מצות כתיבת ס"ת - האם אח"ז מקיים מצוה בכל רגע ורגע?

[אשרי העם]

במצות עשה של כתיבת ספר תורה. יל"ע אחרי שקיים המ"ע וכתב ס"ת, האם מקיים מצוה אח"כ גם בזמן שהס"ת מונח בארון הקודש,
או דלמא המצוה קיים וסיים אחר שסיים הכתיבה. ומני אז ואילך לא מקיים שום מצוה - אלא רק בעת אשר קוראים בס"ת בציבור.

ידוע למישהו ראיות לזה?

[מסתפק במועט]

ומני אז ואילך לא מקיים שום מצוה - אלא רק בעת אשר קוראים בס"ת בציבור.

איזו מצוה ?

[אשרי העם]

זה גופא אני מסופק.
האם באמת מה שקוראים אח"כ בתורה - גם מיוחס אליו?

[מסתפק במועט]

ברור שיש לו זכות במצוה שמקיימים יהודים שקוראים בתורה, אך לכאורה זה לא שייך למצוה שמקיים בעצם הכתיבה או הקניה של ס"ת. וגם לא מסתבר שמקיים כל רגע ורגע מצוה בזה שיש לו ס"ת אלא שמקיים המצוה בכתיבה וענינה של המצוה שיהיה לו ספר.

[יעקב שלם]

זה גופא אני מסופק.
האם באמת מה שקוראים אח"כ בתורה - גם מיוחס אליו?

כתובות נ
הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים

[אשרי העם]

בפתחי תשובה (יו"ד סי' ער סק"ג) הביא מהתורת חיים:  

"עיין בספר תורת חיים בסנהדרין דף כ"א שכתב ונראה דיחיד הכותב ס"ת לעצמו ונתנה לבהכ"נ לקרות בה בצבור ומקדישה, לאו שפיר עביד דכיון שמקדישה הרי היא של הקדש ולאו שלו היא ואינו יוצא בה י"ח, וליכא למימר דבכתיבה לחוד תליא מלתא, ז"א דיחיד שכתב ס"ת לעצמו ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ספר תורה אחרת ולכן נראה שאין להקדיש ס"ת אא"כ כותב לעצמו אחרת עכ"ל". 

הרי מבואר מדבריו שהמצוה היא לא רק הכתיבה אלא גם שישאר לו אח"כ הס"ת. וראיתי מציינים שהמנ"ח (מצוה תריג) פליג ע"ז, ועדיין לא עיינתי בכ"ז.

[מסתפק במועט]

הרי מבואר מדבריו שהמצוה היא לא רק הכתיבה אלא גם שישאר לו אח"כ הס"ת

זה לא מוכח, כי ודאי מצות הכתיבה היא כדי שיהא לו ספר, ואם כתב ואין לו ,חזר להתחייב כדי שיהיה לו. אבל עצם המצוה היא רק הכתיבה.

[משה נפתלי]

יל"ע, אחרי שקיים המ"ע וכתב ס"ת, האם מקיים מצוה אח"כ גם בזמן שהס"ת מונח בארון הקודש, או דלמא המצוה קיים וסיים אחר שסיים הכתיבה, ומני אז ואילך לא מקיים שום מצוה?

זכר לדבר, הא דתנו רבנן בפרק התכלת:

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁסִּבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְוֹת, תְּפִלִּין בְּרָאשֵׁיהֶן וּתְפִלִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן, וְצִיצִית בְּבִגְדֵיהֶן וּמְזוּזָה לְפִתְחֵיהֶן; וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד:  'שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ'. וּבַשָּׁעָה שֶׁנִּכְנַס דָּוִד לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְרָאָה עַצְמוֹ עוֹמֵד עָרֹם, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁאֶעֱמֹד עָרֹם בְּלֹא מִצְוָה! וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכַּר בַּמִּילָה שֶׁבִּבְשָׂרוֹ נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ. לְאַחַר שֶׁיָּצָא, אָמַר עָלֶיהָ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד' - עַל מִילָה שֶׁנִּתְּנָה בַּשְּׁמִינִי.

[יושב אוהלים]

לשון הרמב"ם בספר המצוות (מצוה יח) הוא "'שצונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו.
לכאורה מפשטות הלשון משמע שיש מצוה שיהיה הס"ת אצלו, וא"כ כל זמן שהס"ת אצלו מקיים המצוה.

ואין לומר שבא הרמב"ם לבאר תכלית מצוות הכתיבה כדי שיהיה לו הס"ת, שא"כ עיקר חסר מן הספר, והול"ל מצוה שיכתוב ושיהיה לו ס"ת.

[הכהן]

שהמצוה היא שיהיה לכל אדם ס"ת משלו, ומקיים את המצוה הזו גם בזמן שהס"ת סגור וכרוך בשיראין.

[HaimL]

אולי אפשר להוכיח מציצית, שכתוב בה ועשו להם ציצית וגו', גדילים תעשה לך וגו', וקיימא לן, שאין המצווה בעשייה, אלא בלבישה. וה"נ, אפשר לומר שאין המצווה בכתיבה, אלא שהיא הכשר מצווה לכך שיהיה לו ס"ת

[משה נפתלי]

לשון הרמב"ם בספר המצוות הוא: שצונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו.

אולם בהלכות ספר תורה כתב: מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה'. וכן משמע מהא דתניא בריש פרק מי שמתו:

לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא;
וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן, עוֹבֵר מִשּׁוּם 'לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ'.

טעמא דקורא, הא אין קורא – לית לן בה; הרי דהיות לאדם ס"ת אין בה קיום מצות עשה כמו היות תפלין בראשו.

[הערשל]

לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא;
וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן, עוֹבֵר מִשּׁוּם 'לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ'.
טעמא דקורא, הא אין קורא – לית לן בה; הרי דהיות לאדם ס"ת אין בה קיום מצות עשה כמו היות תפלין בראשו.

אי משום הא לא איריא, דהמצוה היא שיהיה שלו ולא שיאחזנו בזרועו.

[משה נפתלי]

בפרק האשה דנדה מבואר בתוספות, כי ענין הלעג הוא: 'שֶׁאָנוּ מַרְאִים עַצְמֵנוּ בִּפְנֵיהֶם מְקַיְּמֵי מִצְוֹת וְהֵם אֵינָם מְצֻוִּין'. וכלום אין ניקור עינים באחיזת ספר תורה, שהוא מקיים בו בה־בשעה מצוה, הואיל ואין באחיזה עצמה קיום מצוה. אתמהה.