קטעי גמ' מאד מטרידים...

אליעזר ג

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
אליעזר ג אמר:
אולי כדרך החסידים הבינו עוד דברים שנאמרו בגמרא מעבר לפשט הפשוט בהקשרו
HaimL אמר:
אני הייתי קצת נזהר לייחס לגרש"ז בעל התניא תובנות "חסידיות" בגמרא, משום שהוא היה גאון חריף ונפלא, ולכן אני יותר נוטה לומר שזה פשט

גמ' זו היא גמ' של אגדה, וידועים דברי הגר"א (הגר"א לא הייתי אומר עליו שהוא מהחסידים, למרות שהוא נקרא "הגאון החסיד מווילנא), שבאגדות הש"ס טמונים בהם הרבה הרבה דברים נסתרים מעבר ממה שנראה מפירוש המילים, והוסיף הגר"א שאדרבה באגדה הפירוש הנסתר הוא עיקר הפשט.
כוונתו לנמשל בדברי אגדה כהבנת הרמבם והמהרל זה אינו קשור לאגדתא דידן.
 
 

אדם הראשון

משתמש רשום
כתב הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשניות), אבל עם השגת המושכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות, כי במושכל ראשון ישיג שהרס הנפש בבנין הגוף, ובנין הגוף בהרס הנפש, לפי שאם היה האדם רודף אחר התאות ומעדיף את החושניות ושעבד שכלו לתאותו ונעשה כבהמות וכיענים שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה, הרי אז לא יוכר בו הכח האלקי, כלומר השכל, ויהיה אז כחומר בודד צולל בים ההיולי.

הנה נתברר מכל ההקדמות האלה שהתכלית בעולמינו זה וכל אשר בו הוא איש מלומד בעל מדות טובות, וכאשר נקנו למי שהוא מהמין האנושי המדע והמעשה, רצוני ב"מדע" השגת האמתיות על בורים והשגת כל מה שאפשר לאדם להשיג, וב"מעשה" המצוע והאיזון בענינים הטבעיים ואל ישקע בהם ולא יקח מהם אלא מה שיש בו קיום הגוף, וכן שפור כל המדות, אדם שהוא במצב זה הוא המטרה.

וענין זה לא נודע מפי הנביאים בלבד, אלא גם חכמי העמים הקדמונים אף שלא ראו את הנביאים ולא שמעו דבריהם כבר ידעו שאין האדם אדם שלם אלא אם כלל המדע והמעשה, ודי לך דברי גדול הפילוסופים "מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים" שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף. ע"כ.

ומן התימה לומר שהאמוראים לא הגיעו אל התכלית המקווה.
 

אדם הראשון

משתמש רשום
כתב הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשניות), אבל עם השגת המושכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות, כי במושכל ראשון ישיג שהרס הנפש בבנין הגוף, ובנין הגוף בהרס הנפש, לפי שאם היה האדם רודף אחר התאות ומעדיף את החושניות ושעבד שכלו לתאותו ונעשה כבהמות וכיענים שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה, הרי אז לא יוכר בו הכח האלקי, כלומר השכל, ויהיה אז כחומר בודד צולל בים ההיולי.
 
הנה נתברר מכל ההקדמות האלה שהתכלית בעולמינו זה וכל אשר בו הוא איש מלומד בעל מדות טובות, וכאשר נקנו למי שהוא מהמין האנושי המדע והמעשה, רצוני ב"מדע" השגת האמתיות על בורים והשגת כל מה שאפשר לאדם להשיג, וב"מעשה" המצוע והאיזון בענינים הטבעיים ואל ישקע בהם ולא יקח מהם אלא מה שיש בו קיום הגוף, וכן שפור כל המדות, אדם שהוא במצב זה הוא המטרה.

 
וענין זה לא נודע מפי הנביאים בלבד, אלא גם חכמי העמים הקדמונים אף שלא ראו את הנביאים ולא שמעו דבריהם כבר ידעו שאין האדם אדם שלם אלא אם כלל המדע והמעשה, ודי לך דברי גדול הפילוסופים "מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים" שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף,

ומן התימה לומר שהאמוראים לא הגיעו אל התכלית המקווה. דהיינו, שכל מה שכתב הרמב"ם הוא שהאדם ישכיל עד כי לא ימצא בתאוות כלל, שידע שהכל הבל ורעות רוח. ועל כן, גם על האמוראים אין ראוי לומר שימצאו בתאוות כלל.
 

HaimL

משתמש ותיק
אורח אמר:
HaimL אמר:
1. הקב"ה ציווה.
2. זה מבחיל.

יש חז"ל באיזה מקום אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי אבל מה אעשה והתורה אסרה
לגמרי. ועדיין, לפי הבנת הגרש"ז בעל התניא, חז"ל יעצו לנו כיצד להיזהר מעבירה ומהרהורי עבירת אישה. שמא הוא דווקא ביצרא דעריות?
 
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
אדם הראשון אמר:
כתב הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשניות), אבל עם השגת המושכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות, כי במושכל ראשון ישיג שהרס הנפש בבנין הגוף, ובנין הגוף בהרס הנפש, לפי שאם היה האדם רודף אחר התאות ומעדיף את החושניות ושעבד שכלו לתאותו ונעשה כבהמות וכיענים שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה, הרי אז לא יוכר בו הכח האלקי, כלומר השכל, ויהיה אז כחומר בודד צולל בים ההיולי.

הנה נתברר מכל ההקדמות האלה שהתכלית בעולמינו זה וכל אשר בו הוא איש מלומד בעל מדות טובות, וכאשר נקנו למי שהוא מהמין האנושי המדע והמעשה, רצוני ב"מדע" השגת האמתיות על בורים והשגת כל מה שאפשר לאדם להשיג, וב"מעשה" המצוע והאיזון בענינים הטבעיים ואל ישקע בהם ולא יקח מהם אלא מה שיש בו קיום הגוף, וכן שפור כל המדות, אדם שהוא במצב זה הוא המטרה.

וענין זה לא נודע מפי הנביאים בלבד, אלא גם חכמי העמים הקדמונים אף שלא ראו את הנביאים ולא שמעו דבריהם כבר ידעו שאין האדם אדם שלם אלא אם כלל המדע והמעשה, ודי לך דברי גדול הפילוסופים "מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים" שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף. ע"כ.

ומן התימה לומר שהאמוראים לא הגיעו אל התכלית המקווה.
ברור שהם הגיעו לתכלית זו שהיא לעניין התאוות מהלך חיים מאוזן ולא היסחפות כלומר הגזמה בתאוות, אבל זה לא סותר שהם היו בסכנה בניסיונות נקודתיים ,לא קרב זה אל זה. כנאמר אין אפוטרופוס לעריות וזה כולל את מי שהגיע לאיזון הראוי.
 
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
אדם הראשון אמר:
דהיינו, שכל מה שכתב הרמב"ם הוא שהאדם ישכיל עד כי לא ימצא בתאוות כלל, שידע שהכל הבל ורעות רוח. ועל כן, גם על האמוראים אין ראוי לומר שימצאו בתאוות כלל.

לשון הרמבם:
חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות

וב"מעשה" המצוע והאיזון בענינים הטבעיים ואל ישקע בהם ולא יקח מהם אלא מה שיש בו קיום הגוף

וכן מפורש בשמונה פרקים לרמבם שאין הקב"ה שונא גוף הרי בראו והכוונה לאיזון הנכון.

וממילא תמוה בעיני איך הגעת מאיזון ואי הגזמה למצב שאין לו קשר לתאוות כלל וכאן הטעות בהבנת הרמבם מתוך כנראה נקודת מבט של זרמים מסוימים בתקופתנו והמבט של ההמון שאינו קולט מורכבויות . וכן מה שהרמבם אומר עוד בשמונה פרקים והוא שישנם שלבים בעבודה זו כמו בכל עבודת המידות שצריך לנקוט בקיצוניות בכדי לתקן קיצוניות הפוכה ולכן מטבע הדברים הרבה פעמים המסרים לנוער בימינו הם על דרך הקיצוניות הזו.

וכל קושייתך נובעת מאי הבנה זו ,הסתלקה האי הבנה הסתלקה הקושיא כדברי בתגובה הקודמת.
 

HaimL

משתמש ותיק
מי כעמך ישראל אמר:
היזהרו בגחלתן! היזהרו! היזהרו!!!
אין לנו תפיסה בקצה שולי גלימתם, ולדוגמא האם מישהו יכול להרגיש שיש לו תפיסה בבעש"ט או בגר"א? עאכו"כ תנאים ואמוראים קדושים אלו שמבואר בספרים הק' שהיו יכולים כל אחד מהם שמוזכר שמו בגמ' להחיות מתים!!!
הגמ' מספרת את הסיפורים בשביל להנחיל לנו מושגים ולא שננסה להבין ולהשיג תפיסה בעצם הסיפורים, אלא במטרת הסיפור, וכמו הסיפורים בתורה על האבות. אז צריך להבין שהסיפורים לא כפשוטם כלל, יש עוד סיבות ותנאים וכו', אבל מטרת הסיפורים היא ללמדינו שגם לתנאים ואמוראים היה יצה"ר, שלא נחשבו שהם לא קרוצים מחומר. אבל שוב, הכל רק במטרת הסיפורים ולא בסיפורים עצמם!!!
אין לנו תפיסה בקצה שולי גלימת משמשיהם בקודש. אבל על המגדל עוז, יכלו לכתוב כאן דברים של זלזול.
מפני מה?
 
 

אדם הראשון

משתמש רשום
אדם הראשון אמר:
דהיינו, שכל מה שכתב הרמב"ם הוא שהאדם ישכיל עד כי לא ימצא בתאוות כלל, שידע שהכל הבל ורעות רוח. ועל כן, גם על האמוראים אין ראוי לומר שימצאו בתאוות כלל.
אליעזר ג אמר:
לשון הרמבם:
חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות

וב"מעשה" המצוע והאיזון בענינים הטבעיים ואל ישקע בהם ולא יקח מהם אלא מה שיש בו קיום הגוף

וכן מפורש בשמונה פרקים לרמבם שאין הקב"ה שונא גוף הרי בראו והכוונה לאיזון הנכון.

וממילא תמוה בעיני איך הגעת מאיזון ואי הגזמה למצב שאין לו קשר לתאוות כלל וכאן הטעות בהבנת הרמבם מתוך כנראה נקודת מבט של זרמים מסוימים בתקופתנו והמבט של ההמון שאינו קולט מורכבויות . וכן מה שהרמבם אומר עוד בשמונה פרקים והוא שישנם שלבים בעבודה זו כמו בכל עבודת המידות שצריך לנקוט בקיצוניות בכדי לתקן קיצוניות הפוכה ולכן מטבע הדברים הרבה פעמים המסרים לנוער בימינו הם על דרך הקיצוניות הזו.

וכל קושייתך נובעת מאי הבנה זו ,הסתלקה האי הבנה הסתלקה הקושיא כדברי בתגובה הקודמת.
אחר כל ההקדמות, אני מודה בלב שלם כי דורינו סוחף את הנוער להאמין כי ראשונים כמלאכים ממש הם, וכל ראייתם ברוח הקודש היא, וכו', וכו'.
אמנם, דעת הרמב"ם היא כי התכלית המקווה היא לא שיעמוד האדם בכל הנסיונות ותאוות הבלי הזמן. כי אם, שלא יחפוץ בהם כלל. ויתבאר זה, כי התאוות אינם מגיעות מכח הכרח השכל בהם. כי אם מחמת כח הרצון והרגש. [עיין בשמונה פרקים לרמב"ם פ"א שביאר שהם שני חלקים נפרדים בנפש]. ותכלית האדם היא לנתק מעליו את התאוות. ואולם, וודאי שאם ברא השי"ת את האדם בגוף, על כן צריך הוא לקיימו. והנה, מדברי הרמב"ם בהלכות דעות (עיין בפרקים א-ג), נראה שסובר הוא שרצוי מהאדם להך כל תאוותיו למטרות שכליות. ואביא כמה ראיות ע"ז - בפרק ג הלכה ב כתב צריך דם לכוון כל מעשיו כדי לידע את השי"ת, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת דבר זה. כיצד. כשישא ויתן או יעשה מלאכה, לא יעשם לצורך קיבוץ ממון בלבד [שהיא תאווה שאין השכל מסכים עמה], אלא כדי שימצא בהם דברים שהגוף צריך להם. וכו', יעוי"ש.  וכן כתב לעניין כל התאוות שיעשם כדי שיהיה בו כח. ולכן, לעניין המאכלים המזיקים דעתו היא שלא יאכל מהם אדם כל ימיו. שאין השכל מורה על זה, אלא תאוות הגוף. ובאמת בפ"ד ה"א כתב שהואיל והיות הגוף שלם מדרכי השם הוא, צריך לשמור על גופו לבל יחלה.
ולכן מעלת האדם היא שיתנתק כליל מן התאוות, דהיינו, שלא יחפוץ בהן כלל, וישכיל את דרך הישר כלל, ולא יסתה ממנה.
וע"כ, אדם שמתגבר על כל תאוותיו יתכן ויבוא להיכשל, אבל אדם שאינו מצוי בהם כלל, לא יתכן ויבוא להיכשל בהם. ומן התימה על רבותינו ז"ל שחששו עד כדי אמרם בוודאי שלא ימדו בתאוות.
וודאי שהאדם צריך להברות את גופו, ולנהג בדרך המיצוע, אך יעשה זאת אך ורק משום מצוות השם ועשיית רצונו. ולא שיעשה זאת ע"מ למלאות תאוותיו, שעליו כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ב), שהוא ככלב וכחמור. אלא כל דרך המיצוע היא לעשיית רצון השם כמו שנתבאר.
ועל כן, אף שהדברים הבוטים נכונים הם, אין הם נכונים למקרה זה, שאין כוונתי משום שהם היו כמלאכים אשר לא הייתה להם בחירה כלל... אלא ששינו טבעם להלך אחר השכל ולא אחר התאוות. [ועיין בכוזרי א, א].
 

HaimL

משתמש ותיק
אבינועם אמר:
HaimL אמר:
העיקר, לנו מסבירים שאישה היא חמת... ופיה מלא דם וכיו"ב, עד שממש נראה כמיותר לעבור עבירה עם אישה. האמוראים, הם לא ידעו על הפיזיולוגיה המאוסה הנ"ל?
סיום המשפט שהזכרת הוא
''...ופיה מלא דם והכל רצין אחריה''
כך בשבת קנב., זהו ביטוי אירוני בלבד, לא נסיון שכנוע.
אגב ביטוי אירוני, אלמלא זה היה כתוב בגמרא הקדושה, הייתי מייחס את זה לאמירה ציניקנית (ואכן קראתי פעם שדיוגנס יעץ מה שיעץ ע"מ להשתחרר מהתלות בנשים)
 
 

אבינועם

משתמש ותיק
HaimL אמר:
אבינועם אמר:
HaimL אמר:
העיקר, לנו מסבירים שאישה היא חמת... ופיה מלא דם וכיו"ב, עד שממש נראה כמיותר לעבור עבירה עם אישה. האמוראים, הם לא ידעו על הפיזיולוגיה המאוסה הנ"ל?
סיום המשפט שהזכרת הוא
''...ופיה מלא דם והכל רצין אחריה''
כך בשבת קנב., זהו ביטוי אירוני בלבד, לא נסיון שכנוע.
אגב ביטוי אירוני, אלמלא זה היה כתוב בגמרא הקדושה, הייתי מייחס את זה לאמירה ציניקנית (ואכן קראתי פעם שדיוגנס יעץ מה שיעץ ע"מ להשתחרר מהתלות בנשים)
נו!?
התואיל להחכימני בעצתו של דיוגנס?
אף דכתיב 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים'
מ''מ 'חכמה בגויים תאמין',
התואיל להועיל?
(שמא בהודעה פרטית, לשיקול דעתיה דמר)

 
 

אבינועם

משתמש ותיק
אליעזר ג אמר:
אדם הראשון אמר:
כתב הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשניות), אבל עם השגת המושכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות, כי במושכל ראשון ישיג שהרס הנפש בבנין הגוף, ובנין הגוף בהרס הנפש, לפי שאם היה האדם רודף אחר התאות ומעדיף את החושניות ושעבד שכלו לתאותו ונעשה כבהמות וכיענים שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה, הרי אז לא יוכר בו הכח האלקי, כלומר השכל, ויהיה אז כחומר בודד צולל בים ההיולי.

הנה נתברר מכל ההקדמות האלה שהתכלית בעולמינו זה וכל אשר בו הוא איש מלומד בעל מדות טובות, וכאשר נקנו למי שהוא מהמין האנושי המדע והמעשה, רצוני ב"מדע" השגת האמתיות על בורים והשגת כל מה שאפשר לאדם להשיג, וב"מעשה" המצוע והאיזון בענינים הטבעיים ואל ישקע בהם ולא יקח מהם אלא מה שיש בו קיום הגוף, וכן שפור כל המדות, אדם שהוא במצב זה הוא המטרה.

וענין זה לא נודע מפי הנביאים בלבד, אלא גם חכמי העמים הקדמונים אף שלא ראו את הנביאים ולא שמעו דבריהם כבר ידעו שאין האדם אדם שלם אלא אם כלל המדע והמעשה, ודי לך דברי גדול הפילוסופים "מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים" שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף. ע"כ.

ומן התימה לומר שהאמוראים לא הגיעו אל התכלית המקווה.
ברור שהם הגיעו לתכלית זו שהיא לעניין התאוות מהלך חיים מאוזן ולא היסחפות כלומר הגזמה בתאוות, אבל זה לא סותר שהם היו בסכנה בניסיונות נקודתיים ,לא קרב זה אל זה. כנאמר אין אפוטרופוס לעריות וזה כולל את מי שהגיע לאיזון הראוי.

אדכרתן מילתא,
טעות נושנה נפלה בינינו בפירוש המאמר 'אין אפוטרופוס לעריות'.
מאמר זה עניינו לומר, שאין לאדם אפשרות לדעת מי הוא העומד מולו והאם ניתן לסמוך עליו בנוגע לעריות, כי 'האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב'.
אין במאמר זה כלל אמירה שכוונתה היא שאין האדם יכול לסמוך על עצמו,
ברם, אמרו חכמים בדרך עצה, 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'.

אך 'אין אפוטרופוס לעריות', אמור דווקא על שא''א לסמוך על אדם אחר, ולא האדם על עצמו.
דוק ותשכח, בכל המקומות שנזכר מאמר זה בש''ס, ומצא כי קושט דברי אמת. 

לא חשדתיך שגם אתה בין הנופלים בטעות ההיא, כי אם ברצוני להודיע לרבים.
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
אדם הראשון אמר:
אדם הראשון אמר:
דהיינו, שכל מה שכתב הרמב"ם הוא שהאדם ישכיל עד כי לא ימצא בתאוות כלל, שידע שהכל הבל ורעות רוח. ועל כן, גם על האמוראים אין ראוי לומר שימצאו בתאוות כלל.
אליעזר ג אמר:
לשון הרמבם:
חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות

וב"מעשה" המצוע והאיזון בענינים הטבעיים ואל ישקע בהם ולא יקח מהם אלא מה שיש בו קיום הגוף

וכן מפורש בשמונה פרקים לרמבם שאין הקב"ה שונא גוף הרי בראו והכוונה לאיזון הנכון.

וממילא תמוה בעיני איך הגעת מאיזון ואי הגזמה למצב שאין לו קשר לתאוות כלל וכאן הטעות בהבנת הרמבם מתוך כנראה נקודת מבט של זרמים מסוימים בתקופתנו והמבט של ההמון שאינו קולט מורכבויות . וכן מה שהרמבם אומר עוד בשמונה פרקים והוא שישנם שלבים בעבודה זו כמו בכל עבודת המידות שצריך לנקוט בקיצוניות בכדי לתקן קיצוניות הפוכה ולכן מטבע הדברים הרבה פעמים המסרים לנוער בימינו הם על דרך הקיצוניות הזו.

וכל קושייתך נובעת מאי הבנה זו ,הסתלקה האי הבנה הסתלקה הקושיא כדברי בתגובה הקודמת.
אחר כל ההקדמות, אני מודה בלב שלם כי דורינו סוחף את הנוער להאמין כי ראשונים כמלאכים ממש הם, וכל ראייתם ברוח הקודש היא, וכו', וכו'.
אמנם, דעת הרמב"ם היא כי התכלית המקווה היא לא שיעמוד האדם בכל הנסיונות ותאוות הבלי הזמן. כי אם, שלא יחפוץ בהם כלל. ויתבאר זה, כי התאוות אינם מגיעות מכח הכרח השכל בהם. כי אם מחמת כח הרצון והרגש. [עיין בשמונה פרקים לרמב"ם פ"א שביאר שהם שני חלקים נפרדים בנפש]. ותכלית האדם היא לנתק מעליו את התאוות. ואולם, וודאי שאם ברא השי"ת את האדם בגוף, על כן צריך הוא לקיימו. והנה, מדברי הרמב"ם בהלכות דעות (עיין בפרקים א-ג), נראה שסובר הוא שרצוי מהאדם להך כל תאוותיו למטרות שכליות. ואביא כמה ראיות ע"ז - בפרק ג הלכה ב כתב צריך דם לכוון כל מעשיו כדי לידע את השי"ת, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת דבר זה. כיצד. כשישא ויתן או יעשה מלאכה, לא יעשם לצורך קיבוץ ממון בלבד [שהיא תאווה שאין השכל מסכים עמה], אלא כדי שימצא בהם דברים שהגוף צריך להם. וכו', יעוי"ש.  וכן כתב לעניין כל התאוות שיעשם כדי שיהיה בו כח. ולכן, לעניין המאכלים המזיקים דעתו היא שלא יאכל מהם אדם כל ימיו. שאין השכל מורה על זה, אלא תאוות הגוף. ובאמת בפ"ד ה"א כתב שהואיל והיות הגוף שלם מדרכי השם הוא, צריך לשמור על גופו לבל יחלה.
ולכן מעלת האדם היא שיתנתק כליל מן התאוות, דהיינו, שלא יחפוץ בהן כלל, וישכיל את דרך הישר כלל, ולא יסתה ממנה.
וע"כ, אדם שמתגבר על כל תאוותיו יתכן ויבוא להיכשל, אבל אדם שאינו מצוי בהם כלל, לא יתכן ויבוא להיכשל בהם. ומן התימה על רבותינו ז"ל שחששו עד כדי אמרם בוודאי שלא ימדו בתאוות.
וודאי שהאדם צריך להברות את גופו, ולנהג בדרך המיצוע, אך יעשה זאת אך ורק משום מצוות השם ועשיית רצונו. ולא שיעשה זאת ע"מ למלאות תאוותיו, שעליו כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ב), שהוא ככלב וכחמור. אלא כל דרך המיצוע היא לעשיית רצון השם כמו שנתבאר.
ועל כן, אף שהדברים הבוטים נכונים הם, אין הם נכונים למקרה זה, שאין כוונתי משום שהם היו כמלאכים אשר לא הייתה להם בחירה כלל... אלא ששינו טבעם להלך אחר השכל ולא אחר התאוות. [ועיין בכוזרי א, א].
  •  יסוד מה שנקרא האדם עצמו כולל בחובו את החוש בעונג וצער את האהבה הטבעית למה שמענג אותו והבריחה ממה שמייסר אותו ,בחוש זה יקבל שכרו לנצח.
  •  יש באדם את היכולת להתענג גם בעולם הזה בתענוגים רוחניים של חוכמה , דבקות ושלמות ומי שמצליח בעבודתו המתמדת בתיקון המידות , בעמל התורה בקבלת עול מלכות השם , בגמילות חסדים. העונג שהוא יכול להפיק מהחוכמה מההטבה לזולת והנחת רוח שהוא עושה להשם מפני שהוא אוהב אותם גדולים לאין ערוך מכל תאווה גשמית ועל כך התבטאו כל גדולינו החזו"א בכמה מקומות הסבא מקלם במאמר מפורסם הרמבם בפרקי ההצלחה ועוד ועוד .
  • זה לא אומר שהתאוות הגשמיות לא קיימות כי כל עוד הגוף בכוחו הם קיימות אבל הן בגדר שרגא בטיהרא מהי אהני, כדברי הסבא מקלם במאמר ההוא. וממילא גם ביחסי האישות הכוונה האמתית היא רק לטובת אשתו אבל על הדרך הוא גם נהנה הנאה גופנית אבל אם הנאת ההטבה יותר גדולה היא בטלה בששים.
  • לכך המכוון ברמבם שבשלב ראשון יעבוד על פי השכל מתוך מטרה להפוך את ההנאות הרוחניות למרכז חייו , ויתן לעצמו מהתאוות הגשמיות מה שמחויב ע"פ דין ומה שהוא צורך הגוף וימנע מהפרזה שבכוחה להשקיעו בהן באופן שלא יזכר שמם של ההנאות הרוחניות העדינות .השיקול הזה במצב הראשון הוא שנקרא כוונתו  לעבודת הבורא כי אכן לכן פועל ולכן נמנע מפעולה .
  • ומכאן יתקדם בהדרגה כאשר ישתלם  עד שיזכה  להעצים את ההנאות הרוחניות על הגשמיות עד לדרגה דלעיל שאינה ביטול התאוות אלא חיבור להנאות שיסודן באינסוף והם הרבה יותר גדולות והם מספקות באופן  מקיף את החסר שמחפש לבו מילוי בתאוות ועל זה נאמר גם הנפש לא תימלא בהנאות הגשמיות ,כי הנשמה בת מלך ושורשה בעונג הרוחני של הקשר לאינסוף והחכמה.
  • אינך יכול להגיד שהמכוון בדבריו שהתאווה הגשמית  בטלה בגדולי ישראל מכמה טעמים :
  1. אין קיום לעולם כפי שנוכחו אנשי הכנסת הגדולה ובכלל כל גדולי ישראל היו נשואים ואי אפשר לקיים חובותיהם מדאוריתא לנשותיהם ללא תאווה.
  2. בגמרא ,דומני רבי יהודה מציע שיבוטל היצר הזה לעתיד לבוא מלבד לשעת הזיווג ועונה לו רבו שאי אפשר כי לולא היצר חדווה דשמעתא לא תהיה. ואנו רואים כמה דברים :
  • שגם בימות המשיח יהיה היצר וכל הזמן וכל שכן לגדולי ישראל בעולם הזה.
  • לולא היצר אין כלל התלהבות הלימוד וההנאה המשמעותית ממנו.
 והם הם הדברים שהיצר הוא הכוח המתלהב וכוח ההנאה שבאדם ועצם קיומו מחויב רק צריך להפנות אותו למקום הנכון , אבל עצם קיומו משייר את כוחות התאווה באדם.

3. רגש ההנאה והרצון בו והסבל והבריחה ממנו זה האדם  עצמו וכאמור גם השכר הנצחי מתקבל בו וממילא כל דבר שהתחבר לאדם כערב בימי חורפו , ומבחינה פיזית ממשיך לענג לא יתכן שלא יתאווה לו .
4. 
גם מבחינה מהותית כוחות שהם בטבע האדם ומציאותו וודאי כוחות חזקים אינם מתבטלים ממנו כמו שהטבע וחוקיו אינם משתנים זה חלק מכל יצור חי ובפרט מהאדם.
  • לכן וזה קריטי מטרת העובד אינה ביטול התאווה ומי שעובד ביעד הזה גם לא יצליח וגם עלול לפגוע בעצמו בכל מיני דרכים ,אלא מטרתו הגברת ההנאה הרוחנית עד שהתאווה הגשמית בכל עוצמתה תהפך כאור הנר ביחס לשמש לעומתה.
 ​
 

אבינועם

משתמש ותיק
אדם הראשון אמר:
כתב הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשניות), אבל עם השגת המושכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות, כי במושכל ראשון ישיג שהרס הנפש בבנין הגוף, ובנין הגוף בהרס הנפש, לפי שאם היה האדם רודף אחר התאות ומעדיף את החושניות ושעבד שכלו לתאותו ונעשה כבהמות וכיענים שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה, הרי אז לא יוכר בו הכח האלקי, כלומר השכל, ויהיה אז כחומר בודד צולל בים ההיולי.

הנה נתברר מכל ההקדמות האלה שהתכלית בעולמינו זה וכל אשר בו הוא איש מלומד בעל מדות טובות, וכאשר נקנו למי שהוא מהמין האנושי המדע והמעשה, רצוני ב"מדע" השגת האמתיות על בורים והשגת כל מה שאפשר לאדם להשיג, וב"מעשה" המצוע והאיזון בענינים הטבעיים ואל ישקע בהם ולא יקח מהם אלא מה שיש בו קיום הגוף, וכן שפור כל המדות, אדם שהוא במצב זה הוא המטרה.

וענין זה לא נודע מפי הנביאים בלבד, אלא גם חכמי העמים הקדמונים אף שלא ראו את הנביאים ולא שמעו דבריהם כבר ידעו שאין האדם אדם שלם אלא אם כלל המדע והמעשה, ודי לך דברי גדול הפילוסופים "מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים" שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף. ע"כ.

ומן התימה לומר שהאמוראים לא הגיעו אל התכלית המקווה.
אדרבה, מן הדין שיידחו דברי הרמב''ם מכח דברי האמוראים, ודבריו שלו יצטרכו יישוב
 
 

HaimL

משתמש ותיק
אבינועם אמר:
HaimL אמר:
אבינועם אמר:
סיום המשפט שהזכרת הוא
''...ופיה מלא דם והכל רצין אחריה''
כך בשבת קנב., זהו ביטוי אירוני בלבד, לא נסיון שכנוע.
אגב ביטוי אירוני, אלמלא זה היה כתוב בגמרא הקדושה, הייתי מייחס את זה לאמירה ציניקנית (ואכן קראתי פעם שדיוגנס יעץ מה שיעץ ע"מ להשתחרר מהתלות בנשים)
נו!?
התואיל להחכימני בעצתו של דיוגנס?
אף דכתיב 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים'
מ''מ 'חכמה בגויים תאמין',
התואיל להועיל?
(שמא בהודעה פרטית, לשיקול דעתיה דמר)
אני ארמוז בעדינות שהעצה לפתרון גרועה מן הבעיה כך שתועלת ממשית אין מזה. 
 
 

אדם הראשון

משתמש רשום
אליעזר ג אמר:
יסוד מה שנקרא האדם עצמו כולל בחובו את החוש בעונג וצער את האהבה הטבעית למה שמענג אותו והבריחה ממה שמייסר אותו ,בחוש זה יקבל שכרו לנצח.
 יש באדם את היכולת להתענג גם בעולם הזה בתענוגים רוחניים של חוכמה , דבקות ושלמות ומי שמצליח בעבודתו המתמדת בתיקון המידות , בעמל התורה בקבלת עול מלכות השם , בגמילות חסדים. העונג שהוא יכול להפיק מהחוכמה מההטבה לזולת והנחת רוח שהוא עושה להשם מפני שהוא אוהב אותם גדולים לאין ערוך מכל תאווה גשמית ועל כך התבטאו כל גדולינו החזו"א בכמה מקומות הסבא מקלם במאמר מפורסם הרמבם בפרקי ההצלחה ועוד ועוד .
זה לא אומר שהתאוות הגשמיות לא קיימות כי כל עוד הגוף בכוחו הם קיימות אבל הן בגדר שרגא בטיהרא מהי אהני, כדברי הסבא מקלם במאמר ההוא. וממילא גם ביחסי האישות הכוונה האמתית היא רק לטובת אשתו אבל על הדרך הוא גם נהנה הנאה גופנית אבל אם הנאת ההטבה יותר גדולה היא בטלה בששים.
לכך המכוון ברמבם שבשלב ראשון יעבוד על פי השכל מתוך מטרה להפוך את ההנאות הרוחניות למרכז חייו , ויתן לעצמו מהתאוות הגשמיות מה שמחויב ע"פ דין ומה שהוא צורך הגוף וימנע מהפרזה שבכוחה להשקיעו בהן באופן שלא יזכר שמם של ההנאות הרוחניות העדינות .השיקול הזה במצב הראשון הוא שנקרא כוונתו  לעבודת הבורא כי אכן לכן פועל ולכן נמנע מפעולה .
ומכאן יתקדם בהדרגה כאשר ישתלם  עד שיזכה  להעצים את ההנאות הרוחניות על הגשמיות עד לדרגה דלעיל שאינה ביטול התאוות אלא חיבור להנאות שיסודן באינסוף והם הרבה יותר גדולות והם מספקות באופן  מקיף את החסר שמחפש לבו מילוי בתאוות ועל זה נאמר גם הנפש לא תימלא בהנאות הגשמיות ,כי הנשמה בת מלך ושורשה בעונג הרוחני של הקשר לאינסוף והחכמה.
אינך יכול להגיד שהמכוון בדבריו שהתאווה הגשמית  בטלה בגדולי ישראל מכמה טעמים :
אין קיום לעולם כפי שנוכחו אנשי הכנסת הגדולה ובכלל כל גדולי ישראל היו נשואים ואי אפשר לקיים חובותיהם מדאוריתא לנשותיהם ללא תאווה.
בגמרא ,דומני רבי יהודה מציע שיבוטל היצר הזה לעתיד לבוא מלבד לשעת הזיווג ועונה לו רבו שאי אפשר כי לולא היצר חדווה דשמעתא לא תהיה. ואנו רואים כמה דברים :
שגם בימות המשיח יהיה היצר וכל הזמן וכל שכן לגדולי ישראל בעולם הזה.
לולא היצר אין כלל התלהבות הלימוד וההנאה המשמעותית ממנו.
 והם הם הדברים שהיצר הוא הכוח המתלהב וכוח ההנאה שבאדם ועצם קיומו מחויב רק צריך להפנות אותו למקום הנכון , אבל עצם קיומו משייר את כוחות התאווה באדם.

3. רגש ההנאה והרצון בו והסבל והבריחה ממנו זה האדם  עצמו וכאמור גם השכר הנצחי מתקבל בו וממילא כל דבר שהתחבר לאדם כערב בימי חורפו , ומבחינה פיזית ממשיך לענג לא יתכן שלא יתאווה לו .
4. גם מבחינה מהותית כוחות שהם בטבע האדם ומציאותו וודאי כוחות חזקים אינם מתבטלים ממנו כמו שהטבע וחוקיו אינם משתנים זה חלק מכל יצור חי ובפרט מהאדם.
לכן וזה קריטי מטרת העובד אינה ביטול התאווה ומי שעובד ביעד הזה גם לא יצליח וגם עלול לפגוע בעצמו בכל מיני דרכים ,אלא מטרתו הגברת ההנאה הרוחנית עד שהתאווה הגשמית בכל עוצמתה תהפך כאור הנר ביחס לשמש לעומתה.
הן אמת שבמבט אנושי כך נראים הדברים, שכל אדם מושפע מן תאוותיו, ובן עליה אמיתי מתגבר על עצמו, ואינו הולך אחריהם.​
אולם, בהתבוננות נמצא שלא יהיה אדם שיוכל לבאר עפ"י השכל מה מניע את האדם להלך אחר תאוותיו. שהרי, אין דבר זה מושכל. ואמנם, אדם שהולך אחר תאוותיו בדברים שאינם מזיקים אותו, לא יקשה זה בעינינו [ולא שיהיה לנו כיצד לבאר, אלא שאין סיבה שלא ילך אחר תאוותיו]. אבל לדוגמה אדם שמעשן סיגריות מתוך התמכרות, ויודע שהוא מזיק עצמו. לא יוכל לבאר למה הוא עושה זאת. אולם מה שכן נודע לנו, שכיוון שגוף האדם ונפשו המתעוררת מושכים אותו לזה. נעשה זה אצלו חסר, שאדם מכור לעישון, שלא יעשן יהיה לו חיסרון באותו היום. ולכן, בזמן שמשלים חסרונותיו נעשים אצלו להנאה. והנאה זו נקראת בפי רבותינו הנאה חמרית. שהיא אינה הנאה אמתית, אך בהחלט האדם נהנה ממנה.
ובעניין זה צדקו דבריך שאדם המשכיל את גדלות עשיית רצון השם ולימוד התורה, יעשה עניין זה אצלו כמשוואה בין אור החמה לאור הנר. ולכן, תלמיד חכם וירא השם לא ילך אחר תאוותיו החלשות כגון אכילה כהמון העם ושינה לצורך תענוג. ואולם, אדם שמכור לעישון גם שיהיה תלמיד חכם שאינו שקוע בהבלי הזמן, תקשה עליו המלאכה לגומרה. ואם גם את תקלה זו עבר, כשיגיע אל נסיונות קשים במיוחד כגון תאוות לעריות, שמצינו בגמ' בסוף פ' בן סורר שאדם אחד שם עיניו באישה וחלה ונטה למות. יתכן לומר שכבר ייהפך אור הנר לאור הלבנה או אולי ח"ו יחשב אצלו כאור החמה ר"ל, עד שיצא מכלל שליטה ויעבור על תאווה.
דברים אלו פשוטים וברורים, ועפ"ז לא יקשה כלל מן הגמרא במעשה דאביי, וכו'. ונראה שכוונת הגמרא לומר שלא יבוא אדם לומר אחכם אני, שהרי אפי' גדולי ישראל העידו על עצמם שלא היו עומדים בתאוותם.
אולם, חידש הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות, שמעלה יתירה על זו מצינו. והיא שאחר שנתבאר שאין כל הסבר מושכל לשורש התאווה. חפץ השם מבני האדם שיתעלו במעלות השכליות, דהיינו הרוחניות. ועי"ז בהכרח תשלל הגשמות עד כמה שאפשר.
והחילוק בין אדם שהולך בדרך הראשונה לדרך השניה, הוא, שהאדם שהולך בדרך הראשונה חפץ באמת בתאוות, אלא שבוחר הוא בטוב ומעדיפו על פני הרע, ועל כן בפועל אינו הולך אחר תאוותיו. ואילו האדם שהולך בדרך שביאר הרמב"ם, מעיקרו אינו חפץ בתאוות, והולך הוא בדרך הישר, דהיינו עפ"י שכלו תמיד.
ועל כן, אע"פ שאיני משגיח אומר, שאין נכון לנקוט שהתאוות הם כאור הנר לעומת אור השמש, שאם כן לא הגיע אל השלימות. אמנם, לשלימות זו מתבאר בדברי הרמב"ם שאין כל אחד זוכה לבוא אליה, ורוב האנשים ריקים הם ממעש, ורק אדם אחד בדור זוכה למדריגה זו. ואין צריכין אנו לדברי הרמב"ם, דאנו רואים זאת בעינינו. ומשום כך, כתבתי שאע"פ שאין כל אדם זוכה למדריגה זו, מן התימה לומר שאביי שהיה מגדולי דורו, לא הגיע אל השלימות המקווה, ולא כמו שהעירו כאן שמתאווה כ"כ אינו יכול להימלט.
 ​
ואביא מספר ראיות מדברי הקדמונים לדברי.
  • כבר הבאתי בשם הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות, שכתב בזה"ל: הנה נתברר מכל ההקדמות האלה שהתכלית בעולמינו זה וכל אשר בו הוא איש מלומד בעל מדות טובות, וכאשר נקנו למי שהוא מהמין האנושי המדע והמעשה, רצוני ב"מדע" השגת האמתיות על בורים והשגת כל מה שאפשר לאדם להשיג, וב"מעשה" המצוע והאיזון בענינים הטבעיים ואל ישקע בהם ולא יקח מהם אלא מה שיש בו קיום הגוף, וכן שפור כל המדות, אדם שהוא במצב זה הוא המטרה. וענין זה לא נודע מפי הנביאים בלבד, אלא גם חכמי העמים הקדמונים אף שלא ראו את הנביאים ולא שמעו דבריהם כבר ידעו שאין האדם אדם שלם אלא אם כלל המדע והמעשה, ודי לך דברי גדול הפילוסופים "מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים" שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף, ובפירושנו למסכת אבות נשלים ענין זה ונבארנו כראוי.
  • כתב הרמב"ם (פיהמ"ש חגיגה ב, א), כיון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו הרי הוא מופקר בידי תאותיו ונעשה כבהמה, וכך אמרו מאי שלא חס על כבוד קונו זה העובר עברה בסתר, ואמרו במקום אחר אין המנאפים מנאפים עד שתכנס בהם רוח שטות, וזה אמת, לפי שבעת התאוה איזו תאוה שתהיה אין השכל שלם.
  • ועניין זה מבואר גם כן בספר הכוזרי (א, א), [אולם צריך לידע מה היא דעת דתינו לעניין זה, שהרי דבריו שם נאמרו ע"י פילוסוף המאמין בדת אריסט"ו].
[ומה שהעירו כאן שיש לדחות את דעת הרמב"ם מפני דברי הגמרא. אומר על דרך הלצה, כי על אף שהרמב"ם לא נמנה על משתתפי ה"פורום לתורה", ככל הנראה גם הוא שמע משמע אותה גמרא. וקל להבין].
ומה שהוכחת שללא תאוות אין אדם יכול למלאות את חובתיו לאשתו, איני יודע מנין לך. ואדרבא, מוכח מדברי הרמב"ם בהלכות דעות שאין לאדם לנהוג כן, אלא ינהג כפי מה שחייבונו חז"ל לשם השם ולהברות גופו.
ומה שהוכחת ממה שאמר ר' יהודה שיבוטל היצר וכו'. לא הבנתי כיצד זה מקשה על דברי, שעיקר התאווה היא עשית החפץ ללא מחשבה, וזו עצת היצר. ואדם שיחשוב לא יכשל. וחיודש הרמב,ם הוא שאדם יגיע אל התכלית בעת שיהיה כולו חושב, דהיינו שכל עצמותו תעבור להיות נספחת לשכל ולא לרצונות, ולא כעצת היצר. ודבר זה הוא קיים אצל המלאכים, ומעלת האדם שעושה זה לבד, ואחר עמל ויגיעה, וההוכחה היא שנצא ונלמד כמה זכו למעלה זו. ולכן גם גדו"י התגברו בזה על יצרם.
ומה שאמרת שרצונות האדם הם האדם עצמו. נראה לי בכוונתך שהאדם מופעל עפ,י רצונותיו, דהיינו שגם אדם שחפץ לעשות הנכון, זהו רק משום שהוא רוצה בזה, אבל לא משום כך שכלו מורה לו. ויצטרך גם שירשה לעשות את הוראות השכל. ודברים אלו נכונים לגבי שאר אדם, אבל התכלית המקווה היא שהאדם יפעל עפ"י השכל ולא הרצונות, וא"כ בטל מכשול זה.
וזה שהטבע אינו משתנה, אין זה נכון, שע"י לימוד התורה שהיא החכמה, מוכח שאדם יפחות מלהלך אחר תאוותיו. וצא ולמד מה בין בחור ישיבה בשעת הזמן, לבין בחור בבין הזמנים. כ"ש בן בנו של כ"ש לגבי אדם שכל מגמתו בחייו היא לשנות טבעו שיצליח, והתאוות הם מן המדות הרעות. וכשם שמידת הכעס היא התפרצות רגשית ללא הגיון, כך התאווה היא התפרצות רצונית ללא השכלה, וכשם שיכול לעלות עצמו בכעס, ולהפוך עצמו לאדם שליו. כמו כן לעניין התאוות. וכבר אמרו חז"ל שהשם ברא יצר הרע וברא לו תורה תבלין. עוד אמרו שאם תקפך משכהו לבית המדרש, אם ברזל הוא וכו'. שהלימוד מביא לידי מעשה. דהיינו, שיגרום לאדם לחפו. בטוב, עד שלא ישלטו בו המידות הרעות כלל.​
 

מי כעמך ישראל

משתמש רשום
יצחק ב אמר:
מי כעמך ישראל אמר:
היזהרו בגחלתן! היזהרו! היזהרו!!!
אין לנו תפיסה בקצה שולי גלימתם, ולדוגמא האם מישהו יכול להרגיש שיש לו תפיסה בבעש"ט או בגר"א? עאכו"כ תנאים ואמוראים קדושים אלו שמבואר בספרים הק' שהיו יכולים כל אחד מהם שמוזכר שמו בגמ' להחיות מתים!!!
הגמ' מספרת את הסיפורים בשביל להנחיל לנו מושגים ולא שננסה להבין ולהשיג תפיסה בעצם הסיפורים, אלא במטרת הסיפור, וכמו הסיפורים בתורה על האבות. אז צריך להבין שהסיפורים לא כפשוטם כלל, יש עוד סיבות ותנאים וכו', אבל מטרת הסיפורים היא ללמדינו שגם לתנאים ואמוראים היה יצה"ר, שלא נחשבו שהם לא קרוצים מחומר. אבל שוב, הכל רק במטרת הסיפורים ולא בסיפורים עצמם!!!
עם כל הזהירות אתה סבור שהסיפורים לא היו ולא נבראו?
מה יענה מר על הברכה שהאמוראים התברכו שיהא מורא שמים עליהם כמורא בשר ודם?
אחר כל הזהירות תורה היא וללמוד אנו צריכים.
ייש"כ מ"מ על צעקת מר, אכן היא היתה במקום.
יכול מאוד להיות שהיה שם קצה קצהו של הרהור ולפי דרגתם זה תביעה גדולה עליהם. וכמו שפירשו את הוידוי הארוך שאמרו הרבה צדיקים, ושאלו איך הם אומרים שנכשלו באשת איש וכדו', והכוונה שהם אחזו שהם עברו על שמץ משורש הענין של אשת איש לפי דרגתם, עניינים שלאנשים כמונו זה בכלל לא עבירה...
ועוד כהנה וכהנה.
והגמ' שהבאת הכוונה שהם אחזו שהיראה שלהם היתה יכולה להיות הרבה יותר גדולה אילו זה היה בדרגה של 'שמים'. שוב, לפי מדרגתם ותביעתם מעצמם.
וכמובן שאין להוציא דברי הגמ' מפשוטם, המסר, הכוונה הם כפשוטם ממש.
 
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
אדם הראשון אמר:
הן אמת שבמבט אנושי כך נראים הדברים, שכל אדם מושפע מן תאוותיו, ובן עליה אמיתי מתגבר על עצמו, ואינו הולך אחריהם.
אולם, בהתבוננות נמצא שלא יהיה אדם שיוכל לבאר עפ"י השכל מה מניע את האדם להלך אחר תאוותיו. שהרי, אין דבר זה מושכל.

יש לי תחושה שאתה שבוי בתפישת עולם שגם אני הייתי שבוי בה בנעורי ועברתי דרך לא קלה על מנת להתפכח ממנה , נראה שסתם ויכוח בפורום לא יעזור אלא אם כן תחליט להתאמץ ולבחון את עצמך מחדש ובמידה שתעשה זאת אני אעמוד בלי נדר לרשותך , וכך תחסוך הרבה עגמת נפש שהייתה מנת חלקי, אבל אם לא, אין טעם להמשיך דיון זה.

א. הגדר לעצמך במדויק למה אתה מתכוון במילה שכל ? השכל אינו לעולם תכלית אלא כלי בעיקר להכרת המציאות , ככלי הוא יוכל לומר לאדם שהמציאות הניסיונית היא שאש שורפת וכואבת ומשמידה את האדם , שהבורא אסר עליו להשמיד את גופו וינזק מכך לנצח אבל אם יבחר להשמיד גופו באש על מנת לקבל את כל הסבל המתואר יעשה זאת והסיבה שאינו עושה זאת כי מעוניין לא לסבול יסורים אלא עונג בזה ובבא והשכל הוא רק אמצעי לומר לו מה גורם לייסורים ומה גורם לעונג , אבל הוא לא זה שבוחר להעדיף את העונג.
ב. למעשה אם תבין את א תבין שלעולם אין שכל גרידא אבל מכיוון שלא שמים לב ובסוג דברים כ-א קוראים להם שכליים גרידא אשאל אותך שאלה נוספת, לדבריך מה היא האהבה? האם יש הסבר שכלי למה היא גורמת לאדם למסור את נפשו ומאודו להשם? ככתוב בואהבת שאנו קוראים פעמיים היום , אפשר להסביר את מקור הדבר , אבל הוא לא שכלי אלא בלב במקום יותר עמוק , השכל יכול לכוון שהוא אכן צריך לפתח את האהבה והכיצד לעשות זאת , אבל אינו קשור למהות האהבה . מספרים על הרב שטינמן שהיה מוכן להקריב את העולם הבא שלו בשביל לעשות נחת רוח לבורא , איך תסביר זאת, רק בשכל?
ג. אפילו השכל המצומצם למובן הלוגי אנליטי מבוסס על מושכל ראשון בלב שהוא היסוד שלא תתכן סתירה , וממילא מקור הכול הוא הלב.
ד. האדם אינו רובוט והכוחות בו לא ניתנו בסתם אלא הם מקור האנרגיה שלו ומטרת השכל היא לכוונם ולא להחליפם כי אם יחליפם ישאר האדם קליפה ללא מנוע פנימי.
ה. כדאי שתקרא בשימת לב את הפרק בעלי שור א המתאר מהו האני שהוא לוז האדם.
ו. הרמבם בשמונה פרקים אומר שצריך להגיע לדרך האמצע במידות שהיא האיזון הנכון וכן מפורש שגם בתאווה עליו להגיע לאמצע ולא יהיה חסר הרגשה ואדיש ,כי חסר הרגשה ואדיש הפועל על פי שכל קר יהיה רובוט ולא אדם קליפה ריקה, והכיצד אתה מיחס לו דברים אלו?
ז. אתייחס לנקודה אחת בתוכן דבריך שנראה שפספסה את הלוז של דברי כאשר הוא מגיע לגדלות הוא לא צריך בדרך כלל להתגבר על עצמו שלא להגזים , כי יש לו הנאה ,שים לב הנאה ולא שכל, מרוחניות שהרבה יותר גדולה מההנאה מתאוות והוא יודע מניסיון ומהבנתו ומליבו שאם יגזים או יכוון כוונה לא ראויה וכאן חלק השכל, יצא ממצבו הפנימי של הנאה ומילוי ברוחניות.


יש כמובן דברים רבים להוסיף ביחס לדבריך ,אבל עדיף שתעיין בדברים עד כאן בתשומת הלב הראויה כי ללא הפנמה ,לא רק הבנה חיצונית של דברים אלו, וזה כולל כמובן ויכוח ענייני עליהם, אין טעם להיכנס לפרטים.
 

מסתפינא

משתמש ותיק
יצחק ב אמר:
סוכה נ"ב.  כי הא דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל באורחא אמר איזיל אפרשינהו מאיסורא אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי אורחין רחיקא וצוותין בסימא אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא ומצטער אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום.
וכן מצוי בהרבה סוגיות מעשים דומים.
האם באמת אביי היה נכשל? והאם לא קרה שבאמת נכשלו ח"ו אחרי שהיה כ"כ הרבה פעמים שכמעט עברו ח"ו.
עוד קטע.
ברכות כח ב' אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון ושתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. גם את הגר"א והאר"י וכו' היינו מברכים כך??? האמוראים באמת ח"ו היו יראים מהאדם יותר מהשמים?
הבו עיצה הלום. 
יש"כ.

לא ראיתי שציינו

נדמה לי שראיתי בראשונים שכתבו כי חז"ל הביאו כל הסיפורים כדי ללמדנו שכל אדם יכול להיכשל

ובמלים אחרים לא להישבר כשיש לנו נסיונות

ויש בחז"ל הרבה על לא היו ישראל ראויין לאותו חטא וכו'
 
 

יצחק ב

משתמש ותיק
פותח הנושא
מסתפינא אמר:
יצחק ב אמר:
סוכה נ"ב.  כי הא דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל באורחא אמר איזיל אפרשינהו מאיסורא אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי אורחין רחיקא וצוותין בסימא אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא ומצטער אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום.
וכן מצוי בהרבה סוגיות מעשים דומים.
האם באמת אביי היה נכשל? והאם לא קרה שבאמת נכשלו ח"ו אחרי שהיה כ"כ הרבה פעמים שכמעט עברו ח"ו.
עוד קטע.
ברכות כח ב' אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון ושתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. גם את הגר"א והאר"י וכו' היינו מברכים כך??? האמוראים באמת ח"ו היו יראים מהאדם יותר מהשמים?
הבו עיצה הלום. 
יש"כ.

לא ראיתי שציינו

נדמה לי שראיתי בראשונים שכתבו כי חז"ל הביאו כל הסיפורים כדי ללמדנו שכל אדם יכול להיכשל

ובמלים אחרים לא להישבר כשיש לנו נסיונות

ויש בחז"ל הרבה על לא היו ישראל ראויין לאותו חטא וכו'
 השאלה לא היתה למה הגמ' הביאה את זה, אלא למה זה קרה?  
ייש"כ
 

אני עבדך

משתמש ותיק
יצחק ב אמר:
מי כעמך ישראל אמר:
היזהרו בגחלתן! היזהרו! היזהרו!!!
אין לנו תפיסה בקצה שולי גלימתם, ולדוגמא האם מישהו יכול להרגיש שיש לו תפיסה בבעש"ט או בגר"א? עאכו"כ תנאים ואמוראים קדושים אלו שמבואר בספרים הק' שהיו יכולים כל אחד מהם שמוזכר שמו בגמ' להחיות מתים!!!
הגמ' מספרת את הסיפורים בשביל להנחיל לנו מושגים ולא שננסה להבין ולהשיג תפיסה בעצם הסיפורים, אלא במטרת הסיפור, וכמו הסיפורים בתורה על האבות. אז צריך להבין שהסיפורים לא כפשוטם כלל, יש עוד סיבות ותנאים וכו', אבל מטרת הסיפורים היא ללמדינו שגם לתנאים ואמוראים היה יצה"ר, שלא נחשבו שהם לא קרוצים מחומר. אבל שוב, הכל רק במטרת הסיפורים ולא בסיפורים עצמם!!!
עם כל הזהירות אתה סבור שהסיפורים לא היו ולא נבראו?
מה יענה מר על הברכה שהאמוראים התברכו שיהא מורא שמים עליהם כמורא בשר ודם?
אחר כל הזהירות תורה היא וללמוד אנו צריכים.
ייש"כ מ"מ על צעקת מר, אכן היא היתה במקום.

בנוגע למורא שמים כמורא בשר ודם,
שמעתי הסבר נפלא לזה, שיכול אולי להקל במעט את עוצמת הטענה שטוענים כאן החברים.

ההלכה פוסקת שביום שבת אסור לקרוא לאור הנר, מדוע? שמא יטה!

במסכת שבת נכתב, שפירות דמאי, ניתן לאכלם על סמך עדותו של עם הארץ ביום שבת, כי עם הארץ בשבת לא ישקר, אימת היום עליו.

עם כל זאת, לקרוא לאור הנר ליד אדם נוסף בשבת, מותר, למה? חברו שם! יזכיר לו החבר ויתכן ויש לו אף בושה מלחטוא או פחד נוסף ליד החבר.

אם כך, אומר להם להם רבם, הלוואי ויהיה לכם אימה מהשמים כמו מבשר ודם, שהרי גם ביום שבת יש אימת היום, אימה מיום אשר בחר בו הקב"ה לקדשו מכל הימים ובכ"ז, עם כל האימה, לא מספיקה אימה זו בכדי לגרום לכם שלא להטות את הנר,

ומה גורם לך לא להטות? לא אימת היום, אלא חבר שיושב לידך!! א"כ, הלוואי ותהיה לך אימה מהקב"ה, כמו מבשר ודם.
 

יצחק ב

משתמש ותיק
פותח הנושא
בן השפחה אמר:
יצחק ב אמר:
מי כעמך ישראל אמר:
היזהרו בגחלתן! היזהרו! היזהרו!!!
אין לנו תפיסה בקצה שולי גלימתם, ולדוגמא האם מישהו יכול להרגיש שיש לו תפיסה בבעש"ט או בגר"א? עאכו"כ תנאים ואמוראים קדושים אלו שמבואר בספרים הק' שהיו יכולים כל אחד מהם שמוזכר שמו בגמ' להחיות מתים!!!
הגמ' מספרת את הסיפורים בשביל להנחיל לנו מושגים ולא שננסה להבין ולהשיג תפיסה בעצם הסיפורים, אלא במטרת הסיפור, וכמו הסיפורים בתורה על האבות. אז צריך להבין שהסיפורים לא כפשוטם כלל, יש עוד סיבות ותנאים וכו', אבל מטרת הסיפורים היא ללמדינו שגם לתנאים ואמוראים היה יצה"ר, שלא נחשבו שהם לא קרוצים מחומר. אבל שוב, הכל רק במטרת הסיפורים ולא בסיפורים עצמם!!!
עם כל הזהירות אתה סבור שהסיפורים לא היו ולא נבראו?
מה יענה מר על הברכה שהאמוראים התברכו שיהא מורא שמים עליהם כמורא בשר ודם?
אחר כל הזהירות תורה היא וללמוד אנו צריכים.
ייש"כ מ"מ על צעקת מר, אכן היא היתה במקום.

בנוגע למורא שמים כמורא בשר ודם,
שמעתי הסבר נפלא לזה, שיכול אולי להקל במעט את עוצמת הטענה שטוענים כאן החברים.

ההלכה פוסקת שביום שבת אסור לקרוא לאור הנר, מדוע? שמא יטה!

במסכת שבת נכתב, שפירות דמאי, ניתן לאכלם על סמך עדותו של עם הארץ ביום שבת, כי עם הארץ בשבת לא ישקר, אימת היום עליו.

עם כל זאת, לקרוא לאור הנר ליד אדם נוסף בשבת, מותר, למה? חברו שם! יזכיר לו החבר ויתכן ויש לו אף בושה מלחטוא או פחד נוסף ליד החבר.

אם כך, אומר להם להם רבם, הלוואי ויהיה לכם אימה מהשמים כמו מבשר ודם, שהרי גם ביום שבת יש אימת היום, אימה מיום אשר בחר בו הקב"ה לקדשו מכל הימים ובכ"ז, עם כל האימה, לא מספיקה אימה זו בכדי לגרום לכם שלא להטות את הנר,

ומה גורם לך לא להטות? לא אימת היום, אלא חבר שיושב לידך!! א"כ, הלוואי ותהיה לך אימה מהקב"ה, כמו מבשר ודם.
בן השפחה...???        אולי תשנה לבן האמה???
לגופם של דברים, שם איך שהבנתי החשש הוא שמא ישכח, לא שמא יעשה במזיד.
ייש"כ 
 
 

מסתפינא

משתמש ותיק
יצחק ב אמר:
מסתפינא אמר:
יצחק ב אמר:
סוכה נ"ב.  כי הא דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל באורחא אמר איזיל אפרשינהו מאיסורא אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי אורחין רחיקא וצוותין בסימא אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא ומצטער אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום.
וכן מצוי בהרבה סוגיות מעשים דומים.
האם באמת אביי היה נכשל? והאם לא קרה שבאמת נכשלו ח"ו אחרי שהיה כ"כ הרבה פעמים שכמעט עברו ח"ו.
עוד קטע.
ברכות כח ב' אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון ושתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. גם את הגר"א והאר"י וכו' היינו מברכים כך??? האמוראים באמת ח"ו היו יראים מהאדם יותר מהשמים?
הבו עיצה הלום. 
יש"כ.

לא ראיתי שציינו

נדמה לי שראיתי בראשונים שכתבו כי חז"ל הביאו כל הסיפורים כדי ללמדנו שכל אדם יכול להיכשל

ובמלים אחרים לא להישבר כשיש לנו נסיונות

ויש בחז"ל הרבה על לא היו ישראל ראויין לאותו חטא וכו'
 השאלה לא היתה למה הגמ' הביאה את זה, אלא למה זה קרה?  
ייש"כ
יכול להיות שזה אותו תשובה
לא היו ראויין אלא להורות לנו כמה גדול היצר, ושלא ניפול ברוחנו אם חלילה מתגברים עלינו נסיונות שלא שערום.
 
 

מבקש אמונה

משתמש רגיל
ואני אשאל להיפך (עמ"ש בגמ' סוף קידושין שם): הייתכן שיכריזו בשמים היזהרו ברבי מאיר ותורתו כו'. האם משוא פנים יש בדבר? ומה בדבר מלחמת היצר? ייפטר בלא כלום???
אע"כ שכל ענין מלחמת היצר, בסופו של דבר הוא בידו של הקב"ה לבדו. והאדם, בהתאם לעבודתו להתגבר על יצרו, סופו שניתנה לו במתנה שיוכל להתגבר לפי מדרגתו. ושם בגמ' הראוהו משמים שלא יחשוב שכוחו ועוצם התגברותו גרם לו לא להתאוות, כי ברגע שמסירים ממנו הסייעתא דשמיא, יצרו בער בקרבו והחליט לעבור דבר עבירה.
ונסיים בדברי השפ"א פרשת נח, עמ"ש נח היה צריך סעד לתומכו כו'. שמבאר שאין ספק שגם אברהם לא היה מצליח ללא סעד. הרי הכל מהקב"ה. אלא שזה תלוי בצורת העבודה של האדם. נח עבד את הקב"ה בצורה כזו שהוא תמיד נסמך וביקש עזרה מה', באופן שהוא כביכול פחות האמין בכוחות עצמו ובחובתו בעולמו. ועל כן, הסייעת דשמיא שהוא קיבל היה שהוא אכן קיבל סעד לתומכו וכך הוא ניצל. ואילו אברהם התחזק בעבודת ה' בכל כוחו, ולכן הסייעתא דשמיא שהוא קיבל היה שיכול ויצליח בעבודת ה' בצורה כזו שנקראת ונראית כ"אינו צריך סעד לתומכו". כי אברהם ידע תוך כדי שהכל מה' ולא ממנו.
עד"ז כנ"ל. ברור שכל האמוראים התגברו ועמלו על יצריהם למעלה מדרך הטבע. ואעפ"כ זכו מדי פעם לגילוי מן השמים שלא יישכחו שהכל היה בחמלת ה' עליהם, וברצותו מבעיר וברצותו שילח....
 

מבקש אמונה

משתמש רגיל
ואם יש משהו מטריד בגמרות אלו, זה שדברים כאלו קרו לגדולי עולם, וכנראה היו ידועים עכ"פ בקרב תלמידיהם (השווה גם לסוגיות "במה חשדתני"), והנושא לא הזיז אותם כמלוא נימא.
נסו לדמיין מה היה קורה בימינו......
האם התמיה עלינו או עליהם?
 

אברך

משתמש ותיק
מבקש אמונה אמר:
ואם יש משהו מטריד בגמרות אלו, זה שדברים כאלו קרו לגדולי עולם, וכנראה היו ידועים עכ"פ בקרב תלמידיהם (השווה גם לסוגיות "במה חשדתני"), והנושא לא הזיז אותם כמלוא נימא.
נסו לדמיין מה היה קורה בימינו......
האם התמיה עלינו או עליהם?
לא יודע אם יש תמיהה, אבל בוודאי שלא עליהם. ואין להעלות אפי' הו"א כזו.
 
 

אדם הראשון

משתמש רשום
אליעזר ג אמר:
אדם הראשון אמר:
הן אמת שבמבט אנושי כך נראים הדברים, שכל אדם מושפע מן תאוותיו, ובן עליה אמיתי מתגבר על עצמו, ואינו הולך אחריהם.
אולם, בהתבוננות נמצא שלא יהיה אדם שיוכל לבאר עפ"י השכל מה מניע את האדם להלך אחר תאוותיו. שהרי, אין דבר זה מושכל.

יש לי תחושה שאתה שבוי בתפישת עולם שגם אני הייתי שבוי בה בנעורי ועברתי דרך לא קלה על מנת להתפכח ממנה , נראה שסתם ויכוח בפורום לא יעזור אלא אם כן תחליט להתאמץ ולבחון את עצמך מחדש ובמידה שתעשה זאת אני אעמוד בלי נדר לרשותך , וכך תחסוך הרבה עגמת נפש שהייתה מנת חלקי, אבל אם לא, אין טעם להמשיך דיון זה.

א. הגדר לעצמך במדויק למה אתה מתכוון במילה שכל ? השכל אינו לעולם תכלית אלא כלי בעיקר להכרת המציאות , ככלי הוא יוכל לומר לאדם שהמציאות הניסיונית היא שאש שורפת וכואבת ומשמידה את האדם , שהבורא אסר עליו להשמיד את גופו וינזק מכך לנצח אבל אם יבחר להשמיד גופו באש על מנת לקבל את כל הסבל המתואר יעשה זאת והסיבה שאינו עושה זאת כי מעוניין לא לסבול יסורים אלא עונג בזה ובבא והשכל הוא רק אמצעי לומר לו מה גורם לייסורים ומה גורם לעונג , אבל הוא לא זה שבוחר להעדיף את העונג.
ב. למעשה אם תבין את א תבין שלעולם אין שכל גרידא אבל מכיוון שלא שמים לב ובסוג דברים כ-א קוראים להם שכליים גרידא אשאל אותך שאלה נוספת, לדבריך מה היא האהבה? האם יש הסבר שכלי למה היא גורמת לאדם למסור את נפשו ומאודו להשם? ככתוב בואהבת שאנו קוראים פעמיים היום , אפשר להסביר את מקור הדבר , אבל הוא לא שכלי אלא בלב במקום יותר עמוק , השכל יכול לכוון שהוא אכן צריך לפתח את האהבה והכיצד לעשות זאת , אבל אינו קשור למהות האהבה . מספרים על הרב שטינמן שהיה מוכן להקריב את העולם הבא שלו בשביל לעשות נחת רוח לבורא , איך תסביר זאת, רק בשכל?
ג. אפילו השכל המצומצם למובן הלוגי אנליטי מבוסס על מושכל ראשון בלב שהוא היסוד שלא תתכן סתירה , וממילא מקור הכול הוא הלב.
ד. האדם אינו רובוט והכוחות בו לא ניתנו בסתם אלא הם מקור האנרגיה שלו ומטרת השכל היא לכוונם ולא להחליפם כי אם יחליפם ישאר האדם קליפה ללא מנוע פנימי.
ה. כדאי שתקרא בשימת לב את הפרק בעלי שור א המתאר מהו האני שהוא לוז האדם.
ו. הרמבם בשמונה פרקים אומר שצריך להגיע לדרך האמצע במידות שהיא האיזון הנכון וכן מפורש שגם בתאווה עליו להגיע לאמצע ולא יהיה חסר הרגשה ואדיש ,כי חסר הרגשה ואדיש הפועל על פי שכל קר יהיה רובוט ולא אדם קליפה ריקה, והכיצד אתה מיחס לו דברים אלו?
ז. אתייחס לנקודה אחת בתוכן דבריך שנראה שפספסה את הלוז של דברי כאשר הוא מגיע לגדלות הוא לא צריך בדרך כלל להתגבר על עצמו שלא להגזים , כי יש לו הנאה ,שים לב הנאה ולא שכל, מרוחניות שהרבה יותר גדולה מההנאה מתאוות והוא יודע מניסיון ומהבנתו ומליבו שאם יגזים או יכוון כוונה לא ראויה וכאן חלק השכל, יצא ממצבו הפנימי של הנאה ומילוי ברוחניות.


יש כמובן דברים רבים להוסיף ביחס לדבריך ,אבל עדיף שתעיין בדברים עד כאן בתשומת הלב הראויה כי ללא הפנמה ,לא רק הבנה חיצונית של דברים אלו, וזה כולל כמובן ויכוח ענייני עליהם, אין טעם להיכנס לפרטים.
בעניין השכל נראה לי שאין שנינו מדברים על אותו חלק שבו. מתגובתך לגבי זה שהשכל אומר לאדם שהאש תשרוף אותו, נראה שאתה מתכוון לחלק המחשבי שבאדם, כלומר, המחשב יכול להציע את הנתונים כמות שהם, כשם שהאם יוכל להציע את הנתונים כמות שהם. מחשב יוכל להודיע על כך שהאש תשרוף את האדם. אבל בפרט הזה יש חילוק בין האדם למחשב, שהאדם יודע ומכיר במה שהוא אומר, והוא קשור אליהם, ואילו המחשב אינו מודע כלל לנתונים שעוברים בו. והסיבה לכך, היא שהאדם הוא אישיות לעצמה, ולכן כמו שידע וירגיש בתחושות שעוברות בו בחוש המישוש, או שיוכל לטעום מאכלים, כך גם יהיה מודע לנתונים שעוברים בו.
פעולה זו נעשית על ידי מוח האדם, והמוח הוא חמרי, ויצטרפו בו הנתונים, כמו שהמחשב יוכל להציג את הנתונים בצורה חמרית גרידא.
ובחלק זה של המוח אפשר גם כן לומר סברות והגדרות, להפעיל שיקול דעת ולהכריע בין הדעות. ון, אפשר להסביר את הדברים, ולקבלם על פי הגדרות ישנות שהוגדרו לאדם. דהיינו, אדם יכול לקבל סברא על פי כללי הלימוד, ולהכריע בין סברות ביודעו שאינם קשורות לשיטת הלימוד המקובלת. ואף שאין לו בהם שום הבנה, אולם ודאי שיאחוז וידע מהמידע שעובר דרכו.
ועניין זה מצוי אצל כל בני האדם, ובזה יחלקו הכשרונות. שיהיה אחד שיחשב את הנתונים במהירות יתירה מן האחר. וכשם שיובדלו המחשבים לפי המעבד שבהם. ועפ"י הכלל שכתבתי, שהאדם מקושר אל הנתונים העוברים דרכו, ולא כמו המחשב.
ובעניין זה נכונים ויפים מאוד דבריך שהשכל הוא כלי שימושי לאדם שישתמש בו. ואדם כזה, מופעל על ידי הרצונות, אך לפעמים ירצה לעשות כפי שהשכל מורה, וידע שזה הדבר שנכון לעשות, כי יבוא לו מזה רווח. אך יתכן שתאוותיו יתגברו עליו, עד שהם ישלטו ברצונות, [שהתאווה היא כבר הרצון], ולא יוכל לנצח במלחמה זו.

אבל, אדם שזה כל מגמתו ומהלך חייו, יקרא בפי החכמים "עם הארץ", לפי שכל ענייניו הם העסקים החמריים וטובתו האישית. [ואע"פ שאדם בעל רגש, ילך גם אחר הרגש כתאווה, שהרגש הוא הרצון החיובי בד"כ של האדם].

והמעלה היתרה על זה, היא מעלה רוחנית, שאי אפשר להגדירה במילים, כשם שאי אפשר להגדיר כל דבר רוחני, ואין גם כיצד להסברירה. אבל, אתן מעט מפתחות לאדם להכיר תכונה זת בעצמו, וידע על מה אני מדבר.
פרט, להבנה שזכרנו לעיל, ששם אין אדם מבין באמת את הדברים, לאלא רק יודעם ומכיר בהם. אחר התבוננות נראה שהאדם יכול פרט להגדרות וההסברים הכלליים, להשכיל בעומקן של דברים ולהבינם בצורתם המופשטת. ואף אם לא תהיה לו את ההגדרה המדויקת, או שלא יעמיד את ההסבר על עניינו הברור, ישכיל את עומק העניין, ויסכים עמו בלב שלם. עד כאן כתבתי, ומכאן החכם יתבונן בעצמו ויראה, ואיני יודע להגדיר יותר מזה. וכשיגיע האדם לכך, תעלה מעלותו על מעלת המחשב גם בהכרות עם הנתונים, וגם בהבנתם.
ואני חושב, שבמקום זה של האדם, ברגע שישכיל בדעה אחת שהיא נכונה ומושכלת, לא יהיה שום מעצור ממנו לקיימה. ולכן נמצא לפעמים שאנשים עומדים על אידיאלים מסוימים, אפילו שאין להם כל הסבר ברור למה זה חשוב להם כל כך, אבל כיון שהשכילו שזו הדרך הנכונה, יעמדו עליה תמיד.
וכך יעשה אדם את כל מה שישכיל. והסיבה לכך שלפעמים אנשים יסכימו לעבור על הלכות מפורשות על אף שיודעים את טעמן, היא מפני שאינם משכילים את הטעם, ולכן הטעם נעשה כאופציונאלי. אך במקום שהאדם ישכיל את הטעם, שוב לא יעבור על הלכה זו כלל!
[ובדרך אגב, עלה לי בעבר שכל עניין לימוד התורה הוא להשכיל ולהבין את החכמה האלוהית, ולהתחבר אליה, ועי"כ יעשה רצון קונו, וזהו עניין תורה לשמה].
ולכן, במקום שישכיל האדם בעניינים אלו, שוב לא יחטא בהלכות הללו כלל. והסיבה לזה, היא שברגע שיבין האדם את עומק העניין ירגיש כמו הארה רוחנית מסוימת שתתפוס אותו. ובכל מקום שישכיל יעשה כך. ואל תתפוס עלי בזה, שאני איני מבין כל כך את דברים אלו, אולם אני סבור ובטוח שכך הם. ובקצת מקומות אני רואה את זה בעצמי על עצמי. ואפשר לראות את זה מצוי מאוד במציאות.
ולכל אדם, בעת שיעמוד על דבר, לפעמים ישכיל את עניינו, אך פעמים שלא יבינו כלל, ואע"פ שידע טעמו, ויוכל לבארו ולהסבירו. ולכן יכול אדם לחטוא, שום שלא ישכיל עניין זה, ותאוותו תתגבר על ידיעתו.

וזהו מה שכתב הרמב"ם בעניין התכלית, שהתכלית המקווה היא שאדם ישכיל את כל הנמצא איתו, ולכך לא יחטא כלל.
ולכן מן התימה שאביי לא זכה למדריגה זו.

ואיני רואה אותך שיסופק עליך הציור השכלי בדמיון ולקיחת משל המוחש בכח הדמיוני, שזה המאמר לא חובר אלא למי שנתפלסף וידע מה שכבר התבאר מענין הנפש וכל כחותיה. [רמב"ם מורה נבוכים חלק א פרק סח]. [ונראה שמקצת דבריו הם כדברי, ואמנם אע"פ ש"א להבין דבריו. אפשר לטעום מהם מעט. דוק ואשכח].
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
אדם הראשון אמר:
אליעזר ג אמר:
אדם הראשון אמר:
הן אמת שבמבט אנושי כך נראים הדברים, שכל אדם מושפע מן תאוותיו, ובן עליה אמיתי מתגבר על עצמו, ואינו הולך אחריהם.
אולם, בהתבוננות נמצא שלא יהיה אדם שיוכל לבאר עפ"י השכל מה מניע את האדם להלך אחר תאוותיו. שהרי, אין דבר זה מושכל.

יש לי תחושה שאתה שבוי בתפישת עולם שגם אני הייתי שבוי בה בנעורי ועברתי דרך לא קלה על מנת להתפכח ממנה , נראה שסתם ויכוח בפורום לא יעזור אלא אם כן תחליט להתאמץ ולבחון את עצמך מחדש ובמידה שתעשה זאת אני אעמוד בלי נדר לרשותך , וכך תחסוך הרבה עגמת נפש שהייתה מנת חלקי, אבל אם לא, אין טעם להמשיך דיון זה.

א. הגדר לעצמך במדויק למה אתה מתכוון במילה שכל ? השכל אינו לעולם תכלית אלא כלי בעיקר להכרת המציאות , ככלי הוא יוכל לומר לאדם שהמציאות הניסיונית היא שאש שורפת וכואבת ומשמידה את האדם , שהבורא אסר עליו להשמיד את גופו וינזק מכך לנצח אבל אם יבחר להשמיד גופו באש על מנת לקבל את כל הסבל המתואר יעשה זאת והסיבה שאינו עושה זאת כי מעוניין לא לסבול יסורים אלא עונג בזה ובבא והשכל הוא רק אמצעי לומר לו מה גורם לייסורים ומה גורם לעונג , אבל הוא לא זה שבוחר להעדיף את העונג.
ב. למעשה אם תבין את א תבין שלעולם אין שכל גרידא אבל מכיוון שלא שמים לב ובסוג דברים כ-א קוראים להם שכליים גרידא אשאל אותך שאלה נוספת, לדבריך מה היא האהבה? האם יש הסבר שכלי למה היא גורמת לאדם למסור את נפשו ומאודו להשם? ככתוב בואהבת שאנו קוראים פעמיים היום , אפשר להסביר את מקור הדבר , אבל הוא לא שכלי אלא בלב במקום יותר עמוק , השכל יכול לכוון שהוא אכן צריך לפתח את האהבה והכיצד לעשות זאת , אבל אינו קשור למהות האהבה . מספרים על הרב שטינמן שהיה מוכן להקריב את העולם הבא שלו בשביל לעשות נחת רוח לבורא , איך תסביר זאת, רק בשכל?
ג. אפילו השכל המצומצם למובן הלוגי אנליטי מבוסס על מושכל ראשון בלב שהוא היסוד שלא תתכן סתירה , וממילא מקור הכול הוא הלב.
ד. האדם אינו רובוט והכוחות בו לא ניתנו בסתם אלא הם מקור האנרגיה שלו ומטרת השכל היא לכוונם ולא להחליפם כי אם יחליפם ישאר האדם קליפה ללא מנוע פנימי.
ה. כדאי שתקרא בשימת לב את הפרק בעלי שור א המתאר מהו האני שהוא לוז האדם.
ו. הרמבם בשמונה פרקים אומר שצריך להגיע לדרך האמצע במידות שהיא האיזון הנכון וכן מפורש שגם בתאווה עליו להגיע לאמצע ולא יהיה חסר הרגשה ואדיש ,כי חסר הרגשה ואדיש הפועל על פי שכל קר יהיה רובוט ולא אדם קליפה ריקה, והכיצד אתה מיחס לו דברים אלו?
ז. אתייחס לנקודה אחת בתוכן דבריך שנראה שפספסה את הלוז של דברי כאשר הוא מגיע לגדלות הוא לא צריך בדרך כלל להתגבר על עצמו שלא להגזים , כי יש לו הנאה ,שים לב הנאה ולא שכל, מרוחניות שהרבה יותר גדולה מההנאה מתאוות והוא יודע מניסיון ומהבנתו ומליבו שאם יגזים או יכוון כוונה לא ראויה וכאן חלק השכל, יצא ממצבו הפנימי של הנאה ומילוי ברוחניות.


יש כמובן דברים רבים להוסיף ביחס לדבריך ,אבל עדיף שתעיין בדברים עד כאן בתשומת הלב הראויה כי ללא הפנמה ,לא רק הבנה חיצונית של דברים אלו, וזה כולל כמובן ויכוח ענייני עליהם, אין טעם להיכנס לפרטים.
בעניין השכל נראה לי שאין שנינו מדברים על אותו חלק שבו. מתגובתך לגבי זה שהשכל אומר לאדם שהאש תשרוף אותו, נראה שאתה מתכוון לחלק המחשבי שבאדם, כלומר, המחשב יכול להציע את הנתונים כמות שהם, כשם שהאם יוכל להציע את הנתונים כמות שהם. מחשב יוכל להודיע על כך שהאש תשרוף את האדם. אבל בפרט הזה יש חילוק בין האדם למחשב, שהאדם יודע ומכיר במה שהוא אומר, והוא קשור אליהם, ואילו המחשב אינו מודע כלל לנתונים שעוברים בו. והסיבה לכך, היא שהאדם הוא אישיות לעצמה, ולכן כמו שידע וירגיש בתחושות שעוברות בו בחוש המישוש, או שיוכל לטעום מאכלים, כך גם יהיה מודע לנתונים שעוברים בו.
פעולה זו נעשית על ידי מוח האדם, והמוח הוא חמרי, ויצטרפו בו הנתונים, כמו שהמחשב יוכל להציג את הנתונים בצורה חמרית גרידא.
ובחלק זה של המוח אפשר גם כן לומר סברות והגדרות, להפעיל שיקול דעת ולהכריע בין הדעות. ון, אפשר להסביר את הדברים, ולקבלם על פי הגדרות ישנות שהוגדרו לאדם. דהיינו, אדם יכול לקבל סברא על פי כללי הלימוד, ולהכריע בין סברות ביודעו שאינם קשורות לשיטת הלימוד המקובלת. ואף שאין לו בהם שום הבנה, אולם ודאי שיאחוז וידע מהמידע שעובר דרכו.
ועניין זה מצוי אצל כל בני האדם, ובזה יחלקו הכשרונות. שיהיה אחד שיחשב את הנתונים במהירות יתירה מן האחר. וכשם שיובדלו המחשבים לפי המעבד שבהם. ועפ"י הכלל שכתבתי, שהאדם מקושר אל הנתונים העוברים דרכו, ולא כמו המחשב.
ובעניין זה נכונים ויפים מאוד דבריך שהשכל הוא כלי שימושי לאדם שישתמש בו. ואדם כזה, מופעל על ידי הרצונות, אך לפעמים ירצה לעשות כפי שהשכל מורה, וידע שזה הדבר שנכון לעשות, כי יבוא לו מזה רווח. אך יתכן שתאוותיו יתגברו עליו, עד שהם ישלטו ברצונות, [שהתאווה היא כבר הרצון], ולא יוכל לנצח במלחמה זו.

אבל, אדם שזה כל מגמתו ומהלך חייו, יקרא בפי החכמים "עם הארץ", לפי שכל ענייניו הם העסקים החמריים וטובתו האישית. [ואע"פ שאדם בעל רגש, ילך גם אחר הרגש כתאווה, שהרגש הוא הרצון החיובי בד"כ של האדם].

והמעלה היתרה על זה, היא מעלה רוחנית, שאי אפשר להגדירה במילים, כשם שאי אפשר להגדיר כל דבר רוחני, ואין גם כיצד להסברירה. אבל, אתן מעט מפתחות לאדם להכיר תכונה זת בעצמו, וידע על מה אני מדבר.
פרט, להבנה שזכרנו לעיל, ששם אין אדם מבין באמת את הדברים, לאלא רק יודעם ומכיר בהם. אחר התבוננות נראה שהאדם יכול פרט להגדרות וההסברים הכלליים, להשכיל בעומקן של דברים ולהבינם בצורתם המופשטת. ואף אם לא תהיה לו את ההגדרה המדויקת, או שלא יעמיד את ההסבר על עניינו הברור, ישכיל את עומק העניין, ויסכים עמו בלב שלם. עד כאן כתבתי, ומכאן החכם יתבונן בעצמו ויראה, ואיני יודע להגדיר יותר מזה. וכשיגיע האדם לכך, תעלה מעלותו על מעלת המחשב גם בהכרות עם הנתונים, וגם בהבנתם.
ואני חושב, שבמקום זה של האדם, ברגע שישכיל בדעה אחת שהיא נכונה ומושכלת, לא יהיה שום מעצור ממנו לקיימה. ולכן נמצא לפעמים שאנשים עומדים על אידיאלים מסוימים, אפילו שאין להם כל הסבר ברור למה זה חשוב להם כל כך, אבל כיון שהשכילו שזו הדרך הנכונה, יעמדו עליה תמיד.
וכך יעשה אדם את כל מה שישכיל. והסיבה לכך שלפעמים אנשים יסכימו לעבור על הלכות מפורשות על אף שיודעים את טעמן, היא מפני שאינם משכילים את הטעם, ולכן הטעם נעשה כאופציונאלי. אך במקום שהאדם ישכיל את הטעם, שוב לא יעבור על הלכה זו כלל!
[ובדרך אגב, עלה לי בעבר שכל עניין לימוד התורה הוא להשכיל ולהבין את החכמה האלוהית, ולהתחבר אליה, ועי"כ יעשה רצון קונו, וזהו עניין תורה לשמה].
ולכן, במקום שישכיל האדם בעניינים אלו, שוב לא יחטא בהלכות הללו כלל. והסיבה לזה, היא שברגע שיבין האדם את עומק העניין ירגיש כמו הארה רוחנית מסוימת שתתפוס אותו. ובכל מקום שישכיל יעשה כך. ואל תתפוס עלי בזה, שאני איני מבין כל כך את דברים אלו, אולם אני סבור ובטוח שכך הם. ובקצת מקומות אני רואה את זה בעצמי על עצמי. ואפשר לראות את זה מצוי מאוד במציאות.
ולכל אדם, בעת שיעמוד על דבר, לפעמים ישכיל את עניינו, אך פעמים שלא יבינו כלל, ואע"פ שידע טעמו, ויוכל לבארו ולהסבירו. ולכן יכול אדם לחטוא, שום שלא ישכיל עניין זה, ותאוותו תתגבר על ידיעתו.

וזהו מה שכתב הרמב"ם בעניין התכלית, שהתכלית המקווה היא שאדם ישכיל את כל הנמצא איתו, ולכך לא יחטא כלל.
ולכן מן התימה שאביי לא זכה למדריגה זו.

ואיני רואה אותך שיסופק עליך הציור השכלי בדמיון ולקיחת משל המוחש בכח הדמיוני, שזה המאמר לא חובר אלא למי שנתפלסף וידע מה שכבר התבאר מענין הנפש וכל כחותיה. [רמב"ם מורה נבוכים חלק א פרק סח]. [ונראה שמקצת דבריו הם כדברי, ואמנם אע"פ ש"א להבין דבריו. אפשר לטעום מהם מעט. דוק ואשכח].
אינני חושב שאנו חלוקים בהבנת מושג השכל . גם אותה השכלה שדיברת עליה כרוכה במידה בנפש והיא מידת האמת כלומר הרצון והתפישה שחייבים להיות נאמנים לאמת ,וכשאדם בעל מידה זו הוא נהנה בהוצאתה לפועל .
ואכן נכון שמי שלא תהיה בו מידה זו יחסר גם בהשכלתו השכלית , ויחסר בהתחברות ובהפנמה של החשיבה , אבל סוף סוף בשכל ללא מידת האמת אינו מגיע לבדו למעלה זו וגם אם כבר הגיע ותפש ברגע שתחלש מידת האמת אצלו ולא יחלש שכלו , יסור ממצב זה.  כלומר גם לעניין זה לא מדובר על השכל לבדו אלא בצירוף מידת האמת ואלו אכן דברי הרמבם שיעשה את האמת מפני שהיא אמת זה גדר הלשמה. 

אבל עדיין הורתה לנו התורה שישנם שני מניעים לאדם לעשיית רצון השם יראה ואהבה ואיה האמת? אלא שהיראה יראת הרוממות היא שילוב של  [בדוגמא של האמת] ההכרה בחשיבות  האמת והנאמנות לה והפחיתות שבאי נאמנות לה. אבל זה לא מספיק אלא אדם צריך להרגיש את המציאות שגם היא הכרה אמתית שהוא מול השם וגדולתו הבלתי נתפשת ולהתבייש לעשות פחיתות זו בפניו, כלומר אומרת לנו תורה אתה מכיר במציאות ובחשיבותה מכוח השכל אבל זה לבד לא יספיק לך להימנע מעבירות אתה צריך גם את רגש הבושה. כי וזה כלל גדול בעבודה האדם גם הגדול אינו במצב יציב ועוצמת הידיעות שלו הגם שהתקבלו באופן פנימי לא יושבות כאן בעולם הזה על ליבו תמיד באותה עוצמה שמספקת להימנע מחטא וצריך לפעמים לצרף את הבושה ואומנם האדם הראשון לפני החטא ולפני הזוהמה שהוריד לעולם אכן הייתה מספקת לו מידת האמת לבדה וזו דעת אמת ושקר שהייתה לפני החטא והירידה לדעת טוב ורע שאחריו שבה כבר לצערנו מידת האמת לבדה לא תמיד מספיקה כי איבדנו את הבהירות הקבועה שבהשגה למצב של רצו ושוב וזו היא להט החרב המתהפכת, עיין מורה נבוכים חלק א בפרקים הראשונים. כלומר למעשה בתוספת הקלה לדבריך של מידת האמת שהוספתי ומוכחת מהרמבם  בכמה מקומות , אתה מתאר דרגה של אדם שהייתה לפני חטא האדם הראשון.

אבל גם יראה לבדה אינה מספקת אחרי החטא, ועל האדם להשיג את האהבה והמעלות הגדולות נקשרו באהבה דווקא וגם המעלות הגדולות של הוויתור המוחלט על הרצונות,  ואהבת את השם אלקיך בכל לבבך -כלומר בשני יצריך בכל הנפש והרוח והנשמה רק באהבה זה ניתן ועד מסירת נפשך ועד ויתור על כל מה שחשוב לך אפילו יותר מחייך. 

ומה היא האהבה גם על כך עונה הרמבם שיתבונן בתורתו ובמעשיו הגדולים ויהנה מההתבוננות תכלית ההנאה וזו היא האהבה המחויבת  , וזהו יסוד גדול ביותר ההתחברות המלאה לדבר, השכל משמש לה כלי אבל רק ההנאה בכוחה להשלימה . כי היא כוח הפנימי באדם יותר מהשכל וגם בברכות התורה אנו אומרים הערב נא ולא מסתפקים רק בלהבין ולהשכיל. ועכשיו אוסיף לך עוד נקודה גם שכתבת על אותה הכרה שחודרת פנימה חדירתה נעזרת בהנאה ממנה וללא ההנאה לא הייתה חדירה מספקת. 

ועכשיו נחזור לתאווה אם אדם יסתפק בהכרת האמת  שהשם אסר את ריבוי התאווה זה לא יספיק, אפילו אם ההכרה הזו תהיה מופנמת כראוי שצריך לשמוע בקול השם כי העולם שלו ומי שאינו שומע בקולו גזלן וזו פחיתות ורוע. 
ואפילו אם יבין באופן מופנם את זה שהכניעה לתאווה המופרזת היא מה שמחזק את כוחות הרע בעולם ומדבקו ברע גם לא יספיק . אלא בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין מפורש אין תרופה אחרת ולמה? כי התורה היא ורק היא אכן יכולה לחבר את האדם באמת לעולם השכלי שבו הוא מחובר לשכל כי נהנה ממנו כראוי ורק היא יכולה להכניסו לעולם מואר של הנאה הרבה יותר גדולה טיהרה מול השרגא של התאווה כך שהחיבור יהיה לעומק האני שלו יותר חזק ואדם חייב הנאה וסיפוק  ורק יכל לבחור ממה לקבלם , כי רגש ההנאה הוא עצם האדם . וכן רק השכל המופנם יכול להבהיר לאדם שהמחשבה שהשקיעה בתאווה  תביא לו אושר, זה דמיון ושקר ותוצאתה הפוכה לחלוטין מכך. ורק מכוח שלושת הדברים הללו יחדיו יחד עם סיפוק בגדר אוכל לשובע נפשו יכול להתגבר על התאווה ולחיות אתה ללא מאבקים  משמעותיים במהלך החיים הרגיל . 

אבל כמה שזה נשמע משונה עדיין האדם גם במצב הזה לא נגמל מהרהורי עבירה לגמרי . ונשמרת מכל דבר רע  מכאן אמר רבי פנחס בין יאיר תורה מביאה לידי זהירות וכו כל הסולם שעליו בנוי המסילת ישרים וסוף דבר זו דרגת הקדושה דבקות התמידית בהשם באופן שכולו שוגה באהבתו וגדולתו והכרת היותו דבוק בו לגמרי. ואדם כזה כל צרכיו הגשמיים הם כקרבן על גבי מזבח והאהבה הזו היא הטיהרה הגמור המסלק את הנר כאין חפץ בו. וגם בעיסוקו בצרכיו הגשמיים לא מתנתק ממנה ורק כך יכול לכוון במאה אחוז רק לשמו יתברך בכל מעשיו. [שמעתי נקודה זו בימי חורפי מהרב וולבא זצ"ל].

וגם במצב זה אדם יכול למעוד וכל חטא קל וסטייה הכי קלה במחשבה היא מעידה ומעידה גורמת לניתוק הדבקות התמידית ועלול לניסיונות באותו הרגע. 

הנה כי כן התנא הקדש רבי פנחס בין יאיר הבהיר לנו שעד שאדם מגיע לדרגת הקדושה עדיין סובל מהרהורי עבירה ומה שמסלק אותם לגמרי אינם כל התובנות השכליות שציינו לעיל עלא הדבקות והעונג שבה היא היא הטיהרה המדוברת. והיסוד הטא כי בנפש האדם ההנאה נמצאת במקום יותר עמוק מהשכל והיא ורק היא גם מובילה לפנימיות השכל עליה דיברת וזה פשר בקשתינו הערב נא.


 
 

אדם הראשון

משתמש רשום
אליעזר ג אמר:
אינני חושב שאנו חלוקים בהבנת מושג השכל . גם אותה השכלה שדיברת עליה כרוכה במידה בנפש והיא מידת האמת כלומר הרצון והתפישה שחייבים להיות נאמנים לאמת ,וכשאדם בעל מידה זו הוא נהנה בהוצאתה לפועל .
ואכן נכון שמי שלא תהיה בו מידה זו יחסר גם בהשכלתו השכלית , ויחסר בהתחברות ובהפנמה של החשיבה , אבל סוף סוף בשכל ללא מידת האמת אינו מגיע לבדו למעלה זו וגם אם כבר הגיע ותפש ברגע שתחלש מידת האמת אצלו ולא יחלש שכלו , יסור ממצב זה.  כלומר גם לעניין זה לא מדובר על השכל לבדו אלא בצירוף מידת האמת ואלו אכן דברי הרמבם שיעשה את האמת מפני שהיא אמת זה גדר הלשמה. 

אבל עדיין הורתה לנו התורה שישנם שני מניעים לאדם לעשיית רצון השם יראה ואהבה ואיה האמת? אלא שהיראה יראת הרוממות היא שילוב של  [בדוגמא של האמת] ההכרה בחשיבות  האמת והנאמנות לה והפחיתות שבאי נאמנות לה. אבל זה לא מספיק אלא אדם צריך להרגיש את המציאות שגם היא הכרה אמתית שהוא מול השם וגדולתו הבלתי נתפשת ולהתבייש לעשות פחיתות זו בפניו, כלומר אומרת לנו תורה אתה מכיר במציאות ובחשיבותה מכוח השכל אבל זה לבד לא יספיק לך להימנע מעבירות אתה צריך גם את רגש הבושה. כי וזה כלל גדול בעבודה האדם גם הגדול אינו במצב יציב ועוצמת הידיעות שלו הגם שהתקבלו באופן פנימי לא יושבות כאן בעולם הזה על ליבו תמיד באותה עוצמה שמספקת להימנע מחטא וצריך לפעמים לצרף את הבושה ואומנם האדם הראשון לפני החטא ולפני הזוהמה שהוריד לעולם אכן הייתה מספקת לו מידת האמת לבדה וזו דעת אמת ושקר שהייתה לפני החטא והירידה לדעת טוב ורע שאחריו שבה כבר לצערנו מידת האמת לבדה לא תמיד מספיקה כי איבדנו את הבהירות הקבועה שבהשגה למצב של רצו ושוב וזו היא להט החרב המתהפכת, עיין מורה נבוכים חלק א בפרקים הראשונים. כלומר למעשה בתוספת הקלה לדבריך של מידת האמת שהוספתי ומוכחת מהרמבם  בכמה מקומות , אתה מתאר דרגה של אדם שהייתה לפני חטא האדם הראשון.

אבל גם יראה לבדה אינה מספקת אחרי החטא, ועל האדם להשיג את האהבה והמעלות הגדולות נקשרו באהבה דווקא וגם המעלות הגדולות של הוויתור המוחלט על הרצונות,  ואהבת את השם אלקיך בכל לבבך -כלומר בשני יצריך בכל הנפש והרוח והנשמה רק באהבה זה ניתן ועד מסירת נפשך ועד ויתור על כל מה שחשוב לך אפילו יותר מחייך. 

ומה היא האהבה גם על כך עונה הרמבם שיתבונן בתורתו ובמעשיו הגדולים ויהנה מההתבוננות תכלית ההנאה וזו היא האהבה המחויבת  , וזהו יסוד גדול ביותר ההתחברות המלאה לדבר, השכל משמש לה כלי אבל רק ההנאה בכוחה להשלימה . כי היא כוח הפנימי באדם יותר מהשכל וגם בברכות התורה אנו אומרים הערב נא ולא מסתפקים רק בלהבין ולהשכיל. ועכשיו אוסיף לך עוד נקודה גם שכתבת על אותה הכרה שחודרת פנימה חדירתה נעזרת בהנאה ממנה וללא ההנאה לא הייתה חדירה מספקת. 

ועכשיו נחזור לתאווה אם אדם יסתפק בהכרת האמת  שהשם אסר את ריבוי התאווה זה לא יספיק, אפילו אם ההכרה הזו תהיה מופנמת כראוי שצריך לשמוע בקול השם כי העולם שלו ומי שאינו שומע בקולו גזלן וזו פחיתות ורוע. 
ואפילו אם יבין באופן מופנם את זה שהכניעה לתאווה המופרזת היא מה שמחזק את כוחות הרע בעולם ומדבקו ברע גם לא יספיק . אלא בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין מפורש אין תרופה אחרת ולמה? כי התורה היא ורק היא אכן יכולה לחבר את האדם באמת לעולם השכלי שבו הוא מחובר לשכל כי נהנה ממנו כראוי ורק היא יכולה להכניסו לעולם מואר של הנאה הרבה יותר גדולה טיהרה מול השרגא של התאווה כך שהחיבור יהיה לעומק האני שלו יותר חזק ואדם חייב הנאה וסיפוק  ורק יכל לבחור ממה לקבלם , כי רגש ההנאה הוא עצם האדם . וכן רק השכל המופנם יכול להבהיר לאדם שהמחשבה שהשקיעה בתאווה  תביא לו אושר, זה דמיון ושקר ותוצאתה הפוכה לחלוטין מכך. ורק מכוח שלושת הדברים הללו יחדיו יחד עם סיפוק בגדר אוכל לשובע נפשו יכול להתגבר על התאווה ולחיות אתה ללא מאבקים  משמעותיים במהלך החיים הרגיל . 

אבל כמה שזה נשמע משונה עדיין האדם גם במצב הזה לא נגמל מהרהורי עבירה לגמרי . ונשמרת מכל דבר רע  מכאן אמר רבי פנחס בין יאיר תורה מביאה לידי זהירות וכו כל הסולם שעליו בנוי המסילת ישרים וסוף דבר זו דרגת הקדושה דבקות התמידית בהשם באופן שכולו שוגה באהבתו וגדולתו והכרת היותו דבוק בו לגמרי. ואדם כזה כל צרכיו הגשמיים הם כקרבן על גבי מזבח והאהבה הזו היא הטיהרה הגמור המסלק את הנר כאין חפץ בו. וגם בעיסוקו בצרכיו הגשמיים לא מתנתק ממנה ורק כך יכול לכוון במאה אחוז רק לשמו יתברך בכל מעשיו. [שמעתי נקודה זו בימי חורפי מהרב וולבא זצ"ל].

וגם במצב זה אדם יכול למעוד וכל חטא קל וסטייה הכי קלה במחשבה היא מעידה ומעידה גורמת לניתוק הדבקות התמידית ועלול לניסיונות באותו הרגע. 

הנה כי כן התנא הקדש רבי פנחס בין יאיר הבהיר לנו שעד שאדם מגיע לדרגת הקדושה עדיין סובל מהרהורי עבירה ומה שמסלק אותם לגמרי אינם כל התובנות השכליות שציינו לעיל עלא הדבקות והעונג שבה היא היא הטיהרה המדוברת. והיסוד הטא כי בנפש האדם ההנאה נמצאת במקום יותר עמוק מהשכל והיא ורק היא גם מובילה לפנימיות השכל עליה דיברת וזה פשר בקשתינו הערב נא.
איני מבין מהיכן הגיעה אליך ההבנה שהאדם מוטבע עפ"י הנאתיו בלבד, ולולי הנאותיו לא יעשה דבר. והרי כל אדם הוא מוסרי במידת מה, ולא בגלל שטוב לו להיות מוסרי, אלא בגלל שכך ברא השם את האדם.
מותר האדם מן הבהמה הוא הדעת, אין הכוונה שהאדם יכול להשמתמש בכלי נוסף כדי להשכיל את הטוב עבורו, ואת האמת. שהרי גם הבהמה משכילה את האמת, דהיינו, יודעת אותה. זברה יודעת לא לרדת לנחל כשיש בנחל תנין, כל חיה יודעת מה המזון הטוב עבורה. לא מסתבר שכל מעלה זו היא מפני שהבהמה טבועה בטבעים נושנים, כשם שהאדם מתרחק מהאש, אפי' שהוא לא חושב על זה כלל. והנה, כל חייה יודעת להתמוד עם מארבים.
אבל, מותר האדם מן הבהמה הוא הדעת, בנפש הבהמה יש ארבעה כוחות, המרגיש הזן המתעורר והמדמה. הכוונה, לחיה יש ארבעה כוחות טבועים, שהם היחידים שמעניינים אותה בחיה, ואין לה שיקולים פרט להם. בהמה, מעולם לא דאגה לחברתה כי רצונה היה להטיב. אין אצל הבמה את רגש ההטבה, אבל בהחלט התאוות מצויות בה. הבהמה ניזונת, כי חפיצה בזה, היא רעבה ומועניינת להשלים החסר. הבהמה סובל תממכה, ואינה מעוניינת לרקבלה שוב, כי היא חשה.
אבל מותר האד מן הבהמה, הוא, שהאדם מטבעו רוצה להיות אמיתי, מוסרי, טוב. באדם יש תכונה נפלאה שהיא רצון עצמי להיות טוב. אדם מתאווה להיות יפה, כי כך בראו השי"ת. הוא שאמר שלמה, אחר שבירר שאין תכלית בעולם כלל, ומותר האדם מן הבהמה אין, ואם כן, מה האדם לכשעצמו, והרי הוא כבהמה אשר אינה עושה דבר.
איזהו עובד מאהבה, הוא העושה את האמת מפני שהוא אמת. וסוף הטובה לבוא בכלל. [רמב"ם פ"י מהל' תשובה]. וזו היא מעלת אברהם אבינו, דורש האמת, אשר מכל משפחתו ועמו יצא לחתור אחר האמת. לא יאומן, בן שלושים ושבע שנים חיפש את האמת. [עי' כס"מ פ"א מהל' ע"ז, וחולק על האוה"ח הק' פר' לך לך]. אין זה אלא שבאדם טבוע רצון לעשות את האמת, אך צריך לברר את האמת כדי שיבוא לעשותו. ואילו מעלת הנשים והקטנים, שהם חמריים כבהמה, אין בהם דעת להבין, הם עובדים את השם מיראה, ע"מ לקבל שכר, ופחד העונש.
אבל, כדי שיבוא האדם למעלה זו, לא די לו שידע שהיא אמת. שהרי המציאות מוכיחה שזה לא מעניין אדם. ואפי', בן אדם שמאמין באמונה שלימה בשכר ועונש, יוכל לחטוא אפי' שיודע שבעוד מספר שנים הוא יתחרט על זה, ובגדול. אבל אדם שמשכיל את האמת יוכל לעשותה ללא חשש.
מפני שמותר האדם מן הבהמה הוא הדעת תיקנו ברכת אתה חונן ראש לאמצעיות [שו"ע או"ח באיזה מקום]. בברכה אנו מבקשים, חננו מאתך דעה בינה ונהשכל. דעה היא ההבדל בין הטוב לרע. [כמבואר בפר' בראשית]. בינה, זו ההתבוננות והבחינה בין הטוב לרע. והשכל זו ההשכלה אשר תניע את האדם אל האמת.
הסיבה שאדם יעשה כפי ההשכלה, והידיעה בלבד לא תספיק. היא, שהבידיעה אין האדם קשור בעצמו לידיעה, אפילו שהוא מודע לה. אין הידיעה ממנו, ואין הבדל בין אדם שידע בעצמו מה הטוב ומה הרע, וידע למה זה הטוב וזה הרע. לבין אדם שיאמרו לו שזה טוב וזה רע, ולא ידע למה. וכמו שזה לא יעשה, כך השני לא יעשה. אבל המשכיל את הדבר נקשר בעצמו אל הסברא, והיא נהפכת ברמה מסוימת לחלק ממנו, והיא מצרפת את האדם לחלק מן הסברא. בינה זאת.
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
אדם הראשון אמר:
איני מבין מהיכן הגיעה אליך ההבנה שהאדם מוטבע עפ"י הנאתיו בלבד, ולולי הנאותיו לא יעשה דבר. והרי כל אדם הוא מוסרי במידת מה, ולא בגלל שטוב לו להיות מוסרי, אלא בגלל שכך ברא השם את האדם.

לא זאת אמרתי , לאדם יש אכן רגשות מוסר וכדומה אשר מכוונות אותו לעשיית דברים או להימנעות מהם . אבל כדי למשל שהחכמה תהיה חלק ממנו ממש אנו זקוקים לערבות , כי דרך ההנאה החיבור הוא לאני עצמו והוא יותר עמוק מהחיבור לערך המוסרי כשלעצמו ,אבל גם בהיות האדם מקיים את הערך המוסרי יש הנאה וזה עצמו מעמיק את הקשר לערך וחוזר חלילה.
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
אדם הראשון אמר:
מותר האדם מן הבהמה הוא הדעת, אין הכוונה שהאדם יכול להשמתמש בכלי נוסף כדי להשכיל את הטוב עבורו, ואת האמת. שהרי גם הבהמה משכילה את האמת, דהיינו, יודעת אותה. זברה יודעת לא לרדת לנחל כשיש בנחל תנין, כל חיה יודעת מה המזון הטוב עבורה. לא מסתבר שכל מעלה זו היא מפני שהבהמה טבועה בטבעים נושנים, כשם שהאדם מתרחק מהאש, אפי' שהוא לא חושב על זה כלל. והנה, כל חייה יודעת להתמוד עם מארבים.
אבל, מותר האדם מן הבהמה הוא הדעת, בנפש הבהמה יש ארבעה כוחות, המרגיש הזן המתעורר והמדמה. הכוונה, לחיה יש ארבעה כוחות טבועים, שהם היחידים שמעניינים אותה בחיה, ואין לה שיקולים פרט להם. בהמה, מעולם לא דאגה לחברתה כי רצונה היה להטיב. אין אצל הבמה את רגש ההטבה, אבל בהחלט התאוות מצויות בה. הבהמה ניזונת, כי חפיצה בזה, היא רעבה ומועניינת להשלים החסר. הבהמה סובל תממכה, ואינה מעוניינת לרקבלה שוב, כי היא חשה.
אבל מותר האד מן הבהמה, הוא, שהאדם מטבעו רוצה להיות אמיתי, מוסרי, טוב. באדם יש תכונה נפלאה שהיא רצון עצמי להיות טוב. אדם מתאווה להיות יפה, כי כך בראו השי"ת. הוא שאמר שלמה, אחר שבירר שאין תכלית בעולם כלל, ומותר האדם מן הבהמה אין, ואם כן, מה האדם לכשעצמו, והרי הוא כבהמה אשר אינה עושה דבר.
איזהו עובד מאהבה, הוא העושה את האמת מפני שהוא אמת. וסוף הטובה לבוא בכלל. [רמב"ם פ"י מהל' תשובה]. וזו היא מעלת אברהם אבינו, דורש האמת, אשר מכל משפחתו ועמו יצא לחתור אחר האמת. לא יאומן, בן שלושים ושבע שנים חיפש את האמת. [עי' כס"מ פ"א מהל' ע"ז, וחולק על האוה"ח הק' פר' לך לך]. אין זה אלא שבאדם טבוע רצון לעשות את האמת, אך צריך לברר את האמת כדי שיבוא לעשותו. ואילו מעלת הנשים והקטנים, שהם חמריים כבהמה, אין בהם דעת להבין, הם עובדים את השם מיראה, ע"מ לקבל שכר, ופחד העונש.
אבל, כדי שיבוא האדם למעלה זו, לא די לו שידע שהיא אמת. שהרי המציאות מוכיחה שזה לא מעניין אדם. ואפי', בן אדם שמאמין באמונה שלימה בשכר ועונש, יוכל לחטוא אפי' שיודע שבעוד מספר שנים הוא יתחרט על זה, ובגדול. אבל אדם שמשכיל את האמת יוכל לעשותה ללא חשש.
מפני שמותר האדם מן הבהמה הוא הדעת תיקנו ברכת אתה חונן ראש לאמצעיות [שו"ע או"ח באיזה מקום]. בברכה אנו מבקשים, חננו מאתך דעה בינה ונהשכל. דעה היא ההבדל בין הטוב לרע. [כמבואר בפר' בראשית]. בינה, זו ההתבוננות והבחינה בין הטוב לרע. והשכל זו ההשכלה אשר תניע את האדם אל האמת.
הסיבה שאדם יעשה כפי ההשכלה, והידיעה בלבד לא תספיק. היא, שהבידיעה אין האדם קשור בעצמו לידיעה, אפילו שהוא מודע לה. אין הידיעה ממנו, ואין הבדל בין אדם שידע בעצמו מה הטוב ומה הרע, וידע למה זה הטוב וזה הרע. לבין אדם שיאמרו לו שזה טוב וזה רע, ולא ידע למה. וכמו שזה לא יעשה, כך השני לא יעשה. אבל המשכיל את הדבר נקשר בעצמו אל הסברא, והיא נהפכת ברמה מסוימת לחלק ממנו, והיא מצרפת את האדם לחלק מן הסברא. בינה זאת

זה חלק מהדברים שכתבתי רק החילוק ביננו שהחיבור של הסברא לאדם באופן שהיא הופכת לחלק ממנו מעבר לשאיפה הבסיסית לאמת ולטוב נעשה ע"י ההנאה . היא אינה המניע היחיד כפי שהבנת אותי בטעות, אבל היא הדבק היחיד בעולם שהופך דבר ממש למחובר לאדם . וזה לא חידוש שלי כי הרי גם אתה אומר כל יום הערב ועירוב וערבות הרי הם אותו לשון ולא בכדי ועוד ועוד.
 
חלק עליון תַחתִית