1. ישר כח על הידיעה, ידיעה חשובה. (למעשה זה לא ימלט כאשר מחברים כ"כ הרבה ספרים). האם גם במהדורה השניה?אריך אמר:צר לי לומר, אבל ספר הל' שבת בשבת מלא בטעויות, בפרט במראי מקומות. רשום אצלי כמה מהם כשלמדתי הל' הטמנה ועיינתי בספר הזה. חבל מאד. ועכ"פ ראוי לדעת שאין לסמוך להלכה על הספר הזה שלא נערך כדבעי, וכן שמעתי מכמה אברכים. וקיצרתי.
כמו"כ בדיני שהייה מחדש שם הרב קארפ חידוש גדול, שיש איסור שהייה בדבר צונן, כלומר שיש חשש חיתוי בדבר מבושל כ"צ מצד עצם הדבר שהוא צונן, ואני וחברי טוענים שזו טעות גמורה ונסתר מכמה וכמה מקומות (וגם שאר פוסקי הזמן לא סוברים כן), וכתבנו לו מכתב והשיב לנו. ואף שאנו סבורים שיש כאן ממש טעות מצידו, לא השבנו לו כבר. אם רוצים אעלה את ההתכתבות.
עפר ואפר אמר:1. ישר כח על הידיעה, ידיעה חשובה. (למעשה זה לא ימלט כאשר מחברים כ"כ הרבה ספרים). האם גם במהדורה השניה?אריך אמר:צר לי לומר, אבל ספר הל' שבת בשבת מלא בטעויות, בפרט במראי מקומות. רשום אצלי כמה מהם כשלמדתי הל' הטמנה ועיינתי בספר הזה. חבל מאד. ועכ"פ ראוי לדעת שאין לסמוך להלכה על הספר הזה שלא נערך כדבעי, וכן שמעתי מכמה אברכים. וקיצרתי.
כמו"כ בדיני שהייה מחדש שם הרב קארפ חידוש גדול, שיש איסור שהייה בדבר צונן, כלומר שיש חשש חיתוי בדבר מבושל כ"צ מצד עצם הדבר שהוא צונן, ואני וחברי טוענים שזו טעות גמורה ונסתר מכמה וכמה מקומות (וגם שאר פוסקי הזמן לא סוברים כן), וכתבנו לו מכתב והשיב לנו. ואף שאנו סבורים שיש כאן ממש טעות מצידו, לא השבנו לו כבר. אם רוצים אעלה את ההתכתבות.
2. מש"כ על שהיה, זה עניין אחר, והמו"מ כמובן מעניין.
למדתי חלק ממלאכות שבת והשתמשתי בספר הנ"ל, וצר לי על דברי הכותב החשוב אך לדעתי זהו הספר הכי חשוב שנתחבר ע"י בן דורינו מבחינת תפיסת הסוגיא עד ההלכה לפרטי פרטים.אריך אמר:צר לי לומר, אבל ספר הל' שבת בשבת מלא בטעויות, בפרט במראי מקומות. רשום אצלי כמה מהם כשלמדתי הל' הטמנה ועיינתי בספר הזה. חבל מאד. ועכ"פ ראוי לדעת שאין לסמוך להלכה על הספר הזה שלא נערך כדבעי, וכן שמעתי מכמה אברכים. וקיצרתי.
כמו"כ בדיני שהייה מחדש שם הרב קארפ חידוש גדול, שיש איסור שהייה בדבר צונן, כלומר שיש חשש חיתוי בדבר מבושל כ"צ מצד עצם הדבר שהוא צונן, ואני וחברי טוענים שזו טעות גמורה ונסתר מכמה וכמה מקומות (וגם שאר פוסקי הזמן לא סוברים כן), וכתבנו לו מכתב והשיב לנו. ואף שאנו סבורים שיש כאן ממש טעות מצידו, לא השבנו לו כבר. אם רוצים אעלה את ההתכתבות.
עברי אמר:למדתי חלק ממלאכות שבת והשתמשתי בספר הנ"ל, וצר לי על דברי הכותב החשוב אך לדעתי זהו הספר הכי חשוב שנתחבר ע"י בן דורינו מבחינת תפיסת הסוגיא עד ההלכה לפרטי פרטים.אריך אמר:צר לי לומר, אבל ספר הל' שבת בשבת מלא בטעויות, בפרט במראי מקומות. רשום אצלי כמה מהם כשלמדתי הל' הטמנה ועיינתי בספר הזה. חבל מאד. ועכ"פ ראוי לדעת שאין לסמוך להלכה על הספר הזה שלא נערך כדבעי, וכן שמעתי מכמה אברכים. וקיצרתי.
כמו"כ בדיני שהייה מחדש שם הרב קארפ חידוש גדול, שיש איסור שהייה בדבר צונן, כלומר שיש חשש חיתוי בדבר מבושל כ"צ מצד עצם הדבר שהוא צונן, ואני וחברי טוענים שזו טעות גמורה ונסתר מכמה וכמה מקומות (וגם שאר פוסקי הזמן לא סוברים כן), וכתבנו לו מכתב והשיב לנו. ואף שאנו סבורים שיש כאן ממש טעות מצידו, לא השבנו לו כבר. אם רוצים אעלה את ההתכתבות.
הן אמת שעריכת הספר אינה כדבעי, אך ללומד המבין הספר הזה חשוב עשרת מונים מספר ערוך כאורחות שבת ודומה להם.
כמו"כ מצאתי מס טעויות בציוני דרך, אבל למה זה סיבה שלא לסמוך ע"ז, אין לזה דין של ספר שאינו מוגה מחמת כן. (מדבריך נשמע קצת שהסיבה שלא לסמוך ע"ז לא רק מחמת תיקוני לשון במ"מ, וע"כ תגובתי)
לא היה לי צד שהרב גלבר והרב רובין לא למדו את הסוגיות בעיון וכו'.אריך אמר:עברי אמר:למדתי חלק ממלאכות שבת והשתמשתי בספר הנ"ל, וצר לי על דברי הכותב החשוב אך לדעתי זהו הספר הכי חשוב שנתחבר ע"י בן דורינו מבחינת תפיסת הסוגיא עד ההלכה לפרטי פרטים.אריך אמר:צר לי לומר, אבל ספר הל' שבת בשבת מלא בטעויות, בפרט במראי מקומות. רשום אצלי כמה מהם כשלמדתי הל' הטמנה ועיינתי בספר הזה. חבל מאד. ועכ"פ ראוי לדעת שאין לסמוך להלכה על הספר הזה שלא נערך כדבעי, וכן שמעתי מכמה אברכים. וקיצרתי.
כמו"כ בדיני שהייה מחדש שם הרב קארפ חידוש גדול, שיש איסור שהייה בדבר צונן, כלומר שיש חשש חיתוי בדבר מבושל כ"צ מצד עצם הדבר שהוא צונן, ואני וחברי טוענים שזו טעות גמורה ונסתר מכמה וכמה מקומות (וגם שאר פוסקי הזמן לא סוברים כן), וכתבנו לו מכתב והשיב לנו. ואף שאנו סבורים שיש כאן ממש טעות מצידו, לא השבנו לו כבר. אם רוצים אעלה את ההתכתבות.
הן אמת שעריכת הספר אינה כדבעי, אך ללומד המבין הספר הזה חשוב עשרת מונים מספר ערוך כאורחות שבת ודומה להם.
כמו"כ מצאתי מס טעויות בציוני דרך, אבל למה זה סיבה שלא לסמוך ע"ז, אין לזה דין של ספר שאינו מוגה מחמת כן. (מדבריך נשמע קצת שהסיבה שלא לסמוך ע"ז לא רק מחמת תיקוני לשון במ"מ, וע"כ תגובתי)
ודאי שיש תועלת גדולה מהספר הנ"ל בכניסה לשרשי הסברות והסוגיות, אך מצד האחריות והכובד-ראש כשבאים לפסוק הלכה לעם ישראל, הרי הספר אורחות שבת הוא דוגמה נהדרת לאחריות, שהנה תרי ת"ח כשרוניים ומוצלחים שלא הוציאו ספר כלאחר יד אלא ישבו על כל דבר הדק היטב, לדייק, ולכתוב באחריות, מתוך הבנה שפסיקת הלכה הוא אחריות נוראה. ספר הלכות שבת בשבת הוא גאוניי ועילויי אבל דוקא מחמת זה, א"א לסמוך עליו להלכה. הוא מחדש כל מיני דברים ע"פ שטיקלך תורה שיצא לו בסוגיא, וראשית לא תמיד זה מוכרח. ולפעמים יש ממש טעויות ודברים לא מדוייקים. אני ראיתי זאת בכמה מקומות, ולדוגמה הנידון של שהייה שלדעתי ודעת החבר, הוא טעה ממש (וגם כמה ממחברי זמננו החשובים ביותר הבינו לא כמוהו בחזו"א, כמו השונה הלכות והשש"כ). בל"נ אעלה בהמשך את המכתבים.
וע"ז יש להצטער, שהלומד את הספר מקבל רושם שהוא מכניס את כולם בכיס, והוא הראשון שבאמת למד את הסוגיא עם הראשונים בעיון והיקף. אך באמת הבודק כל דבר בפנים ומעיין היטב, רואה שהארחות שבת אמנם קיצרו, אבל הם ישרים ומבוססים הרבה יותר (וגם בלימוד הסוגיא תאמין לי שהם למדו את הכל). וכיון שמדובר בפסיקת הלכה ולא בספר של לומדות, זה הדבר הכי חשוב.
זה מתחיל להזכיר את השערוריה שהוכרזה כאן לפני שבוע בפורום.אריך אמר:זה לא רק שאלה של תמיהות כאלה ואחרות. זו שאלה של סגנון הוצאה לאור של ספר. כמה דיוק ואחריות מושקעים בו. כמה בדיקה חוזרת. אם המשנ"ב למד כל דבר כך וכך פעמים ורק אז הכריע, למה כאן שלא ינהג הכלל הזה. המהירות של הוצאת הספרים הלכות חג בחג - שבת בשבת - יום טוב - נידה - אבלות וכו', לא מאפשרת מתון מתון, וכפי שרואים גם בטעויות הרבות שבמראי מקומות (כגון הדוגמה הזו של פותח האשכול. איך קרה שמייחסים משהו לסה"ת בשעה שלא היה ולא נברא. אלא שכותבים מהזכרון ולא פותחים הספרים בשעת הכתיבה). וע"ז יש להצטער מאד, הואיל ומדובר בספר הלכתי שאנשים אמורים לפסוק לפי זה.
עברי אמר:זה מתחיל להזכיר את השערוריה שהוכרזה כאן לפני שבוע בפורום.אריך אמר:זה לא רק שאלה של תמיהות כאלה ואחרות. זו שאלה של סגנון הוצאה לאור של ספר. כמה דיוק ואחריות מושקעים בו. כמה בדיקה חוזרת. אם המשנ"ב למד כל דבר כך וכך פעמים ורק אז הכריע, למה כאן שלא ינהג הכלל הזה. המהירות של הוצאת הספרים הלכות חג בחג - שבת בשבת - יום טוב - נידה - אבלות וכו', לא מאפשרת מתון מתון, וכפי שרואים גם בטעויות הרבות שבמראי מקומות (כגון הדוגמה הזו של פותח האשכול. איך קרה שמייחסים משהו לסה"ת בשעה שלא היה ולא נברא. אלא שכותבים מהזכרון ולא פותחים הספרים בשעת הכתיבה). וע"ז יש להצטער מאד, הואיל ומדובר בספר הלכתי שאנשים אמורים לפסוק לפי זה.
האם אתה יודע כמה שנים לקח לו הלימוד והטיוטה הראשונית של הלכות שבת בשבת?
אתה יודע כמה שעות האיש הזה לומד בשקיעות?
האם ההוכחה על תיקוני לשון וטעויות של מ"מ מעידים על תוכן לא מזוקק שנכתב בחיפזון מבלי עיון ראוי?
חבל שככה מכריזים קהל עם ועדה שאין לסמוך על הספר..
אגלה לך שמצאתי הרבה טעויות בספרים אחרים יותר מהותיים, (שאחד מהם ישתנה בהוצאה הבאה בזכותי) אבל כמובן שלא אצא בהכרזה על ספר מסויים שאסור להשתמש בו טרם ארצה עשרות טעויות משמעותיות...
דווקא כעת גדל שמו של הרב קארפ אצלי יותר ויותר, תמיד ידעתי שהאיש הזה גדול מאד ואין בדורינו איש גדול ממנו שכתב ספרים בהלכה (לא שו"ת), אין עוד אחד כזה,אריך אמר:עברי אמר:זה מתחיל להזכיר את השערוריה שהוכרזה כאן לפני שבוע בפורום.אריך אמר:זה לא רק שאלה של תמיהות כאלה ואחרות. זו שאלה של סגנון הוצאה לאור של ספר. כמה דיוק ואחריות מושקעים בו. כמה בדיקה חוזרת. אם המשנ"ב למד כל דבר כך וכך פעמים ורק אז הכריע, למה כאן שלא ינהג הכלל הזה. המהירות של הוצאת הספרים הלכות חג בחג - שבת בשבת - יום טוב - נידה - אבלות וכו', לא מאפשרת מתון מתון, וכפי שרואים גם בטעויות הרבות שבמראי מקומות (כגון הדוגמה הזו של פותח האשכול. איך קרה שמייחסים משהו לסה"ת בשעה שלא היה ולא נברא. אלא שכותבים מהזכרון ולא פותחים הספרים בשעת הכתיבה). וע"ז יש להצטער מאד, הואיל ומדובר בספר הלכתי שאנשים אמורים לפסוק לפי זה.
האם אתה יודע כמה שנים לקח לו הלימוד והטיוטה הראשונית של הלכות שבת בשבת?
אתה יודע כמה שעות האיש הזה לומד בשקיעות?
האם ההוכחה על תיקוני לשון וטעויות של מ"מ מעידים על תוכן לא מזוקק שנכתב בחיפזון מבלי עיון ראוי?
חבל שככה מכריזים קהל עם ועדה שאין לסמוך על הספר..
אגלה לך שמצאתי הרבה טעויות בספרים אחרים יותר מהותיים, (שאחד מהם ישתנה בהוצאה הבאה בזכותי) אבל כמובן שלא אצא בהכרזה על ספר מסויים שאסור להשתמש בו טרם ארצה עשרות טעויות משמעותיות...
אני אומר את דעתי הענייה, ואף אחד לא אמור לקבל את דבריי כי מי אני בכלל. אבל יש עמדי כמה וכמה הערות בקצת שלמדתי מהספר הזה שלדעתי הן חמורות וזה הביא אותי למסקנה הזו. גם דיברתי עם שנים שלושה אברכים ברי-דעת והם גם סוברים כך. אם אני הייתי מוציא ספר הלכה לעם ישראל לא הייתי מצטט דברים בלי לבדוק בשעת מעשה את הציטוט. או נותן לאנשים חכמים לעבור, שבודאי יתפסו את הטעויות.
העתקתי חלק מהתיקונים שכתובים אצלי בגליון הספר הל' שבת בשבת ח"א (ועברתי רק על חלק מהספר) שמראים שהספר נכתב הרבה מהזיכרון, דאל"כ איך מגיעים לטעויות כאלה.
עמ' קפט סוד"ה ולמעשה. אף מאב"ד. צ"ל אף פחות ממאב"ד.
עמ' קצב. הערה 12: ועי' בה"ל רס"א סוף ס"א. צ"ל רנ"ג סוף ס"א.
שם: ובחזו"א סי' ל"ז סקכ"ח. צ"ל סקכ"ז.
עמ' קצד. ובפמ"ג סי' שי"ח סקמ"א. צ"ל סי' רנ"ג סקמ"א.
עמ' קצה הערה 15: דהולכין ומתחממין. צ"ל ומתעממין.
הבה"ל ס"ט ד"ה ואפילו. צ"ל ס"א ד"ה אפילו.
עמ' רכג ובמג"א סק"ט. צ"ל סקי"ט.
עמ' רכה. ראיתי באגרו"מ ח"ד סי' י"ד. צ"ל סי' ע"ד.
עמ' רנט סעיף ד. דברים שאינם מוסיפים הבל - … צמר גפן, בגדים ועשבים יבשים ופירות יבשים. ע"כ. וזה אינו, דה"ה לחים כמבו' בשו"ע וב"י דכסות ופירות אפי' לחים (ודעת הרי"ף שפוסק דלחים אסור, היא דעת יחיד ואין הלכה כן כמבו' בב"י וכסתימת לשון הטור והשו"ע שלגבי כסות ופירות לא חילקו בין לח ליבש כמו שחילקו במוכין ועשבים).
עמ' רסח. הערה 133. "וכ' הר"ן ורשב"א בשם ה"ר יונה דלכן אסור להשהות קדירה ע"ג גחלים ולכסותה למעלה בבגדים, דהם מוסיפין הבל מחמת הגחלים שתחתיהן וחשוב מטמין במוסי"ה. ע"כ. נ"ב: בר"ן ורשב"א בשם רבינו יונה כתבו להדיא טעם אחר, וכל הדברים כאן טעות הם [ונהי שכ"כ הב"י, אך לא בדעת הר"ר יונה שמפורש בדבריו טעם אחר].
עמ' תח הערה 73. ובמ"ב שם וכו' אינו יוצא יד"ח קידוש במקום סעודה ביין אלא בפת. ע"כ. נ"ב: תיבות אלא בפת ליתא במ"ב!
יצויין, שבספרים הלכות חג בחג, מהקצת שעברתי, לא מצאתי טעויות.
אכן מאז שעולם הישיבות התנתק מעולם הרבנות נעשה מושג כזה שחידושים זה דבר יפה אבל להלכה צריך ללכת עם הפשטות, אבל לא כן אחי, לא היה כזאת במשך כל הדורות, כולם חידשו חידושים למעשה! לא מיבעיא רבינו תם מלך החדשנים והמהפכנים גאון הגאונים שתמיד סמך על החידושים והמהפכות שלו בלי פחד, אלא כל גאוני הדורות כולם חידשו ופסקו חידשו ופסקו, כן, גם לקולא, זו הדרך הישנה, אבל בדרך החדשה אתה מגיע לראש ישיבה ושואל אותו שאלה אז הוא אומר לך "אני לא פוסק", ר' שמעון שקופ ר' ברוך בער היו רבנים עיר! ולא היססו לפסוק על פי החידושים שלהם, כך היה וכך יהיה.אריך אמר:ר' יצחק היקר.
הנושא לא אישיותו של הרב קארפ שליט"א
אנו לא עסוקים בלתת ציונים לאנשים ח"ו
אלא הספר
- ובמחילה, אם אכן יושב וכותב מהזכרון, איך אפשר לסמוך להלכה ולמעשה בחמורות שבחמורות, אתמהה. אם הכתיבה מהזכרון משליכה על טעויות, מה ההיתר לכתוב מהזכרון. אפשר לכתוב יותר לאט ולבדוק כל דבר בפנים ולמנוע את הטעויות.
- אם אכן אף אחד לא חושב כמוהו, הדבר צריך בדיקה ועיון מה קרה שאף אחד לא חושב כך. ואם מיירי בדרך בסוגיא, ניחא לחדש דלא ככולם, אבל כיון שמדובר להלכה, מהיכ"ת לפסוק כמוהו אם יש שם חידושים גדולים, וכי מדובר בחזון איש?
- ומה שכתבת שאני טוען שלא זה הפשטות בסוגיא. תקרא את המכתבים שיש לנו חבילי ראיות לא כמוהו, ולדעתנו יש כאן טעות ממש בהבנת החזו"א. אך דא עקא שמדובר בסוגיא מהקשות שבשבת, ולכן מי שלא מונח בסוגיא לא יכול להכנס לענין ככה סתם, ולא נותר לו אלא להאמין לי, ולמה שיאמין לי ולא לו?
עפר ואפר אמר:אגב אכן מעניין לבדוק כל מש"כ אריך במהד' שניה (נמצא באוצ"ח). מה שהעליתי למעלה הוא ממנה.
עפר ואפר אמר:אגב, מה שיש בו וחסר מאוד באורחו"ש, זה שאורחו"ש ממש יבש מבחינת מ"מ, יש תמצית של הראשונים העיקריים בסוגיא, מג"א מ"ב חזו"א הגריש"א וכמעט תול"מ, איני מדבר עכשיו על שותי"ם בני זמננו שאינם מעניינים אותם, אבל הרבה אחרונים חשובים נשמטים.
מדברי הש"ך אין להקשות, שהרי הוא מיירי בדיין לגבי דין תורה, ואחר שקובע שזה נחשב "נגיעה", שוב יש כאן הגזירת הכתוב, שנגיעה תטה את לב הדיין, אבל ממה שהרלב"ח הביא מקורות לדבריו מדברים שהם בגדר "הוראה" בלבד [כיבוס בשבת וכדו'], שבזה ליכא הגזיה"כ שהרי מותר לו לדון לעצמו, ועל זה אמר הרלב"ח שברור שיעשה כל טצדקי להישאר בדבריו, ואי אפשר לסמוך עליו, מזה קשה טובא על החזו"א [ובאמת יש להקשות ישירות מהגמ' ביבמות - ר' אבא אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו].יצחק אמר:מהרלב"ח ומהרשד"ם הובאו בש"ך חו"מ סימן י"ז סק"ט שדיין שחיווה דעתו בענין מסוים אסור לו לדון בו משום שהוא "נוגע"! שרוצה להעמיד את הוראתו. (זה יכול להיות מצוי מאד בדין תורה שהדיינים שלחו שאלה לרב גדול והוא כתב להם תשובה על זה, ואח"כ הד"ת לא נגמר אצל הדיינים הראשונים והד"ת התגלגל לדיין הגדול שכתב תשובה).
ומכאן קשה על החזו"א המפורסם שסובר שסתם דיין אינו חשוד על "נגיעות" כדמוכח מזה שאדם מותר להורות לעצמו באיסור והיתר, וסובר החזו"א שאיסור שוחד איננו איסור הגיוני אלא ההיפך הוא הנכון דהתורה אמרה שהאיסור גורם הטיית הדעת ובמקום שאין איסור אין חשש. ומכאן קשה על החזו"א, ויש עוד קושיות דומות.
מה שכתבת שגם כאן יש הגזירת הכתוב, לדעתי אי"ז נכון, הגזירת הכתוב היא בשוחד, כאן לא מדובר על שוחד אלא על "נגיעות" והרי לפי החזו"א אין בכלל נגיעות, כלומר לפי החזו"א כל הש"ך הזה לא לגיטימי כי זה לא שוחד.סבא אמר:מדברי הש"ך אין להקשות, שהרי הוא מיירי בדיין לגבי דין תורה, ואחר שקובע שזה נחשב "נגיעה", שוב יש כאן הגזירת הכתוב, שנגיעה תטה את לב הדיין, אבל ממה שהרלב"ח הביא מקורות לדבריו מדברים שהם בגדר "הוראה" בלבד [כיבוס בשבת וכדו'], שבזה ליכא הגזיה"כ שהרי מותר לו לדון לעצמו, ועל זה אמר הרלב"ח שברור שיעשה כל טצדקי להישאר בדבריו, ואי אפשר לסמוך עליו, מזה קשה טובא על החזו"א [ובאמת יש להקשות ישירות מהגמ' ביבמות - ר' אבא אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו].יצחק אמר:מהרלב"ח ומהרשד"ם הובאו בש"ך חו"מ סימן י"ז סק"ט שדיין שחיווה דעתו בענין מסוים אסור לו לדון בו משום שהוא "נוגע"! שרוצה להעמיד את הוראתו. (זה יכול להיות מצוי מאד בדין תורה שהדיינים שלחו שאלה לרב גדול והוא כתב להם תשובה על זה, ואח"כ הד"ת לא נגמר אצל הדיינים הראשונים והד"ת התגלגל לדיין הגדול שכתב תשובה).
ומכאן קשה על החזו"א המפורסם שסובר שסתם דיין אינו חשוד על "נגיעות" כדמוכח מזה שאדם מותר להורות לעצמו באיסור והיתר, וסובר החזו"א שאיסור שוחד איננו איסור הגיוני אלא ההיפך הוא הנכון דהתורה אמרה שהאיסור גורם הטיית הדעת ובמקום שאין איסור אין חשש. ומכאן קשה על החזו"א, ויש עוד קושיות דומות.
אלא, שבאמת עצם דבריהם [של הרלב"ח ותלמידו] מוקשה מאוד, דא"כ איך אפשר לסמוך כלל על כל הפוסקים, שהרי בין כולם היו ויכוחים, וחזרו להעמיד על דעתם.
פוק חזי למשל, כמה תשובות יש בין הנודע ביהודה למחותנו בעניין אין שלד"ע, שהיה נוגע אז לגט מפורסם, וכל פעם נוספו טענות חדשות, שרואים בעליל מתוך הדברים שהנוב"י לא חשב עליהם מקודם, אלא שבכל זאת מעמיד דעתו אחרי ששומע הטענות החדשות. וכך הוא בכל פסקי גדולי הדורות [ש"ך, ט"ז, נקודות הכסף; קצות נתיבות, משובב נתיבות, מהדו"ב דנתיבות], ואם כן [highlight=yellow]איך מצאנו ידינו ורגלינו כלל בכל ההוראות אשר אנו סומכים עליהם[/highlight].
ו"[highlight=yellow]מצוה ליישב[/highlight]".
לא מובנת תשובתך כלל, הלא מקור הרלב"ח הוא מהגמ' ביבמות - "ר' אבא אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו", ושם מדובר להדיא על הוראה ולא על דיינות ודין תורה, [וגם נידון הרלב"ח בקונטרס הסמיכה לא היה ממש על דיינות, אלא על עמידה למניין הרוב להחליט אם אפשר להחזיר את הסמיכה, ואולי בזה יש מקום להתווכח שצריך לזה הלכות דיינות].יצחק אמר:בנוגע לאיך אפשר לסמוך, גם זה לא קושיא, לא כתוב בשום מקום שנוגע פסול להוראה, כל ההלכות הם רק בדיינות, שם צריך רמה גבוהה של נקיות. לדעתי זו גם התשובה גם בנוגע לבעיה של החזו"א.סבא אמר:מדברי הש"ך אין להקשות, שהרי הוא מיירי בדיין לגבי דין תורה, ואחר שקובע שזה נחשב "נגיעה", שוב יש כאן הגזירת הכתוב, שנגיעה תטה את לב הדיין, אבל ממה שהרלב"ח הביא מקורות לדבריו מדברים שהם בגדר "הוראה" בלבד [כיבוס בשבת וכדו'], שבזה ליכא הגזיה"כ שהרי מותר לו לדון לעצמו, ועל זה אמר הרלב"ח שברור שיעשה כל טצדקי להישאר בדבריו, ואי אפשר לסמוך עליו, מזה קשה טובא על החזו"א [ובאמת יש להקשות ישירות מהגמ' ביבמות - ר' אבא אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו].יצחק אמר:מהרלב"ח ומהרשד"ם הובאו בש"ך חו"מ סימן י"ז סק"ט שדיין שחיווה דעתו בענין מסוים אסור לו לדון בו משום שהוא "נוגע"! שרוצה להעמיד את הוראתו. (זה יכול להיות מצוי מאד בדין תורה שהדיינים שלחו שאלה לרב גדול והוא כתב להם תשובה על זה, ואח"כ הד"ת לא נגמר אצל הדיינים הראשונים והד"ת התגלגל לדיין הגדול שכתב תשובה).
ומכאן קשה על החזו"א המפורסם שסובר שסתם דיין אינו חשוד על "נגיעות" כדמוכח מזה שאדם מותר להורות לעצמו באיסור והיתר, וסובר החזו"א שאיסור שוחד איננו איסור הגיוני אלא ההיפך הוא הנכון דהתורה אמרה שהאיסור גורם הטיית הדעת ובמקום שאין איסור אין חשש. ומכאן קשה על החזו"א, ויש עוד קושיות דומות.
אלא, שבאמת עצם דבריהם [של הרלב"ח ותלמידו] מוקשה מאוד, דא"כ איך אפשר לסמוך כלל על כל הפוסקים, שהרי בין כולם היו ויכוחים, וחזרו להעמיד על דעתם.
פוק חזי למשל, כמה תשובות יש בין הנודע ביהודה למחותנו בעניין אין שלד"ע, שהיה נוגע אז לגט מפורסם, וכל פעם נוספו טענות חדשות, שרואים בעליל מתוך הדברים שהנוב"י לא חשב עליהם מקודם, אלא שבכל זאת מעמיד דעתו אחרי ששומע הטענות החדשות. וכך הוא בכל פסקי גדולי הדורות [ש"ך, ט"ז, נקודות הכסף; קצות נתיבות, משובב נתיבות, מהדו"ב דנתיבות], ואם כן [highlight=yellow]איך מצאנו ידינו ורגלינו כלל בכל ההוראות אשר אנו סומכים עליהם[/highlight].
ו"[highlight=yellow]מצוה ליישב[/highlight]".
מאי נפק"מ, למעשה, אחר שתלמיד חכם -אף קדוש ונורא בדרגת אמורא או תנא- פסק את פסקו, שוב הוא חשוד לשקר ולהמציא דברים, או לפחות לדמיין אותם, בגלל נגיעתו להעמיד דבריו, ולכן אף שהוא מספר לי ששמע כן מרבותיו, איני חייב להאמינו. כך יוצא מדבריך [אף שנסחת אותם בצורה מכובדת- "שאין חובה להאמינו", אני חייב לנסח דווקא בסגנון שונה כדי להוכיח את העניין, אבל פשוט שהדברים זהים].יצחק אמר:מה שכתוב שת"ח שאמר הלכה אחר מעשה אין שומעין לו, הכוונה היא שלא חייבים להאמין לו שכך הוא שמע מהחכמים שלא נמצאים לפנינו (כגון חכמי הדור הקודם או שהלכו לארץ אחרת) אבל לא שא"א לסמוך על ההוראה שלו, ומיניה וביה מוכח, שהרי על המעשה בעצמו שהוא הורה אפשר לסמוך וכמו כן אפשר לסמוך על מה שהוא אומר שהורו בדור הקודם, אבל מותר לחבריו לחלוק עליו אם לא נראה להם.
וזה כל הנידון בגמ' ביבמות שם, כי הרי כאשר דנו מסברא אם עמונית אסורה הרי האוסרים נצחו בויכוח, כי "היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים", אלא שבגלל שעמשא אמר שהוא אמר שמקובל בזה מבית דינו של שמואל (עד משה רבינו, כ"ה ברמב"ם) ממילא א"א לחלוק עליו, וע"ז אמרו בגמ' שם שלא חייבים להאמין לו באופן שלא יוכלו לחלוק עליו, אבל ודאי שאפשר לסמוך על ההוראה שלו.