אליעזר ג אמר:
אדם הראשון אמר:
הן אמת שבמבט אנושי כך נראים הדברים, שכל אדם מושפע מן תאוותיו, ובן עליה אמיתי מתגבר על עצמו, ואינו הולך אחריהם.
אולם, בהתבוננות נמצא שלא יהיה אדם שיוכל לבאר עפ"י השכל מה מניע את האדם להלך אחר תאוותיו. שהרי, אין דבר זה מושכל.
יש לי תחושה שאתה שבוי בתפישת עולם שגם אני הייתי שבוי בה בנעורי ועברתי דרך לא קלה על מנת להתפכח ממנה , נראה שסתם ויכוח בפורום לא יעזור אלא אם כן תחליט להתאמץ ולבחון את עצמך מחדש ובמידה שתעשה זאת אני אעמוד בלי נדר לרשותך , וכך תחסוך הרבה עגמת נפש שהייתה מנת חלקי, אבל אם לא, אין טעם להמשיך דיון זה.
א. הגדר לעצמך במדויק למה אתה מתכוון במילה שכל ? השכל אינו לעולם תכלית אלא כלי בעיקר להכרת המציאות , ככלי הוא יוכל לומר לאדם שהמציאות הניסיונית היא שאש שורפת וכואבת ומשמידה את האדם , שהבורא אסר עליו להשמיד את גופו וינזק מכך לנצח אבל אם יבחר להשמיד גופו באש על מנת לקבל את כל הסבל המתואר יעשה זאת והסיבה שאינו עושה זאת כי מעוניין לא לסבול יסורים אלא עונג בזה ובבא והשכל הוא רק אמצעי לומר לו מה גורם לייסורים ומה גורם לעונג , אבל הוא לא זה שבוחר להעדיף את העונג.
ב. למעשה אם תבין את א תבין שלעולם אין שכל גרידא אבל מכיוון שלא שמים לב ובסוג דברים כ-א קוראים להם שכליים גרידא אשאל אותך שאלה נוספת, לדבריך מה היא האהבה? האם יש הסבר שכלי למה היא גורמת לאדם למסור את נפשו ומאודו להשם? ככתוב בואהבת שאנו קוראים פעמיים היום , אפשר להסביר את מקור הדבר , אבל הוא לא שכלי אלא בלב במקום יותר עמוק , השכל יכול לכוון שהוא אכן צריך לפתח את האהבה והכיצד לעשות זאת , אבל אינו קשור למהות האהבה . מספרים על הרב שטינמן שהיה מוכן להקריב את העולם הבא שלו בשביל לעשות נחת רוח לבורא , איך תסביר זאת, רק בשכל?
ג. אפילו השכל המצומצם למובן הלוגי אנליטי מבוסס על מושכל ראשון בלב שהוא היסוד שלא תתכן סתירה , וממילא מקור הכול הוא הלב.
ד. האדם אינו רובוט והכוחות בו לא ניתנו בסתם אלא הם מקור האנרגיה שלו ומטרת השכל היא לכוונם ולא להחליפם כי אם יחליפם ישאר האדם קליפה ללא מנוע פנימי.
ה. כדאי שתקרא בשימת לב את הפרק בעלי שור א המתאר מהו האני שהוא לוז האדם.
ו. הרמבם בשמונה פרקים אומר שצריך להגיע לדרך האמצע במידות שהיא האיזון הנכון וכן מפורש שגם בתאווה עליו להגיע לאמצע ולא יהיה חסר הרגשה ואדיש ,כי חסר הרגשה ואדיש הפועל על פי שכל קר יהיה רובוט ולא אדם קליפה ריקה, והכיצד אתה מיחס לו דברים אלו?
ז. אתייחס לנקודה אחת בתוכן דבריך שנראה שפספסה את הלוז של דברי כאשר הוא מגיע לגדלות הוא לא צריך בדרך כלל להתגבר על עצמו שלא להגזים , כי יש לו הנאה ,שים לב הנאה ולא שכל, מרוחניות שהרבה יותר גדולה מההנאה מתאוות והוא יודע מניסיון ומהבנתו ומליבו שאם יגזים או יכוון כוונה לא ראויה וכאן חלק השכל, יצא ממצבו הפנימי של הנאה ומילוי ברוחניות.
יש כמובן דברים רבים להוסיף ביחס לדבריך ,אבל עדיף שתעיין בדברים עד כאן בתשומת הלב הראויה כי ללא הפנמה ,לא רק הבנה חיצונית של דברים אלו, וזה כולל כמובן ויכוח ענייני עליהם, אין טעם להיכנס לפרטים.
בעניין השכל נראה לי שאין שנינו מדברים על אותו חלק שבו. מתגובתך לגבי זה שהשכל אומר לאדם שהאש תשרוף אותו, נראה שאתה מתכוון לחלק המחשבי שבאדם, כלומר, המחשב יכול להציע את הנתונים כמות שהם, כשם שהאם יוכל להציע את הנתונים כמות שהם. מחשב יוכל להודיע על כך שהאש תשרוף את האדם. אבל בפרט הזה יש חילוק בין האדם למחשב, שהאדם יודע ומכיר במה שהוא אומר, והוא קשור אליהם, ואילו המחשב אינו מודע כלל לנתונים שעוברים בו. והסיבה לכך, היא שהאדם הוא אישיות לעצמה, ולכן כמו שידע וירגיש בתחושות שעוברות בו בחוש המישוש, או שיוכל לטעום מאכלים, כך גם יהיה מודע לנתונים שעוברים בו.
פעולה זו נעשית על ידי מוח האדם, והמוח הוא חמרי, ויצטרפו בו הנתונים, כמו שהמחשב יוכל להציג את הנתונים בצורה חמרית גרידא.
ובחלק זה של המוח אפשר גם כן לומר סברות והגדרות, להפעיל שיקול דעת ולהכריע בין הדעות. ון, אפשר להסביר את הדברים, ולקבלם על פי
הגדרות ישנות שהוגדרו לאדם. דהיינו, אדם יכול לקבל סברא על פי כללי הלימוד, ולהכריע בין סברות ביודעו שאינם קשורות לשיטת הלימוד המקובלת. ואף שאין לו בהם שום הבנה, אולם ודאי שיאחוז וידע מהמידע שעובר דרכו.
ועניין זה מצוי אצל כל בני האדם, ובזה יחלקו הכשרונות. שיהיה אחד שיחשב את הנתונים במהירות יתירה מן האחר. וכשם שיובדלו המחשבים לפי המעבד שבהם. ועפ"י הכלל שכתבתי, שהאדם מקושר אל הנתונים העוברים דרכו, ולא כמו המחשב.
ובעניין זה נכונים ויפים מאוד דבריך שהשכל הוא כלי שימושי לאדם שישתמש בו.
ואדם כזה, מופעל על ידי הרצונות, אך לפעמים ירצה לעשות כפי שהשכל מורה, וידע שזה הדבר שנכון לעשות, כי יבוא לו מזה רווח. אך יתכן שתאוותיו יתגברו עליו, עד שהם ישלטו ברצונות, [שהתאווה היא כבר הרצון], ולא יוכל לנצח במלחמה זו.
אבל, אדם שזה כל מגמתו ומהלך חייו, יקרא בפי החכמים "עם הארץ", לפי שכל ענייניו הם העסקים החמריים וטובתו האישית. [ואע"פ שאדם בעל רגש, ילך גם אחר הרגש
כתאווה, שהרגש הוא הרצון החיובי בד"כ של האדם].
והמעלה היתרה על זה, היא מעלה רוחנית, שאי אפשר להגדירה במילים, כשם שאי אפשר להגדיר כל דבר רוחני, ואין גם כיצד להסברירה. אבל, אתן מעט מפתחות לאדם להכיר תכונה זת בעצמו, וידע על מה אני מדבר.
פרט, להבנה שזכרנו לעיל, ששם אין אדם מבין באמת את הדברים, לאלא רק יודעם ומכיר בהם. אחר התבוננות נראה שהאדם יכול פרט להגדרות וההסברים הכלליים, להשכיל בעומקן של דברים ולהבינם בצורתם המופשטת. ואף אם לא תהיה לו את ההגדרה המדויקת, או שלא יעמיד את ההסבר על עניינו הברור, ישכיל את עומק העניין, ויסכים עמו בלב שלם. עד כאן כתבתי, ומכאן החכם יתבונן בעצמו ויראה, ואיני יודע להגדיר יותר מזה. וכשיגיע האדם לכך, תעלה מעלותו על מעלת המחשב גם בהכרות עם הנתונים, וגם בהבנתם.
ואני חושב, שבמקום זה של האדם, ברגע שישכיל בדעה אחת שהיא נכונה ומושכלת, לא יהיה שום מעצור ממנו לקיימה. ולכן נמצא לפעמים שאנשים עומדים על אידיאלים מסוימים, אפילו שאין להם כל הסבר ברור למה זה חשוב להם כל כך, אבל כיון שהשכילו שזו הדרך הנכונה, יעמדו עליה תמיד.
וכך יעשה אדם את כל מה שישכיל. והסיבה לכך שלפעמים אנשים יסכימו לעבור על הלכות מפורשות על אף שיודעים את טעמן, היא מפני שאינם משכילים את הטעם, ולכן הטעם נעשה כאופציונאלי. אך במקום שהאדם ישכיל את הטעם, שוב לא יעבור על הלכה זו כלל!
[ובדרך אגב, עלה לי בעבר שכל עניין לימוד התורה הוא להשכיל ולהבין את החכמה האלוהית, ולהתחבר אליה, ועי"כ יעשה רצון קונו, וזהו עניין תורה לשמה].
ולכן, במקום שישכיל האדם בעניינים אלו, שוב לא יחטא בהלכות הללו כלל. והסיבה לזה, היא שברגע שיבין האדם את עומק העניין ירגיש כמו הארה רוחנית מסוימת שתתפוס אותו. ובכל מקום שישכיל יעשה כך. ואל תתפוס עלי בזה, שאני איני מבין כל כך את דברים אלו, אולם אני סבור ובטוח שכך הם. ובקצת מקומות אני רואה את זה בעצמי על עצמי. ואפשר לראות את זה מצוי מאוד במציאות.
ולכל אדם, בעת שיעמוד על דבר, לפעמים ישכיל את עניינו, אך פעמים שלא יבינו כלל, ואע"פ שידע טעמו, ויוכל לבארו ולהסבירו. ולכן יכול אדם לחטוא, שום שלא ישכיל עניין זה, ותאוותו תתגבר על ידיעתו.
וזהו מה שכתב הרמב"ם בעניין התכלית, שהתכלית המקווה היא שאדם ישכיל את כל הנמצא איתו, ולכך לא יחטא כלל.
ולכן מן התימה שאביי לא זכה למדריגה זו.
ואיני רואה אותך שיסופק עליך הציור השכלי בדמיון ולקיחת משל המוחש בכח הדמיוני, שזה המאמר לא חובר אלא למי שנתפלסף וידע מה שכבר התבאר מענין הנפש וכל כחותיה. [רמב"ם מורה נבוכים חלק א פרק סח]. [ונראה שמקצת דבריו הם כדברי, ואמנם אע"פ ש"א להבין דבריו. אפשר לטעום מהם מעט. דוק ואשכח].