ימ"ש, השתרש בפי המון העם שמו של נחמיה בין הנביאים שעמדו לישראל, וזה אינו נכון כמובא במגילה [דף יד.], שלא היה נביא כי אם פחה ירושלים ומקורב למלכות.

הרב מרדכי מנצ'יק הי"ו מחיפה מציין למקום שסיימו פרק בכוונה תחילה במקום צורם: הנה פרשת שמות, פרק ה' מסתיים בפסוק "וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּךָ", להשאיר טעם רע לתלונות. תשובת ה' למשה מופיע בפסוק אחרי כן: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ". כאן מסתיימת פרשת שמות. הנה לנו חלוקה צורמת במיוחד מב' סיבות: א' תחילת פרק בדיוק פסוק אחד לפני פרשת וארא, והשניה: לסיים בכאב ותלונה מבלי להמתין לתשובת ה' ית'.

ואכן הרב יעקב יוסף טשערסקי הי"ו שולח אותנו לספר 'שבט יהודה' מהחכם הרופא שלמה אבן וירג'א, המספר בכאב על הויכוחים שבין היהודים לנוצרים, ושם הוא מספר על פרקים שהיו "רלוונטיים" ושימושיים מאד בויכוחים הם פרקים קצרים, כדי שיהיה קל לאתר את הפסוק, ופרקים "לא רלוונטיים" הם פרקים ארוכים. מוסיף על כך הרב שמעון מאצנער הי"ו כי ספר הקונקורדנציה הראשונה שנתחבר היה לתנ"ך, והוא נכתב על ידי נזירים וכמרים נוצרים ככלי עזר לוויכוחים בין-דתיים בכדי שיוכלו לשלוף את הפסוקים מהר לפני שהמציאו את הפרקים לתנ"ך, ואף תורגמה לעברית בדיוק למטרות הללו.

הרב מיכאל אליהו רוזנשטרוך הי"ו בדק את מספר פסוקי הפרשה וסימניהם וגילה כי לא בכל הפרשות הפסוקים שלנו שווים למה שכתב בעל המסורה. בפרשת וישלח ישנם 153 וכתוב קנ"ד פסוקים; בפרשת בא יש 106 פסוקים ומופיע ק"ה; בפרשת יתרו 75 וכתוב  ע"ב; (על פרשת צו שישנם 97 וכתוב צ"ז כבר נכתב) ופרשת ואתחנן יש 122 וכתוב קי"ח. אולי ניתן להסביר כי בפרשות 'יתרו' 'ואתחנן' הוא מחשב את פסוקי עשרת הדיברות כפי הטעם העליון, ולפי זה ישנם פסוקים מחוברים. אך מדוע לא יחשב את 'לא תגנוב' 'לא תחמוד' לפסוקים נפרדים?

 

 
 

כרם

משתמש ותיק
כמדומני שבקרלין נהוגה חלוקה שונה בחלק מהפרשיות, יבואו יודעים ויגידו.
 

הכהן

משתמש ותיק
יצחק ב אמר:
אותו מחלק עליות בפרשת עשרת המכות הוא מסתבך ומחפש מקומות שהוא יוכל לעצור שאינם בעלי משמעות של רוע, למרות שכאן זה רע לעכו"ם. כל המעיין בפרשות אלו יוכל למצוא עצירות במקומות בעייתיים כמו באמצע דברי משה רבינו (עליית חמישי בפרשת וארא), באמצע אזהרת הקב"ה על מכת ערוב (שישי וארא)  רק בשביל לא לסיים בדבר רע אפילו של מצרי. מדוע?
הסיבה שלו, לדעתי, אינה כדי לא לסיים בדבר טוב, אלא כדי לסיים ב"דרמטיות", כלומר, להשאיר את הקורא כשפסוקי סיום העליה "למען תדע כי אין כה' אלוקינו!" "ולמען ספר שמי בכל הארץ" מהדהדים במוחו, כשם שנהגו לסיים ביום כפור ב"וכפר בעדו ובעד ביתו" להורות שזה עיקר כוונת מעשיו.

ועכשיו לשאלה: מדוע בפרשת כי תשא מסיים העולה ב"וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" ולא פסוק אחר כך שהוא סיום קריאת תענית וסיום עליה בשבת חול המועד? והתשובה לדעתי כנ"ל, כדי לסיים דווקא בסליחה (אחר קריאת חטא העגל - מה שלא קוראים בשבת חול המועד).

עוד שאלה: מדוע בפרשת לך-לך מסיימים עליה ב"ויחשבה לו צדקה" ולא כמה פסוקים קודם "הם יקחו חלקם"? תשובה בהמשך
 
חלק עליון תַחתִית