הספדו של הגאון רבי
נפתלי הכהן קופשיץ שליט"א (ר"מ בישיבת בית מדרש עליון, ורב דקהילת חניכי הישיבות רוממה) על הגר"ד זצ"ל:
אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה
אמרינן בב"ב (דף ע"ה.) אמר רבה אמר רבי יוחנן עתיד הקב"ה לעשות ז' חופות לכל צדיק וצדיק שנאמר וברא ד' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה, מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקב"ה חופה לפי כבודו, ופריך ואש בחופה למה, אמר ר' חנינא מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו. ועוד אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה.
אותם מילים של אוי לה לאותה בושה אמרינן נמי ונתתה מהודך עליו, שהקב"ה אמר למשה רבינו לתת מהודך על יהושע בן נון שהוא יהיה מנהיג ישראל, ולא כל הודך, זקנים שבאותו דור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה.
פשוטו של דברים כל או"א נכוה מחופתו של חבירו, כשעולים אחר אריכות ימים ושנים וכל אחד מקבל את השכר שלו את החופה שלו, כי הולך האדם אל בית עולמו, העולם שהוא יצר במשך ימי חייו זה העולם שלו, וכל אחד רואה את העולם של השני, כל או"א נכוה מחופתו של חבירו, חושב לעצמו את המעלות שחבירו יכל להשיג והוא גם יכל להשיג את אותם מעלות את אותו חופה שחבירו זכה, וזהו האש בחופה, שבכל חופה לעתיד לבא יש את האש בחופה, את האוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה.
וזה היה ג"כ כשיהושע בן נון נתמנה להיות מנהיג ישראל, אמרו כלל ישראל אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, ויש כאן פלא כשנתמנה יהושע להיות מנהיג ישראל ונתת מהודך ולא כל הודך פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה אמרו אוי לה לאותה בושה וכי זהו הקבלת פנים, שמקבלים אותו להיות המנהיג בצורה כזו שאומרים פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, שזה אינו דומה למנהיג שהיה משה רבינו פני חמה יהושע פני לבנה, דבר פלא המאמר הזה.
ובנחל קדומים להחיד"א הביא בשם רבי צמח גאון שביאר בזה דהנה אמרו חז"ל והובא מקצתו ברש"י שבשעה שמשה רבינו הלך ליפטר מהעולם ביקש מהקב"ה יפקוד ד' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, פירש"י אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שירשו בניי את גדולתי, אמר לו הקב"ה לא כך עלתה במחשבה לפני כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו, שלא מש מתוך האוהל, אמר לו הקב"ה נוצר תאנה יאכל פריה, בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו, קח את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה.
וביאר שם פשט במאמר של אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה שכל בני הדור של יהושע בן נון שהיו באותו מעמד היו בני גילו של יהושע בן נון, למדו יחד בישיבה גדלו ביחד כל הארבעים שנה ממתן תורה עד שיהושע בן נון נתמנה להיות מנהיג בישראל, וכשראו שיהושע בן נון נתמנה להיות מנהיג ישראל והטעם לכך משום ששירת את משה רבינו נער לא ימיש מתוך האוהל, שימש אותו בנאמנות, כדאיתא בחז"ל הרבה שרתך הרבה חלק לך כבוד היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, כל פרט ופרט היה חלק מהעמל והיגיעה שיהושע יגע ועמל, שע"ז היה נוצר תאנה וע"ז הוא זכה את היאכל פריה,
וע"ז אמרו כל בני אותו הדור פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, פני חמה קשה להגיע לזה, אבל פני לבנה כל אחד יכול להגיע, לבנה אינו אלא מקבל, שמקבל את האור של החמה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, לא דיברו על יהושע בן נון שאינו בדרגה של משה רבינו חס וחלילה שלא קיבלו כך את מנהיג ישראל יהושע בן נון, אלא אמרו אוי לה לאותה בושה שאנו התביישנו אז, אז לא רצינו לבייש את עצמינו לשמש את משה רבינו ללכת אחריו לשרת אותו בנאמנות, לשאול כל דבר עוד פעם מה הפשט בפסוק מה הפשט בדברי חז"ל, מה הפשט במאמר של הגמ', לשרת אותו ולראות את דרכיו ואת מעשיו, שימוש ת"ח גדולה שימושה יותר מלימודה, התביישנו לא רצינו להוריד מכבודינו לא רצינו לבזות את עצמינו, אוי לה לאותה בושה שאנו התביישנו אוי לה לאותה כלימה שמחמת זה הפסדנו שלא זכינו לדרגה הגבוהה שיהושע זכה אליה.
אמרינן בברכות (דף ס"ג:) אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה, כל המנבל עצמו בדברי תורה סופו להתנשא, מנבל עצמו שכבר שאל פעמיים שלוש, הוא לא מבין את השיעור לא מבין את המאמר חז"ל את הרמב"ם וחוזר לשאול פעם שלישית ורביעית, הוא מנבל עצמו לדברי תורה הוא זוכה להתנשא הוא זוכה להיות מנושא אח"כ, ומאידך גיסא אמרו בירושלמי להיפך אם נבלת שאם רואים אדם שהתנבל הטעם שלא זכה שיש לו בושה וכלימה משום שהתנשא, שנישא את עצמו הגביה את עצמו, אדם הגביה את עצמו חס על כבודו ולא רצה להתבזות לכן נבלת נעשה נבל, שאינו זוכה לאותו כבוד לאותו דרגא שזוכה זה שניבל עצמו על דברי תורה, וזהו הפירוש אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה.
נער לא ימיש מתוך האוהל זה היתה תחילת דרכו
שמעתי לבאר במה דאמרינן בשבת (דף ק"ה:) שאם אין מספידים ת"ח כראוי ראוי לקוברו בחייו, ויהושע בן נון נקבר בתמנס חרס ליד הר געש, געשה עליהם הר לקוברן משום שלא הספידוהו כראוי, וצ"ב דהרי אמרו חז"ל שיהושע בן נון נקבר בתמנת חרס ששמו חרס על קברו לומר זהו שהעמיד חמה לישראל, וכי אי"ז הספד הראוי לומר עליו שהעמיד את החמה שמש בגבעון דן וירח בעמק אילון, וכי זה נקרא שלא הספידוהו כראוי לומר שהעמיד חמה לישראל.
והביאור שלהספיד אדם גדול צריך להספידו כדי שאנו נוכל לקחת מדרכיו ללמוד ממעשיו, וזה תועלת של ההספד, הלימוד מדרכיו שאנו ג"כ נוכל לטעום קצת מדרכיו כדי ללכת באותו דרך שהוא סלל, אבל כשמספרים על יהושע בן נון שהעמיד חמה לישראל וכי זה דבר שאנו יכולים ללמוד מזה דבר שאנו יכולים לקחת בשבילנו שאנו ג"כ נעמיד חמה לישראל, ודאי זהו דבר שמלמד על גדלותו העצומה של יהושע בן נון, אבל לא דבר שאנו יכולים לקחת לעצמינו, אם היו אומרים עליו שהיה נער לא ימיש מתוך האוהל, לא פסק פומיה לא עזב את רבו, תמיד הלך אחרי משה רבינו בכל דבר שרתו בנאמנות, זהו דבר שאנו יכולים ללמוד ממנו זה חשיב הספד כהלכה, משום שאלו דברים אפשר ללמוד מיהושע בן נון, אבל דברים שא"א ללמוד ממנו אין לנו מה לקחת מזה.
כשמדברים להספיד את רה"י זצ"ל רואים הכל בסוף הדרך את הגדלות את ההצלחה, מה שרואים לזכות להקים כזה מקום תורה נכבד, תורה עם יראת שמים ומידות טובות כמו שבני תורה צריכים להיראות, זהו הרי זכות עצומה להעמיד דור שלם המשכיות של ת"ח שהם יהיו מרביצי תורה, כל הדברים האלו כל ההמשכיות הזו הכל נזקף לזכותו.
אמנם תחילת דרכו של רה"י על מה הוא זכה, השימוש ת"ח המיוחדת הזו, מה שיצק מים ע"י רבותיו הגדולים, למד אצל רבי שלמה היימן אצל רבי ראובן, ואי"ז תלמיד סתם, זה לא שומע שיעור וחוזר ע"ז, זה תלמיד במלא מובן המילה של תלמיד עם שימוש ת"ח תמיד ללכת ללמוד לשאול עוד פעם ולהתנבל על דברי תורה, לראות את מעשיהם וללמוד מדרכיהם, היה אצל רבי שלמה היימן שמונה שנים מיוחד במינו תלמיד פשוטו כמשמעו עם כל ה'נער לא ימיש מתוך האוהל', אח"כ אצל רבי ראובן תמיד ללמוד ולא להפסיק ללמוד, גם כשגודלים ונעשים ת"ח מרביץ תורה תמיד להיות לומד ותמיד להיות תלמיד,
אמרו שעד יומו האחרון לא היה יום שלא היה מזכיר את רבי שלמה ואת רבי ראובן כל הזמן הרגיש תלמיד שלומד ממעשיהם ודרכיהם, לומד מהלימוד שלהם לומד מדרך הלימוד שלהם, כמה יגע ועמל לכתוב את הכתבים של רבי ראובן, כלדבר קטן וגדול לא להחסיר שום דבר, לראות שהכל יהיה בדקדוק רב.
התלמיד הזה של לא ימיש מתוך האהל, תמיד להיות תלמיד, תמיד להיות משמש תלמידי חכמים, תמיד להיות מנבל עצמו על דברי תורה, בתחילת הדרך לא רואים את ההצלחה, רואים נער לא ימיש מתוך האוהל, רואים הרבה שרתך, משכים ומעריב לבית הועד שלך, מסדר את הספסלים פורס את המחצלאות, משרתך בכל כוחו, אחרי זה רואים את הנוצר תאנה יאכל פריה, זה חז"ל אומרים על אחד שהוא נער לא ימיש מתוך האוהל, משמש ת"ח עוסק בתורה בלא הפסק משכים ומעריב לבית הועד, לא מפסיק ללמוד מהבוקר וערב, ראשון לביהמ"ד אחרון לביהמ"ד, הוא זוכה לנוצר תאנה יאכל פריה.
רואים אדם גדול רואים אדם שהוא כ"כ זכה, גדלות בתורה גדלות בהנהגות מיוחדות, אדם חושב לעצמו שמסתמא היו לו כוחות מיוחדים מאד של התמדת התורה, יש אנשים שיש להם כח לשבת וללמוד לא להתעסק בדברים אחרים, או אנשים שלא כ"כ חסים על כבודם, ולכן אדם אומר לעצמו זה לא בשבילי הוא היה אדם מיוחד בזה, וזה אמרו חז"ל אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, כל אחד ואחד יכול להגיע לזה, כל אחד לפי גודל יגיעתו, יושבים תלמידים בישיבה בתחילת הדרך זה עמל יותר זה פחות, זה משכים ומעריב לביהמ"ד, וזה לא משכים ומעריב לביהמ"ד, זה לא נראה הבדל כ"כ גדול, הוא לומד אחד עשרה שעות ביום, והוא לומד שתים עשרה שעות ביום, לא רואים את ההבדל כ"כ בביהמ"ד, אבל בתקופה מאוחר יותר כשהשנים עוברים, אז רואים את הנוצר תנאנה יאכל פריה, מי שעמל יותר ויגע יותר, שימש ת"ח יותר ניבל עצמו על דברי תורה, הוא זוכה להיות ה'נוצר תאנה יאכל פריה',
לא כל פעם רואים את ההצלחה בסוף, לא כל פעם רואים את היאכל פריה, כאן אנו רואים את ההצלחה הגדולה שהוא זכה לזה, לא רק היגיעה בהקמת הישיבה ע"ז לבד אפשר לומר נוצר תאנה יאכל פריה, מה שביזה עצמו על דברי תורה להקים כזה מקום תורה, בזיונות וכלימות שקיבל בשביל להעמיד את המקום תורה הזו וביזה עצמו תמיד, ע"ז ג"כ אפש"ל פשוטו כמשמעו נוצר תאנה יאכל פריו, אמנם זהו השכר, אבל תחילת הדברים איך זוכים לזה כשיושבים בביהמ"ד ויגעים בתורה בלי לפנות לדברים אחרים נער לא ימיש מתוך האוהל, זה מזכה את האדם בסוף דרכו נוצר תאנה יאכל פריה,
אמרו בשם החזו"א שהיה תלמידים בישיבת פוניבז' שאז היו צריכים לעסוק בשביל פעילות לחזק, היו אז פלטים מהשואה שלקחו אותם לקיבוצים, היו צריכים להציל ילדים שלא ירדו מהדרך, ממש הצלת נפשות, והיו בחורים שהיו עוסקים בזה, והחזו"א אמר באחד הפעמים לאחד הבחורים שהזיכוי הרבים הכי גדול שאפשר לעשות בדור, מה שייך זיכוי הרבים יותר מזה להציל אדם שיכול לצאת לתרבות רעה. ומסופר בשם ר"ח קרייזוירט שהיה ת"ח גדול בעל צדקות ומעשים טובים, והיה מספר שהכרטיס כניסה שלו לעוה"ב שהיה לו קרוב משפחה ר' שמואל גפן שהגיע מהשואה והיה צריך ליכנס לקיבוץ דתי, וחיכה לו בכניסה לקיבוץ, וכשהגיע לשם ביקש ממנו שיבוא עמו לביתו, ולא רצה ושכנע אותו שיבא לפחות לשבוע אחד והסכים לבא, קירב אותו חימם לו קצת את הלב, אחרי זה הכניס אותו לישיבה, נכנס לבתי אבות של פוניבז' ואח"כ לפוניבז', ויצא ממנו משפחה כזו, גדולי ת"ח, זהו הכרטיס כניסה שלו לעוה"ב, במה שבנה משפחה לתפארת של גדולי תורה גדולי מרביצי תורה בכל התחומים בהרבה ישיבות. והחזו"א אמר לאותו תלמיד כל אחד שיעשה דבר כזה ירגיש סיפוק לכל החיים, וזה באמת דבר גדול, כל המציל אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, אבל אמר החזו"א הזיכוי הכי גדול שיכול לתת לדור זהו לתת לדור עוד ת"ח, כשבחור יושב ולומד בישיבה ועומל בתורה ועוסק ולומד ולומד, הוא נותן לדור עוד ת"ח זה הזיכוי הרבים הכי גדול, החזו"א נתן לדור את החזו"א, לא עסק בצעירותו בשום דבר אחר רק עסק התורה, והוא היה מזכה הרבים הכי גדול.
כל הבריאה נזקפת לזכות של היגע בתורה
מסופר בשם המחנה חיים שהיה תלמיד של החת"ס בפרז'בורג והיה שם בחור הכי חשוב, ובאו גבירים עשירים גדולים לראות, רצו חתן בשביל בתם והיו מוכנים לתת כל הון דעלמא להחזיק אותו כדי שיצמח לגאון ולתפארת, הגיע עשיר נכבד מאד ירא שמים לחת"ס ואמר שמוכן להחזיק אותו כל ימי חייו העיקר שיוכל לשבת וללמוד במנוחת הנפש, מאחר שהחת"ס אמר לגביר שהוא הבחור הכי טוב לקח אותו לחתן, וכך הלך החתן לעיר של חמיו ושם ישב ולמד בהתמדה עצומה, ואכן עלה ונתעלה, חמש שנים הוא לא הגיע לחת"ס, לא ביקר אותו אחרי שעזב את הישיבה, ובאותו זמן בעיר הזו היה אחד מגדולי האדמורי"ם ומאד התלהב עליו ממנו, והעבודת ד' של האדמו"ר היה בהתלהבות ובדביקות עצומה, ומאד הלך אחריו ונדבק בדרכיו,
והתלמיד לאחר ה' שנים רצה לחזור לחת"ס לבקר את רבו המובהק שאצלו למד תורה שנים רבות, חזר לפרז'בורג והחת"ס אחז באמצע שיעור והמחנה חיים היה שם באותו מעמד בשיעור הזה, והיה נוהג החת"ס לומר שיעור ד' שעות וכשהיה מגיע תלמיד היה מפסיק את השיעור לקבל פני התלמיד, והחת"ס ראה את התלמיד ואמר לו אני רואה שאתה מסתדר ואינך זקוק לנו, מאחר שלא הגיע ה' שנים ואמר התלמיד בפליטת פה אם הרבי היה רואה את העבודת ד' של אותו אדמו"ר בעיר שגר בו היה הרבי מבין אותי, ואז נשתנו פניו של החת"ס.
ואמר לו מאמר שמאמר זה הנחיל לדורות הבאים יסוד גדול בלימוד ובעסק התורה, שבעולם שלנו הקב"ה ברא בריאה נפלאה של דומם צומח חי ומדבר כל אחד מהדברים האלו ברואים נפלאים ביותר, ואנו נתבונן בדומם ההרים הגבעות הימים הנהרות המפלים כזו יופי של בריאה הפלא ופלא, ודוד המלך בתהלים מרבה לפרט איך נראה הדומם הזה הימים והנהרות, כשנתבונן בצומח כ"כ הרבה צמחים ירקות פירות, פירות משובחים עם צבעים שונים, והכל בשביל שהבריאה תוכל לשבוע ולאכול, וגם אילני סרק שם ליופי ולצל, ואם נתבונן על החי שבבריאה הקרני ראמים והבצי כנים כל הסוגים של החיות והבהמות ג"כ זהו הפלא ופלא, וגם בנ"א המדבר, פרצופיהם אינם דומים זה לזה דעותיהם אינם שוים, מיליירדים אנשים וכ"א שונה מחבירו, והשכל ובינה שהקב"ה נתן לאדם שיכול לפתח את הבריאה בצורה כזו מיוחדת.
ואמר החת"ס שיש דבר בבריאה בריאה אחת של הקב"ה שכל הברואים תלויים בו, ואם הוא אינו נמצא הכל משתתק, וזהו השמש שנמצאת בבריאה, שאילו היתה השמש מתרחקת קצת מהבריאה כל הבריאה קופאה מיד, שהחום של הבריאה באה מהשמש ואם השמש מתרחקת קצת הכל קופא, ואין זכר לא מבנ"א ולא מחיות לא מבהמות ולא הרים וגבעות, ואם השמש תתקרב יותר הכל ישרף, וכשתתרחק לבד ממה שלא יהי חום גם לא יהיה אור לא יוכלו לראות את כל היופי של הבריאה, ונמצא השמש זה הבריאה שכל היופי של הבריאה תלויה בשמש.
ואמר ע"ז שגם בבריאה הרוחנית זהו כך, שאנו רואים בבריאה הרוחנית בנ"א עובדי ד', כאלו שיכולים להשקיע עבודת ד' להתפלל, להתרפק על אהבת ד' בתפילה, לשפוך לב כמים בתפילה אשרי חלקם, כמה מגיעים לכאלו תפילות, או שרואים בנ"א גומלי חסדים בצורה מופלאה, שעושים חסדים לאלפים ולרבבות, ויש היום ארגונים שבנ"א עומדים בראשם שעושים חסדים לאלפים ולרבבות כל יום ויום, ויש דוגמא מעשית ישיבות לבעלי תשובה ועושים פעילויות מחזירים בתשובה, להחזיר אדם אחד בתשובה איזה זכות עצומה, שכל דורותיו דורי דורותיו הכל נזקף לזכותו של אותו יהודי שהחזיר אותו בתשובה.
אבל כ"ז כל הבריאה היפה הרוחנית הזו הכל תלוי בדבר אחד בלימוד התורה, שאדם עומד ועושה מפעל ענק של חסד עומד אדם ועושה ישיבה להחזיר בתשובה פעילויות לדבר עם בנ"א להחזיר בתשובה, מי נתן לו את החום הזה את החשק וההתלהבות שהוא ילך לעשות את הפעילות הזו, כ"ז מהלומד תורה, זה שלומד ועמל בתורה בצנעה, לומד את התוס' ולא מבין וחוזר שוב, הוא שעמל בתורה בפינתו, ולא יודעים כלל ממנו ולא רואים אותו, הוא נותן את החום לאותו יהודי בקצה העולם שקיבל חום של התלהבות לעשות מעשה של צדקה מעשה של חסד או עבודת ד' נפלאה או ויתור, או להחזיר אדם למוטב, הכל בזכותו של אותו לומד תורה.
וסיים בכך לתלמידו שהתורה השמש נמצא כאן בפרז'בורג, כל עבודת ד' שהנך מתלהב, הכל מתחיל מהתורה של פרז'בורג, שמהתורה שנמצא כאן יוצא אדם שם שמתלהב בתפילה, ובודאי הוי דרגה עצומה אבל השורש היניקה שלו זה מכאן.
[סוף המעשה היה שהתלמיד הבין שלא דיבר כראוי, הוריד את הנעלים וביקש נזיפה מהחת"ס, ואמר לו החת"ס על כבודי אני מוחל אבל על כבוד התורה איני יכול למחול, התלמיד חזר לביתו ולא הוציא את שנתו], אבל אנו נחלנו יסוד עצום נוצר תאנה יאכל פריה, לפעמים אדם זוכה לעולמך תראה בחייך, אדם משמש ת"ח זכה לעולמך תראה בחייך, לראות פירות שלו לראות ישיבה לתפארת זהו זכות עצומה ונוראה שא"א לתאר.
ובאמת היקף זה של העמל והיגיעה בלי להפסיק, הנער לא ימיש מתוך האוהל גרם לפירות האלו, אנו יונקים מאותם רגעים של התמדה עצומה של רה"י רבי דן, שעמל בתורה בארה"ב עמל התורה בלי גבול, אנו אוכלים את הפירות האלו את השכר של אותם פירות, של אותו עמל ויגיעה, אמנם לא בכל פעם יש את העולמך תראה בחייך, אבל אנו יודעים באמונה שלמה שת"ח שיושב ועמל בתורה נותן את כל השמש כל החום וכל הכח בבריאה, כל הרוחניות שבבריאה הכל מסתובב סביב הת"ח, והת"ח שעמל בתורה בפינתו השקטה, הבחור שיושב ולומד את התוס' וחוזר שוב ושוב, משפיע הרבה אור וחום בבריאה, וזוכה ג"כ לנוצר תאנה יאכל פריה, ר"ח קרייזוירט זכה לראות בעוה"ז מה זכה על מעשה קטן שהשפיע על אחד, שרואה את הפירות עולמך תראה בחייך, שמעשה זה כרטיס כניסה לגן עדן, אבל כ"א שעוסק בתורה כ"א שלומד בעמל ויגיעה הוא יוצר כאלו פירות לאלפים ולרבבות, צריך לדעת דבר זה נוצר תאנה יאכל פריה, כ"א עליו לתת לדור עוד ת"ח לעשות לדור עוד גדול הדור.
כ"א מאיתנו כשרואים את הנוצר תאנה יאכל פריה, זה יעורר אותנו שלא נהיה באותו מאמר של אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, שלאחר אריכות ימים ושנים יאמרו אתה ג"כ יכלת לעשות כאלו דברים נשגבים, אם היית עוסק בתורה ביותר התמדה ביותר עמל ויגיעה, היית יכול לזכות לכל הגדלות הנפלאה הזו, אם נבלת בהתנשא, אם היינו מנבלים את עצמנו על דברי תורה היינו זוכים להתנשא, אבל לא נבלנו עצמינו על דברי תורה, וזה סיבה שבסוף מקבלים את המאמר של אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, צריך להתחזק הרבה, וזהו דבר שאפשר לקחת לעצמינו ממו"ר הגה"צ רבי דן כ"כ ראו בו את הת"ח האמיתי את היגיעת התורה.
ועוד נקודה אחת של הטוב לב שהיה לו, דבר שלא מצוי כלל, הטוב הזה לא בא בקלות, זהו דבר שאדם עמל ויגע עליו, ומרוב עמל התורה זה יוצר כזה ת"ח טוב לב שנעים להיות בחברתו, היה גישמאק להיות בקרבתו כ"א יכול להעיד ע"ז מגדול ועד קטן, זה הכל היגיעת התורה, כ"כ הרבה זכות הרבים יש בהנהגה כזו, רואים אדם כזה ת"ח גדול כזה עם הנהגות טובות כאלו, זה משפיע הרבה על כל הסובבים עושה רושם נפלא על כל הסובבים, זכות הרבים גדול שלומדים ממנו דורות של תלמידים ותלמידי תלמידים ורואים כזה דבר, כ"א מאיתנו יכול להגיע לזה ע"י עמל אמיתי בתורה של נער לא ימיש מתוך האוהל שעי"ז מגיעים לכזו דרגה נוצר תאנה יאכל פריה.
הקב"ה יעזור שנוכל ללמוד מדרכיו נקח מקצת מדרכיו הטובים, אנו גם יכולים להיות הנוצר תאנה יאכל פריה הנער לא ימיש מתוך האוהל, נשמש ת"ח באמונה, לא לחוס על כבודינו, ואם לא נחוס על הבושה וכלימה כאן לא נאמר אח"כ אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, ונזכה שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו, החיזוק הזה כאן יהיה לעילוי נשמתו הטהורה, והשי"ת יחזק אותנו, ואת מורינו רה"י שליט"א, החיזוק שאנו מחזקים את עצמינו יתן כח שהקב"ה יתן ס"ד להמשיך הלאה בעסק התורה.