האם הרמב"ם מביא את כל הלוואין שבכללות בסה"מ?

[שייף עייל]

אם הרמב"ם לא מביא לאו שבכללות בסה"מ אז זה אומר שהוא לא קיים לדעתו, או שהוא לא הביא את כל הלאווין שבכללות בסה"מ? 

[יושב בשבת תחכמוני]

אם הרמב"ם לא מביא לאו שבכללות בסה"מ אז זה אומר שהוא לא קיים לדעתו, או שהוא לא הביא את כל הלאווין שבכללות בסה"מ? 

מה אתה מתכוין "לא קיים"? הרמב"ם מבאר היטב בשורש התשיעי שאין מונים במנין המצוות לאו שבכללות, אבל ודאי שקיים גם קיים.
(לעצם הפירוש 'לאו שבכללות' עי' בפיהמ"ש מכות ריש פ"ג דבר מענין, שהוא מלשון 'לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר').

[שייף עייל]

כך אכן נכתב בשורש התשיעי, אבל לא מובן אם הרמב"ם פירט בסה"מ את כל מה שיוצא בלאווין שבכללות, ואם זה לא מופיע שם (תחת הלאו ה'עיקרי') אז זה אומר שאין כזה 'לאו שבכללות' לדעתו. 

[יושב בשבת תחכמוני]

כך אכן נכתב בשורש התשיעי, אבל לא מובן אם הרמב"ם פירט בסה"מ את כל מה שיוצא בלאווין שבכללות, ואם זה לא מופיע שם (תחת הלאו ה'עיקרי') אז זה אומר שאין כזה 'לאו שבכללות'.

אני לא מונח בענין כעת, אבל בגדול יש שני סוגי לאו שבכללות. א', שלאו שכתוב בתורה נדרש למשמעות נוספת מלבד המשמעות הפשוטה שלו, כגון לא תאכלו על הדם שהמשמעות הפשוטה היא לא לאכול בסעודת עבודת אלילים שעובדים לדם <כך לפחות מפרש הרמב"ם במו"נ, ומסתברא מילתא שבפרט זה צעד גם בספר הי"ד החזקה עם דבריו שם, עי' להלן), ונדרש בגמ' סנהדרין סג. ועוד לכו"כ לאוין, אזהרה לאוכל מהבהמה עד שתצא נפשה, אזהרה לסנהדרין שהרגו נפש שלא יאכלו כל אותו היום, ועוד. לאוין אלו, מכיון שאינם פשטות הכתוב אלא רק דרשה (לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, עי' הערתי הקודמת) אין הרמב"ם מאזכרם בספר המצוות כלל, ורק בספר היד החזקה מזכיר את הדינים העולים, כי לדרשה זו אין תוקף של מצוה אלא היא כעין דבר הנדרש בי"ג מידות או ריבוי שהרמב"ם לא מונה אותם.
במקרה כזה, בד"כ הרמב"ם ימנה את הלאו שהפירוש שלו הוא פשטות המקרא, כי הוא לאו רגיל, וזה שמאותו כתוב דורשים עוד כמה איסורים אין בכך גריעותא כלפיו. ולדוגמא לא תשא שמע שוא, עי"ש.
(בהערת אגב, לא תאכלו על הדם הרמב"ם מנאו אזהרה לבן סורר ומורה בל"ת קצה, ודעת הרמב"ם שאזהרה אינה עצם הל"ת אלא רק אזהרה הנצרכת כדי לענוש שאין עונשין אא"כ מזהירין, וסגי לה גם בריבוי ואינה צריכה להיות פשטות הכתוב, וכמש"כ בשורש הי"ד <כמדומני>, ולכן ממה שמנאו כאזהרה אין להוכיח שזו פשטות הכתוב, ובמנין הקצר בריש ספר היד החזקה מנה ללאו דבסו"מ לא את לא תאכלו על הדם <כדבריו בסה"מ> אלא את עצם פרשתו כי יהיה לאיש בן וכו', ולכן מסתבר כמש"כ לעיל שדעת הרמב"ם שפטות הכתוב היא לאו לעע"ז ואינו מצוה לדורות ואינו נמנה <כדברי הרמב"ם בשורש הג'> ואך שמשמש אזהרה לבסו"מ כדרך שנדרשים ממנו שאר הדרשות).

ב', לאו שכולל כמה איסורים יחד, כגון אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים. כאן ברור שהלאו עצמו מפורש בתורה, והן נא והן מבושל מפורשים, אלא שכלולים יחד, והרמב"ם מזכיר בסה"מ את הלאו וכולל בו את כל הנכללים בו, כי כולם מפורשים בתורה ויש להם תוקף של מצוה, אלא שהיא מצוה אחת.
כעת לא ברור מה ענין האופן הראשון לאופן השני, ואיך חוסים שניהם תחת מטריה אחת של 'לאו שבכללות'. (לצערי אף שאני כן זוכר את שהתחבטתי בענין בעבר, מ"מ ראשי כבד עלי מכדי לזכור מה העליתי בידי אם בכלל, ומקוה שיהיה לי מה לחדש בענין).

[הערשל]

כעת לא ברור מה ענין האופן הראשון לאופן השני, ואיך חוסים שניהם תחת מטריה אחת של 'לאו שבכללות'.

הקשר ביניהם הוא בכך שבשני האופנים ה'לאו' דהיינו מה שאמרה התורה 'לא' נאמר על כמה איסורים יחד.

[יושב בשבת תחכמוני]

כעת לא ברור מה ענין האופן הראשון לאופן השני, ואיך חוסים שניהם תחת מטריה אחת של 'לאו שבכללות'.

הקשר ביניהם הוא בכך שבשני האופנים ה'לאו' דהיינו מה שאמרה התורה 'לא' נאמר על כמה איסורים יחד.

זה ברור. אבל בכל זאת היה מתבקש לעניות הבנתנו לחלק לשתים, והגע עצמך, הרי אין לוקין על לאו שבכללות, וזה עצמו שונה בין לאו שכולל כמה דברים מפורשים שלוקים על כל אחד מהם בפנ"ע ורק שאם עשה כולם יחד אינו לוקה אלא אחת, לבין לאו שמרבה דברים נוספים שאינם מפורשים שאין לוקים עליהם כלל, כך שלכא' מדובר באמת על שני דברים נפרדים.

[הערשל]

כעת לא ברור מה ענין האופן הראשון לאופן השני, ואיך חוסים שניהם תחת מטריה אחת של 'לאו שבכללות'.

הקשר ביניהם הוא בכך שבשני האופנים ה'לאו' דהיינו מה שאמרה התורה 'לא' נאמר על כמה איסורים יחד.

זה ברור. אבל בכל זאת היה מתבקש לעניות הבנתנו לחלק לשתים, והגע עצמך, הרי אין לוקין על לאו שבכללות, וזה עצמו שונה בין לאו שכולל כמה דברים מפורשים שלוקים על כל אחד מהם בפנ"ע ורק שאם עשה כולם יחד אינו לוקה אלא אחת, לבין לאו שמרבה דברים נוספים שאינם מפורשים שאין לוקים עליהם כלל, כך שלכא' מדובר באמת על שני דברים נפרדים.

הטעם שבלאו הכולל דברים מפורשים לוקה על אחד מהם [למאן דס"ל לוקה, וכן פסק הרמב"ם] זה מפני שחוץ ממה שיש לאו על פרטי האיסור יש שם איסור הכולל את כל הפרטים, דהיינו כמו לאו דנא ומבושל ששם האיסור הכולל הוא שאינו צלי אש, ומלבד זאת יש לאו על פרטי האיסור על נא בפ"ע ועל מבושל בפ"ע, וא"כ ביחס לשם הכולל את כל הפרטים אין כאן לאו שבכללות, אבל ביחס לפרטים הוי לאו שבכללות כיון שהלאו כולל כמה פרטים.
[והטעם של מ"ד אינו לוקה אפי' אחד, זה מסברא אחרת ולא מאותו טעם של המ"ד לוקה א' שאינו לוקה ב', אלא משום שאי"ז דומיא דלאו דחסימה,כמבואר ברמב"ם בשורש הט']
וכמו"כ לגבי לאו דדגן תירוש ויצהר סובר הגרי"ז שאם יאכל דבר שאינו דגן תירוש ויצהר כגון פירות האילן [לדעת הרמב"ם שמחויבים במעשרות מה"ת] דמעשר שני ילקה, כיון שהדגן תירוש ויצהר זה רק פרטי האיסור אך יש באיסור גם שם כולל של מעשר שני, [והמנ"ח דן שיהיה פטור לגמרי בפירות האילן, אך הגרי"ז סבר שזה דבר שלא ניתן להיאמר].
נמצא א"כ שכשבאים לדון על הפרטים דנא ומבושל הוי ממש כלאו דלא תאכלו על הדם שבשניהם הלאו לא נאמר במסוים על האיסור דעבד.