יושב אוהלים
משתמש ותיק
כידוע יש הרבה מקרים שנחלקו בהם הפוסקים אם יש בהם איסור ריבית או לא, וגם אם יש שיטות שמקילים להדיא בזה נוהגים הרבה אנשים (וגמח"ים מסויימים) לכתוב היתר עיסקא "לרווחא דמילתא", וכותבים "אם יש בזה איסור ריבית יהא עיסקא", כדי לצאת גם לפי אותם שיטות שסוברים שיש בזה חשש ריבית :
שמעתי בשם הגאון הגדול הרב יצחק לוקסנברג שליט"א ממודיעין עילית, שלכאורה היתר עיסקא כזה אינו מועיל גם לרווחא דמילתא, ואין בזה שום "רווחא" כי אין מרויחים כלום בזה, וכדלהלן:
הרי חלק עקרוני של היתר עיסקא הוא שזה הופך את ההלואה ממלוה לעיסקא. וא' מההבדלים העיקריים בין הלואה לעיסקא הוא שבהלואה צריך הלווה לפרוע את הכסף למלוה גם אם הפסיד את כל הכסף ולא הרויח מזה כלום. משא"כ בעיסקא, הרי אם נפסד הקרן אין צריך ה"עוסק" להחזיר את הכסף, כי זהו עיקרו של עיסקא, שיש בו "סיכון" של הפסד, ואם ירויח ירויח, ואם יפסיד יפסיד גם הקרן.
והנה יסוד הנ"ל היא הסיבה שבתקנת היתר עיסקא לא הסתפקו רק לחייבו למקבל שיביא עדים שיעידו על הרווחים וההפסדים, אלא גם נתנו למקבל (הלווה) לישבע שלא הרוויח בעסק. והביאור בזה הוא כיון שלגבי הפסד אפשר להביא עדים שהפסיד, אבל אין מצוי להביא עדים "שלא היה שום רווח מהעיסקא - [ובפרט בנוסחאות היתר עיסקא של היום, שכותבים בהם שגם רווח מכל נכסי המקבל (הלווה) משועבדים לעיסקא, וא"כ כדי שיהיה אפשר לו לטעון טענת הפסד ולהפטר מלפרוע יצטרך להביא עדים שלא הרוויח כלום כלל בכל נכסיו, וזה לא שייך]. ולכן יכול המקבל להישבע שלא הרוויח, כיון שחייב תמיד להיות לכה"פ אפשרות שיפסיד הנותן ע"י טענת הפסד של המקבל, ורק אז יהיה דינו כעיסקו, שאם לעולם יקבל את כספו בחזרה אז זה חוזר להיות כהלואה גמורה. (ואף שכמעט תמיד יודעים שהלווה לא ישבע, וישלם את "דמי ההתפשרות" שסיכמו ביניהם, מ"מ כל שיש אפשרות שישבע, סגי לקרותו עיסקא, כיון שהנותן יכול להפסיד.).
ולפי"ז במקרה שנחלקו הפוסקים אם יש בו איסור ריבית או לא, ויש שיטות שמקילים להדיא בזה, א"כ גם אם יביא הנותן עדים שהפסיד את כל הקרן, ויישבע שלא הרויח כלום מכל מקום אחר, עדיין יכול המלווה לטעון "קים לי" כדעת הפוסקים הסוברים שאין בזה חשש ריבית, וא"כ לא היה כאן עיסקא אלא הלוואה בהיתר, ובהלואה גם אם הפסיד הלווה את הכל הוא עדיין חייב לשלם מכיסו. [ולא נאמר בזה המוציא מחברו עליו הראיה ויפטר הלווה מלשלם, כיון שיש כאן שטר הלואה, והלווה טוען שזה לא הלואה אלא עיסקא, אז עליו להביא ראיה - וכך נפסק להלכה גם בנחלקו המלוה והלווה אם עשו היתר עיסקא או לא, שחובת הראיה הוא על הלווה, וכ"ש כאן שיש למלוה טענת 'קים לי'). וא"כ לעולם לא יכול המלוה לבא לידי הפסד, ע"י טענת הלווה, ושוב אין כאן היתר של עיסקא וכנ"ל.
א"כ נמצא שלא שייך דבר כזה "היתר עיסקא לרווחא דמילתא", (דהיינו לצאת גם לפי אותם שיטות שסוברים שיש בזה חשש ריבית), שהרי צד ההפסד על פי טענת המקבל לא יוכול להתממש לעולם, ואין זה עיסקא, ולא היתר עיסקא, וא"כ אין מרויחים בזה כלום, ואף לא יוצאים עי"ז דעת המחמירים בזה, כיון שאף אם כלפי שמיא ההלכה הוא כמאן דס"ל שיש בזה ריבית, מ"מ כיון שבפועל מעולם לא יצא מזה הפסד לנותן, וכנ"ל, אין היתר עיסקא כזה שווה כלום, לא כהיתר ואף לא לרווחא דמילתא, אלא לצור על פי צלוחיתו בלבד:
.
שמעתי בשם הגאון הגדול הרב יצחק לוקסנברג שליט"א ממודיעין עילית, שלכאורה היתר עיסקא כזה אינו מועיל גם לרווחא דמילתא, ואין בזה שום "רווחא" כי אין מרויחים כלום בזה, וכדלהלן:
הרי חלק עקרוני של היתר עיסקא הוא שזה הופך את ההלואה ממלוה לעיסקא. וא' מההבדלים העיקריים בין הלואה לעיסקא הוא שבהלואה צריך הלווה לפרוע את הכסף למלוה גם אם הפסיד את כל הכסף ולא הרויח מזה כלום. משא"כ בעיסקא, הרי אם נפסד הקרן אין צריך ה"עוסק" להחזיר את הכסף, כי זהו עיקרו של עיסקא, שיש בו "סיכון" של הפסד, ואם ירויח ירויח, ואם יפסיד יפסיד גם הקרן.
והנה יסוד הנ"ל היא הסיבה שבתקנת היתר עיסקא לא הסתפקו רק לחייבו למקבל שיביא עדים שיעידו על הרווחים וההפסדים, אלא גם נתנו למקבל (הלווה) לישבע שלא הרוויח בעסק. והביאור בזה הוא כיון שלגבי הפסד אפשר להביא עדים שהפסיד, אבל אין מצוי להביא עדים "שלא היה שום רווח מהעיסקא - [ובפרט בנוסחאות היתר עיסקא של היום, שכותבים בהם שגם רווח מכל נכסי המקבל (הלווה) משועבדים לעיסקא, וא"כ כדי שיהיה אפשר לו לטעון טענת הפסד ולהפטר מלפרוע יצטרך להביא עדים שלא הרוויח כלום כלל בכל נכסיו, וזה לא שייך]. ולכן יכול המקבל להישבע שלא הרוויח, כיון שחייב תמיד להיות לכה"פ אפשרות שיפסיד הנותן ע"י טענת הפסד של המקבל, ורק אז יהיה דינו כעיסקו, שאם לעולם יקבל את כספו בחזרה אז זה חוזר להיות כהלואה גמורה. (ואף שכמעט תמיד יודעים שהלווה לא ישבע, וישלם את "דמי ההתפשרות" שסיכמו ביניהם, מ"מ כל שיש אפשרות שישבע, סגי לקרותו עיסקא, כיון שהנותן יכול להפסיד.).
ולפי"ז במקרה שנחלקו הפוסקים אם יש בו איסור ריבית או לא, ויש שיטות שמקילים להדיא בזה, א"כ גם אם יביא הנותן עדים שהפסיד את כל הקרן, ויישבע שלא הרויח כלום מכל מקום אחר, עדיין יכול המלווה לטעון "קים לי" כדעת הפוסקים הסוברים שאין בזה חשש ריבית, וא"כ לא היה כאן עיסקא אלא הלוואה בהיתר, ובהלואה גם אם הפסיד הלווה את הכל הוא עדיין חייב לשלם מכיסו. [ולא נאמר בזה המוציא מחברו עליו הראיה ויפטר הלווה מלשלם, כיון שיש כאן שטר הלואה, והלווה טוען שזה לא הלואה אלא עיסקא, אז עליו להביא ראיה - וכך נפסק להלכה גם בנחלקו המלוה והלווה אם עשו היתר עיסקא או לא, שחובת הראיה הוא על הלווה, וכ"ש כאן שיש למלוה טענת 'קים לי'). וא"כ לעולם לא יכול המלוה לבא לידי הפסד, ע"י טענת הלווה, ושוב אין כאן היתר של עיסקא וכנ"ל.
א"כ נמצא שלא שייך דבר כזה "היתר עיסקא לרווחא דמילתא", (דהיינו לצאת גם לפי אותם שיטות שסוברים שיש בזה חשש ריבית), שהרי צד ההפסד על פי טענת המקבל לא יוכול להתממש לעולם, ואין זה עיסקא, ולא היתר עיסקא, וא"כ אין מרויחים בזה כלום, ואף לא יוצאים עי"ז דעת המחמירים בזה, כיון שאף אם כלפי שמיא ההלכה הוא כמאן דס"ל שיש בזה ריבית, מ"מ כיון שבפועל מעולם לא יצא מזה הפסד לנותן, וכנ"ל, אין היתר עיסקא כזה שווה כלום, לא כהיתר ואף לא לרווחא דמילתא, אלא לצור על פי צלוחיתו בלבד:
.
הכותב הוא מורה הוראה לענייני רבית ע"י בית הוראה 'ברית פנחס',
שבנשיאות הרה"ג ר' פנחס וינד שליט"א, ראש ב"ד ובית הוראה ברית פנחס, בירושלים עיה"ק,
ובעמח"ס רבית הלכה למעשה ברית פנחס , ושו"ת בענייני רבית ב"ח, ועומק רבית, ועוד.
שבנשיאות הרה"ג ר' פנחס וינד שליט"א, ראש ב"ד ובית הוראה ברית פנחס, בירושלים עיה"ק,
ובעמח"ס רבית הלכה למעשה ברית פנחס , ושו"ת בענייני רבית ב"ח, ועומק רבית, ועוד.