אפרש אולי יותר את שיחתי-
במג"א תמ"ב, א כתב בזה"ל וחמץ נוקשה היינו [highlight=yellow]שאינו חמץ גמור[/highlight], כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים, או עיסה שהכסיפו פניה שלא נעשה חמץ גמור, [highlight=yellow]ורש"י[/highlight] ור"ן פירשו חמץ רע [highlight=yellow]שאינו ראוי לאכילה[/highlight] וכ"כ הסמ"ג, וצ"ל דמעולם לא היה ראוי לאכילה דאם היה חמץ גמור ראוי לאכילה אסורה עד שיפסל מלאכול לכלב כמ"ש ס"ב, [highlight=yellow]וצ"ל דעכ"פ ראוי לאכילה קצת[/highlight], דהא כ' הר"ן דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה עכ"ל.
ואילו ברש"י דף ל"ו. כתב בזה"ל אין לשין את העיסה - של מצות ביין ושמן ודבש - מפני שקרובה וממהרת להחמיץ, ואין אדם יכול לשומרה, לפיכך, אם לש - תשרף מיד, ובמועד קאמר, ולא ביום טוב, דהבערה שלא לצורך היא, (ולר' יוחנן) +מסורת הש"ס: [ולריש לקיש]+ דאמר לעיל מי פירות אין מחמיצין - לא קשיא הך, דאיהו אין חייבין על חימוצו כרת קאמר, [highlight=yellow]ולא הוי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה הוי - כלומר רע[/highlight], ואותו חימוץ הן ממהרין להחמיץ, ואי אפשר לשומרן עכ"ל.
והשתא, א] האם ס"ד שמצה עשירה הוי חמץ שאינו ראוי לאכילה, הלא כל העוגות ומיני מזונות נעשים כך?
ב] כמו כן, לפי שיטת רש"י כהבנת המג"א שהכוונה חמץ שאינו ראוי לאכילה מה זה קשור לשיאור שהוא חמץ שעדיין לא החמיץ כל צרכו, [וכמובן שמיירי אף שרוצה לאפותו מיד ולא יחמיץ יותר], האם חמץ כזה אינו ראוי לאכילה?
