ספר המצות ל"ת כו

[הערשל]

כתוב ברמב"ם שהמתנבא בשם ע"ז חייב מיתה ואזהרתו מ 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו', ומבאר הרמב"ם דאף שזה לאו שבכללות הוי אזהרה לפי מה שכתב להסביר בכמה מקומות כיון שהמיתה מפורשת בו הוי כאילו מפורשת עליו אזהרה.

רציתי להבין

א. מ"ט הלאו הנ"ל הוי לאו שבכללות.

ב. מהיכ"ת שלאו שבכללות לא יועיל כאזהרה למיתה, דמה שאין לוקין עליו זה מטעם שלא הוי דומיא דלאו דחסימה וזה דין במלקות ולא בשאר עונשין.

[יצחק]

ב. החסרון של לאו שבכללות הוא לא סתם דלא הוי דומיא דלאו דחסימה אלא זה שייך ליסוד של "אין עונשים אלא אם כן מזהירין"
לאו שבכללות הכוונה שהאזהרה לא באה במפורש אלא "מכללא איתמר" ולכן אינו נחשב אזהרה טובה להעניש עליה. ולכן הכלל הזה תקף גם ביחס לעונש מיתה. וע"ע בפיה"מ להר"מ (קאפח או קורח! לא הישנים) במכות שמסביר באריכות את היסוד של לאו שבכללות.

[הערשל]

קאפח או קורח! לא הישנים

האם תוכל באיזה אופן להעתיק לשונו מפני שאין הספר תחת ידי.

[אברך]

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מכות הקדמה לפרק ג (תרגום קאפח)
והחלק הששי לאו שבכללות אין לוקין עליו. והוא לאו שלא נאמר בפירוש אבל נלמד מדברים אחרים כמו שאומרים בכמה מקומות לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, והוא כגון אמרו ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, אשר יוצא מזה חדש מן התבואה לא תאכלו, ואם אכל קלי בלבד לא נלקהו שתי מלקיות אחת משום קלי לא תאכל ושנית משום חדש לא תאכל, אלא מלקות אחת משום קלי. וכן אם אכל כרמל משום כרמל. וכן הנזיר אם אכל חרצן או זג אינו חייב שתי מלקיות אחת משום חרצן שהוא מפורש והשני משום מכל אשר יעשה מגפן היין, לפי שזה לאו שבכללות, ואלו אמר בפירוש מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל מחרצנים ועד זג לא יאכל כי אז היה מתחייב על אכילת החרצן שתים, וכן על הזג, וכן על ענבים לחים, וכן על ענבים יבשים, על כל אחד שתי מלקיות אבל כיון שאין לוקין על לאו שבכללות אינו חייב על כל אחד מאלו הנזכרים אלא לאו. וכן אמרו אל תאכלו ממנו נא ובשל, כאלו אמר אל תאכלו ממנו אלא צלי, ואם אכל נא אינו חייב שתים אחת משום נא ואחת משום לא תאכלו אלא צלי, לפי שזה הלאו השני מכללא יוצא והוא לאו שבכללות, אבל חייב על נא מלקות, ועל מבושל מלקות אחד. והבן ענין זה היטב לפי שהוא הקשה שבכולן. ומן החלק הזה עוד, אם נאמר לאו אחד כולל תרי תלתה אסורי כגון אמרו לא תאכלו על הדם, הרי לאו זה כלל דברים רבים, למדנו ממנו לא תאכל מבהמה קודם שתצא נפשה. ולמדנו ממנו לא תאכל מבשר הזבח ועדיין דם במזרק, כלומר קודם זריקת הדם על המזבח. ולמדנו ממנו אין מברין על הרוגי בית דין. ולמדנו ממנו אין בית דין אוכלין ביום שהורגין את הנפש. ולשון התלמוד בכל האסורין הללו אין לוקין על אחד מהן דהאוי לאו שבכללות, כלומר שהוא כלל אסורין הרבה ואין אחד מהן בפירוש כדי שנאמר לוקין על זה שנתפרש מלקות אחת כדרך שאמרנו בחדש ובפסח, וזה ברור וקל להבינו יותר מן הדוגמאות הקודמות.