פותח את ידך וכו' - מה הפירוש?

אברך

משתמש ותיק
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נא סעיף ז
צריך לכוין בפסוק פותח את ידך (תהילים קמה, טז) ואם לא כוון, צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת. 

משנה ברורה
(טו) צריך לכוין - שעיקר [שעה"צ טז: טור] מה שקבעו לומר תהלה לדויד בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שהוא משגיח על בריותיו ומפרנסן:
(טז) פעם אחרת - עיין בח"א שהביא בשם הלבוש שצריך לומר מפסוק פותח עד סוף המזמור כסדר. ואם לא נזכר עד שכבר אמר מזמורים אחרים ואין לו שהות לחזור מ"מ יאמר אחר התפלה מפסוק פותח עד סוף המזמור:

השאלה שלי, היא מה הפירוש הפשוט של הפסוק הזה?
טוב, אז "פותח את ידך" זה די פשוט, שהקב"ה פותח את צינורות השפע. אבל מה זה "משביע לכל חי רצון"? שעושה את כולם שבעי רצון, והא קא חזינן דלאו הכי הוא?
 
לכאורה רק להרד''ק קשה.

רש"י תהלים פרק קמה פסוק טז
(טז) ומשביע לכל חי רצון - כדי פרנסתו הוא משביע את טובו ואת רצונו ואת ברכתו:
רצון - אפיימנ"ט בלעז:

אבן עזרא תהלים פרק קמה פסוק טז
(טז) פותח - ואתה הכתוב בפסוק העליון ישרת גם פה וככה הוא ואתה פותח את ידך וככה כי אלהי אבי בעזרי וטעם רצון מה שיספיק להם:

רד"ק תהלים פרק קמה פסוק טז
(טז) פותח. שאתה נותן להם אכלם בהשפעה, עד שישבעו, רצון, כל אחד לפי רצונו:
 

יוסף אברהם

משתמש רגיל
ומה זה "ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו מזון"?
שאל את קופת העיר, ויספרו לך שהמציאות לא כך.
 

תלמיד חכמים

משתמש רגיל
למה זה תשאל לשמי אמר:
לכאורה רק להרד''ק קשה.
גם פירוש המצודת דוד הוא:
פותח. אתה פותח את ידך ומשביע לכל חי לפי רצונו ותאותו:

וזכורני (אינני זוכר כרגע המקור) הסבר שאין הכוונה שכל אחד מקבל כל דבר שהוא רוצה, אלא שהפרנסה שהקב"ה נותן לו היא איך שהוא רוצה.
שיהיה האוכל ובמובן יותר רחב הפרנסה בצורה שנוח לאדם וכפי הרצון שלו.
וזה הפירוש "לפי רצונו ותאוותו".

ואני אוסיף בעניי:

כשמתבוננים בשאר הבריות יותר קל להבין ולראות את הפלא הגדול שכל בריה מקבלת פרנסתה כפי הצורך ובאופן שנהנית ממנו איך שלכל חיה יש מזון הראוי לה ומשיגה אותו בצורה המיוחדת שלה,

רק שכאשר האדם חושב על עצמו בגלל שהוא מרגיש ש'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' קשה לו לתפוש את הפלא העצום שלא חסר לנו מזון ואל יחסר לנו ושזה רק בגלל חסדי השם.

עוד נקודה, שלא כל דבר האדם מרגיש ש'חסר' לו באמת חסר לו, ואם הקב"ה לא שולח לו כנראה שהוא באמת לא צריך את זה.

דרך אגב, זכור לי עוד שמביאור זה ברד"ק ומצודת דוד מוציאים תוכחת מוסר שהאדם צריך לדעת מה לרצות..
בעיקר במובן של עבודת השם יתברך, כל אחד הקב"ה מקיים בקשתו "פתח ליבי בתורתך ובמצוותך תרדוף נפשי" "השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" וכו' כפי השאיפה שלו איך יראה בלימוד איך יראה התפילה איך יהדר המצוות וכן הלאה.
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
יוסף אברהם אמר:
ומה זה "ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו מזון"?
שאל את קופת העיר, ויספרו לך שהמציאות לא כך.
הפוך בדיוק, הם אלה שיכולים לספר לך שזה אכן כך והם רק השליחים של הקב"ה לדאוג שלא יחסר לאף אחד
 

יוסף אברהם

משתמש רגיל
יוסף יצחק אמר:
יוסף אברהם אמר:
ומה זה "ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו מזון"?
שאל את קופת העיר, ויספרו לך שהמציאות לא כך.
הפוך בדיוק, הם אלה שיכולים לספר לך שזה אכן כך והם רק השליחים של הקב"ה לדאוג שלא יחסר לאף אחד
אתה חי בסרט? חסר אנשים שהולכים לישון רעבים?
 
 

מה אדבר

משתמש ותיק
רבותי, יש כאן טעות בכל ענין השבחים על הקב"ה. כי מה תאמרו על "מחיה מתים" והלא עדיין לא מחיה, ורופא חולים הרי לא כוםל התרפאו וכן כהנה וכנה על זה הדרך.
וע"כ פירוש שבח על הקב"ה הוא על מה שביכולתו לעשות כן.

תירוץ נוסף, הקב"ה מצידו נותן, אלא שבכדי לשלם לאיש כמעשהו לא ניתן לו בפועל, כדי לזככו בייסורים וכל כיוצ"ב. וזה שפי' המהר"ל המוציא לחם מן הארץ, שהרי הקב"ה מוציא חיטה, ותי' דקודם חטא אדה"ר היה חיטה יוצאת, ומשום גריעותו של האדם לא זוכה לקבל את השפע.
 

אברך

משתמש ותיק
פותח הנושא
ראשית, ייש"כ לכל הרבנים המשיבים שליט"א.
שנית, דומני שרובם עדיין לא ענו על השאלה, שבין אם נסביר שהקב"ה משביע את רצון כל חי, ובין אם נסביר שמשביע לכל חי לפי רצונו וכדו', עדיין קשה, שישנם רבים שאינם שׂבעים...
התשובה היחידה הברורה שראיתי כאן היא של הרב @מה אדבר, שביאר שאכן אין כאן הודאה, אלא שבח, שהקב"ה מצידו יכול להשביע לכל אלפי ומיליארדי כל החיים עלי אדמות [וגם היה רוצה לעשות כן אלמלא החטא].

ולפ"ז יש לבאר גם מה שנתקשיתי כעין הנ"ל, בפסוק "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים", והרי קא חזינן רבים נופלים ואינם קמים, וכפופים שאינם זוקפים. ולדברי הרב הנ"ל י"ל כנ"ל דמשבחים להשי"ת שבכחו [וגם ברצונו היה, אלמלא החטא] לסמוך לכל הנופלים ולזקוף לכל הכפופים.

ויש"כ עצום על ביאור זה, שיישב לי הקושיא שנתקשיתי בה שנים רבות.

עריכה: שו"ר באשכולו של הרב @יעקב שלם שציין אליו לעיל, שהרב @בן של רב שם כתב ג"כ כעין הנ"ל.
 

משבט הכהונא

משתמש ותיק
חשבתי רעיון אחר והוא ע"פ מש"כ הרבנים הנ"ל אלא באפן אחר
והוא להיות כי אחד מכוונת הבורא לבאציל הבראים להיות כי טבע הטוב להיטיב
ואין אחד יודע באמת מהו טוב בשלו לפעמים אדם אחד חושב שזה לא הולך לו בפרנסה לדוגמא בודאי ראוי ומחויב הוא להתפלל ע"כ והקב"ה מתאוה וכו'
אבל יתכן שלפי שורש נשמתו זוהי תכלית הטוב בשבילו ויש טוב גלוי ויש טוב מכוסה
 

אברך

משתמש ותיק
פותח הנושא
משבט הכהונא אמר:
חשבתי רעיון אחר והוא ע"פ מש"כ הרבנים הנ"ל אלא באפן אחר
והוא להיות כי אחד מכוונת הבורא לבאציל הבראים להיות כי טבע הטוב להיטיב
ואין אחד יודע באמת מהו טוב בשלו לפעמים אדם אחד חושב שזה לא הולך לו בפרנסה לדוגמא בודאי ראוי ומחויב הוא להתפלל ע"כ והקב"ה מתאוה וכו'
אבל יתכן שלפי שורש נשמתו זוהי תכלית הטוב בשבילו ויש טוב גלוי ויש טוב מכוסה
דבריך נכונים מאד. אבל כפשט בפסוק זה לא כ"כ נכנס, כי א"כ היה מספיק הפסוק טוב ה' לכל וכו'.
 
 

תלמיד חכמים

משתמש רגיל
אברך אמר:
ראשית, ייש"כ לכל הרבנים המשיבים שליט"א.
שנית, דומני שרובם עדיין לא ענו על השאלה, שבין אם נסביר שהקב"ה משביע את רצון כל חי, ובין אם נסביר שמשביע לכל חי לפי רצונו וכדו', עדיין קשה, שישנם רבים שאינם שׂבעים...
התשובה היחידה הברורה שראיתי כאן היא של הרב @מה אדבר, שביאר שאכן אין כאן הודאה, אלא שבח, שהקב"ה מצידו יכול להשביע לכל אלפי ומיליארדי כל החיים עלי אדמות [וגם היה רוצה לעשות כן אלמלא החטא].

ולפ"ז יש לבאר גם מה שנתקשיתי כעין הנ"ל, בפסוק "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים", והרי קא חזינן רבים נופלים ואינם קמים, וכפופים שאינם זוקפים. ולדברי הרב הנ"ל י"ל כנ"ל דמשבחים להשי"ת שבכחו [וגם ברצונו היה, אלמלא החטא] לסמוך לכל הנופלים ולזקוף לכל הכפופים.

ויש"כ עצום על ביאור זה, שיישב לי הקושיא שנתקשיתי בה שנים רבות.

במחילת כבוד הרבנים

דבר ברור שהשבח הוא לא על יכולת הבורא יתברך אלא על מעשיו.

​​​​​​וזה לא צריך ראיה (בנוסף לכך שזהו הפשט הפשוט במילים 'פותח') כי הדברים מפורשים בריבוי מקומות ובראשם בברכת הזן ששם אנו מברכים את השם על כך שהוא זן ומפרנס לכל ומביאים שם הוכחה מפסוק זה ומעוד פסוק "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו" (ועיין ברכות ד' עמוד ב').
​​​​
גם הלשון במשנה ברורה שמקורו בטור 'משגיח על בריותיו לפרנס' ברור שהכוונה במעשה ולא רק בכוחו.
וגם בסומך נופלים ומתיר אסורים זה לא הפשט שבכוחו לעשות כן אלא שעושה כן.
[וגם במחיה מתים, רק ששם אנחנו יודעים שזה יהיה לע"ל].

וככלל לא משבחים את השם על דברים שבכוחו לעשות (כי זה עַצְמוְ מִסַפֶר) אלא להיפך על דברים שאנו רואים שעושה.

אלא, הפירוש הפשוט הוא:

השבח להקב"ה שהוא סומך נופלים לדוגמא זה לא שכל מי שנופל הוא סומך אותו ואין מציאות של נופלים אלא על זה שהשם יתברך לסמוך מי שנופל מה שאין בכוחו של אדם גשמי, וכמו מחיה מתים.
וכפי שאנחנו רואים שלפעמים (כשהאדם ראוי או מסיבה אחרת) הקב"ה סומך לנופל מסויים ולפעמים (בעצמות היבשות ועל ידי צדיקים גדולים ולעתיד לבוא) הקב"ה מחיה מתים. 

ועד"ז במשביע לכל חי שהכוונה היא עצם זה שלכל נברא יש אוכל בדרך כלל (וזה לא רק לפעמים אלא כל הזמן) זה פלא עצום ובכוחו של הבורא.
זה לא סותר שלפעמים מסיבות מסויימות לאדם או להרבה אנשים לא יהיה אוכל.

הקושי בפירוש המצודת דוד והרד"ק רק היה שאם מפרשים שכל אחד מקבל מה שרוצה זה לא קיים בכלל וק"ל.

הבעיה שלנו קשה להודות להשם על דבר שהוא נראה טבעי ומחפשים איזה פלא מיוחד שלא יהיה חולים שלא יהיה רעבים וכו' אבל באמת כל פסוקי דזמרה זה שבח על הנהגת הטבע וכמו 'נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו'.
​כי עצם הנהגת הטבע זהו עניין פלאי ושבח גדול לקב"ה.

(וכתבתי כבר בהודעה קודמת שיותר קל להתבונן בזה באשר ברואים שם זה ללא מגע יד אדם..).

כתבתי בחפזי והארכתי, אבל זהו קיצור לעומת חשיבות העניין.
 

אברך

משתמש ותיק
פותח הנושא
תלמיד חכמים אמר:
השבח להקב"ה שהוא סומך נופלים לדוגמא זה לא שכל מי שנופל הוא סומך אותו ואין מציאות של נופלים אלא על זה שהשם יתברך לסמוך מי שנופל מה שאין בכוחו של אדם גשמי, וכמו מחיה מתים.
וכפי שאנחנו רואים שלפעמים (כשהאדם ראוי או מסיבה אחרת) הקב"ה סומך לנופל מסויים ולפעמים (בעצמות היבשות ועל ידי צדיקים גדולים ולעתיד לבוא) הקב"ה מחיה מתים. 

ועד"ז במשביע לכל חי שהכוונה היא עצם זה שלכל נברא יש אוכל בדרך כלל (וזה לא רק לפעמים אלא כל הזמן) זה פלא עצום ובכוחו של הבורא.
זה לא סותר שלפעמים מסיבות מסויימות לאדם או להרבה אנשים לא יהיה אוכל.
כמדומני שנמצא שגם הרב שליט"א מודה לדברינו שהפסוקים הנ"ל הם בדרך שבח (הצהבתי את המשפטים שמהם הבנתי כן), רק שהוספת, שזה לא שבח על הטבה שאינה נוגעת אל האדם, אלא היא הטבה שנוגעת גם אלינו הרבה פעמים (שהקב"ה משביע אותנו), וממילא לפעמים זו גם הודאה.
 

תלמיד חכמים

משתמש רגיל
ברור שפסוקי דזמרה זה שבח ולא הודאה,
אבל צריך להבין מהו השבח.
השבח הוא על מה שאנחנו רואים וקורה בעולם ולא משהו תיאורטי.

בנוגע להודאה:
במקרה של סומך נופלים ורופא חולים באמת ההודאה על כך שייך רק לפעמים לכל אחד (לדוגמא מי שרואה חולה שנתרפה צריך לומר כהודאה 'ברוך רופא חולים').
בנוגע לפרנסה שייך לכל אחד כל יום כהודאה ולא רק כשבח כשמברך ברכת המזון שזה בפירוש הודאה.
(אלא אם כן אין לו מה לאכול ולא מברך באמת..)
 

תלמיד חכמים

משתמש רגיל
במילים אחרות: השבח בסומך נופלים ומתיר אסורים זה שאם יש מישהו שחולה הקב"ה יכול לרפא אותו (וכפי שרואים שהרבה פעמים מרפא).
משא"כ' משביע לכל חי רצון' זה שהקב"ה מאכיל כל כך הרבה ברואים כל יום זהו שבח על משהו שאנחנו רואים שקורה כל יום ויום.
(ועל דרך הצחות, בתור @אברך שבטח צריך לדאוג להאכיל ילדים תחשוב איך הקב"ה דואג להאכיל מיליארדי ברואים..)
ולכן זה שבח כל כך חשוב. (עיין בגמרא שם ובטור ושולחן ערוך ונושאי כליו שם).
 

מה אדבר

משתמש ותיק
תלמיד חכמים אמר:
אברך אמר:

במחילת כבוד הרבנים

דבר ברור שהשבח הוא לא על יכולת הבורא יתברך אלא על מעשיו.

​​​​​​וזה לא צריך ראיה (בנוסף לכך שזהו הפשט הפשוט במילים 'פותח') כי הדברים מפורשים בריבוי מקומות ובראשם בברכת הזן ששם אנו מברכים את השם על כך שהוא זן ומפרנס לכל ומביאים שם הוכחה מפסוק זה ומעוד פסוק "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו" (ועיין ברכות ד' עמוד ב').
​​​​
גם הלשון במשנה ברורה שמקורו בטור 'משגיח על בריותיו לפרנס' ברור שהכוונה במעשה ולא רק בכוחו.
וגם בסומך נופלים ומתיר אסורים זה לא הפשט שבכוחו לעשות כן אלא שעושה כן.
[וגם במחיה מתים, רק ששם אנחנו יודעים שזה יהיה לע"ל].

וככלל לא משבחים את השם על דברים שבכוחו לעשות (כי זה עַצְמוְ מִסַפֶר) אלא להיפך על דברים שאנו רואים שעושה.
לא הבנתי ראיותיך.
 

תלמיד חכמים

משתמש רגיל
מה אדבר אמר:
תלמיד חכמים אמר:
אברך אמר:

במחילת כבוד הרבנים

דבר ברור שהשבח הוא לא על יכולת הבורא יתברך אלא על מעשיו.

​​​​​​וזה לא צריך ראיה (בנוסף לכך שזהו הפשט הפשוט במילים 'פותח') כי הדברים מפורשים בריבוי מקומות ובראשם בברכת הזן ששם אנו מברכים את השם על כך שהוא זן ומפרנס לכל ומביאים שם הוכחה מפסוק זה ומעוד פסוק "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו" (ועיין ברכות ד' עמוד ב').
​​​​
גם הלשון במשנה ברורה שמקורו בטור 'משגיח על בריותיו לפרנס' ברור שהכוונה במעשה ולא רק בכוחו.
וגם בסומך נופלים ומתיר אסורים זה לא הפשט שבכוחו לעשות כן אלא שעושה כן.
[וגם במחיה מתים, רק ששם אנחנו יודעים שזה יהיה לע"ל].

וככלל לא משבחים את השם על דברים שבכוחו לעשות (כי זה עַצְמוְ מִסַפֶר) אלא להיפך על דברים שאנו רואים שעושה.
לא הבנתי ראיותיך.

פשוט: משביע לכל חי רצון, נותן לכם לכל בשר(תהילים). זן את העולם כולו בטובו, זן ומפרנס לכל, הזן את הכל (ברכת המזון). משגיח על בריותיו לפרנס (טור).
לא יכול להתפרש בכח רק בפועל (ואם בתהילים עוד אפשר לדחוק ולפרש כך ודאי שלא בשאר מקומות).
 

תלמיד חכמים

משתמש רגיל
וכפי שכתבתי זהו רק חלק קטן מהמקומות שמבואר בהם עניין פשוט זה, מזיכרון מהיר אפשר להוסיף:
הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אוכלם
נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו (תהילים)
בגמ' (ע"ז ג,ב) הקב"ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כינים.
 

משבט הכהונא

משתמש ותיק
ראיתי לנכון לצטט דברי הפני יהושע בגמ' שם
שם אמר ר״א אמר רבי אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג״פ מובטח כו׳ ונראה שהכוונה בזה שע״י שיאמר זה המזמור ג״פ בכוונת הלב בתלת זימני הוי חזקה ותתחזק האמונה האמיתית בלבו שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה למי שעוסק בתורה שנתנה ע״י כ״ב אותיות הא״ב שיש בזה המזמור וכל הנבראים והנעשים לא נבראו אלא בשביל כך כנודע ויכוון ג״כ בפסוק פא״י ומשביע לכל חי שהקב״ה זן ומפרנס עולמו מקרני ראמים עד ביצי כנים וכולם מתפרנסים שלא ביגיעה ושלא בצער וכדכתיב לעיל מיניה בזה המזמור עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו א״כ בודאי החי יתן על לבו ויאמר למה זה הבל וריק איגע כל היום לעשות מלאכתי קבע לעסוק בצרכי פרנסה שמכיון שכל הנבראים שאינן אלא לצוותא בעלמא מזמן להם הקב״ה פרנסתן שלא ביגיעה כ״ש שראוי ונכון שיעשה כן לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו שהם עיקר ויסוד העולם שיזמן להם פרנסתן שלא ביגיעה. וכמאמר הכתוב השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך ונאמר ג״כ לא ראיתי צדיק נעזב וגו׳. נמצא שמתוך כך בודאי יעשה מלאכתו עראי ומלאכת שמים קבע כמ״ש חז״ל שכל העושה כך זה וזה נתקיים בידו. וזה שאמר מובטח לו שהוא בן ע״ה וק״ל. והשתא אתי נמי שפיר שתקנו חכמים לומר כל הג׳ פעמים ביום ולא בלילה סמוך לתפילת ערבית משום שעיקר יגיעות ועמל האדם במלאכתו הוא באותו זמן שאחר תפילת שחרית וכדכתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. עד אחר תפלת המנחה כנ״ל:
ולפי"ז לכאורה הכוונה שכל הפרנסה הוא מאיתו יתברך ולא מהיגיעה דהיינו שכל מי שיש לו פרנסה זה ממנו
ולכאו' משמע כן גם בהמרש"א בחידושי אגדות
 
תהלה לדוד בכל יום ג״פ וכו׳. פי׳ רש״י כנגד ג׳ תפלות עכ״ל ואנו אומרים אותו ב׳ פעמים בשחרית ופעם אחת במנחה ולא בערבית ויש לתת טעם בזה ואפשר שסמכו אותו לסדר קדושה שאמרו בפ״ב דסוטה אמאי מקיים עלמא אסידרא דקדושה ואאמן יהא שמיה רבא דאגדתא ופרש״י שם סידרא דקדושה שלא תקנוה אלא שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה כו׳ עיין שם באורך והיינו דבשחרית איכא ב׳ פעמים סידרא דקדושה ובמנחה פעם אחת בכל יום משא״כ בערבית דלית ביה סדר קדושה כלל דעיקר לימוד תורה ביממא כדאמרי׳ יזיף ביממא ופרע בליליא דלילה אינו רק פרעון בעלמא ושאמרו לא איברא לילה אלא לגירסא כוונו נמי לזה כמפורש שם פרק הדר וז״ש הכא אילימא משום דאתיא באל״ף בי״ת שהוא רמז ללימוד תורה שניתנה בכ״ב אותיות של תורה ופריך ונימא אשרי תמימי דרך וגו׳ שזה הרמז בו ביותר שנאמר בשמונה א״ב ע״ש ח׳ א״ב אותיות התורה בשינוי מוצאיות כמפורש בחידושינו מנחות פרק הקומץ ואמר אלא משום דכתיב ביה פותח את ידך וגו׳ לפי שהפרנסה של כל בריה הוא דבר ההוה חמיד בכל יום מחסד אלהי כדאמרי׳ פ״ק דע״ג שלישית הקב״ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים וע״כ אחר כל השבחות שאמר בזה המזמור זכר החסד שעושה שפותח את ידך וגו׳ ובקרא דלעיל מיניה עיני כל אליך ישברו ואתה וגו׳ נמי איכא בכה״ג שזן כל העולם ואפשר דבהאי קרא יותר מפורש החסד שנותן לכל חי רצון ופריך ונימא הלל הגדול כו׳ שאחר כל דברי חסדיו שסיפר שעשה עמנו הוסיף בחסד זה ההוה תמיד לכל בריה ואמר נותן לחם לכל בשר כל״ח ומשני דאית ביה תרתי השייכים להדדי דהתורה היא מזון הנפש והלחם הוא מזון הגוף וכדאמרי׳ אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח ודו״ק:
ואלי נכון להוסיף דברי הרב הכף החיים שם
שם ואם לא כיון צריך לחזור וכו׳. ועיקר הכוונה הוא שיבין פי׳ המילות שהקב״ה משגיח על בריותיו ומפרנסן כמש״ל באות ל׳. וכן כל מקום שנזכר כוונה בדברי הפשטנים הוא פי׳ המילות שיבין מה שהוא אומר כמ״ש ח״א כלל י״ח אות ב׳. אבל לא שמות וכוונות כי אין אתנו יודע בזאת ואפילו הלומדים בכתבי האר״י ז״ל לא יעשו זאת כי אפשר יקצצו בנטיעות אם לא עד אשר ילמדו מפי סופרים וספרים וכולי האי ואולי אם יבינו הענין ושב וא״ת עדיף אכן יזהרו מאד בפי׳ המלות ולא יחסרו תיבות ואותיות ובפרט בשעת אזכרת השמות כי ה׳ יראה ללבבות. ומיהו בפהוק פותח את ידיך יש לכוין כוונה פשטית שר״ת של ׳פות׳ח ׳את ׳ידי׳ך פא״י ס״ת חת״ך ומשביע גי׳ חת״ך. ועיין בשער הכוונות. ולמודעי אני צריך הלומדים בכתבי האר״י ז״ל ומכוונים בהידור הרש״ש ז״ל כוונות הברכות והתפלות שקודם כל יזהרו לכוין בפי׳ המילות ואזכרת השמות ע״פ הפשט וגם בהברת המילות שלא יחסר מהם שום אות ואח״כ תבא עליהם הכוונה וצריך ליזהר בזה הרבה מאוד וגם לפנות לבם מכל מחשבה בעת התפלה שאם ככה לא יעשו אפשר שח״ו טורפים להם תפלתם לפניהם ואומרים עליהם לאמר איך עד הפשט לא הגיעו ועושים להם כוונים ר״ל והחי יתן אל לבו:
 

משבט הכהונא

משתמש ותיק
ולפי מה שכתבתי לעיל יובן דברי המאור עינים
כי באמת שפעת הפרנסה הוא לפי גודל הבטחון בו יתברך והפשטת בטחונו מסיבות חיצוניות ששם הוא התלבשות שפע פרנסתו דרך משל אם הוא עוסק במו״מ עם כמה עסקים שונים וכל פעם משים בטחונו על העסק ההוא החיצוני שהוא רק לבוש לשפע העליון היורד מלמעלה ולא עיקר והוא מחמת שאין לו דעת אינו בוטח רק על הסיבה אזי מביא ההשפעה לבחינת צמצום שמצמצם השפע בהסיבה במחשבתו שחושב הוא העיקר ולכך נמשך לו על ידי צמצומים דרך העולמות כאמרו לעיל ונתעורר על זה כינים וצמצומים אבל מי שזוכה לדעת השלם ולאמונה גמורה שהוא בחי׳ הבטחון שעיקר השפע הוא על ידי בעל הרצון והסיבה ההיא שעוסק בה שממנו יסובב לו פרנסתו אינו רק כלי ריקן המקבל למה שנותנים לתוכו שהוא על ידי שהאדם הוא מלובש בחומר גשמי מוכרח לקבל גם כן חיותו דרך מלבוש גשמי אבל לא שהסיבה העיקר או שאפשר להתחכם בהסיבה לעשותה בדרך שירבה או יומעט השכר ההוא מבלעדי רצון בעל הרצון הבורא ב״ה ואם עושה כך אזי הפשיט הדבר מגשמיות ומקרבה תמיד למקורה לבעל הרצון ששם אין צימצום ודינים ונעשה כך באמת שאינו מקבל פרנסתו דרך השתלשלות וצמצומים כי אם מיד בעל הרצון עצמו בהופיעו עליו רצון חסדו ורחמיו הגמורים. שזהו כוונת הפסוק (תהלים קמ״ה, ט״ז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון חי דייקא שהוא במדריגת צדיק הנקרא חי שיש בו בטחון הגדול על בעל הרצון לבדו לו משביע רצון דייקא המופשט ומורק מצימצומים שלא בירידת עולמות רק מידו לבד שזהו פותח את ידך דייקא ומשביע לכל חי שהוא במדריגת חי שיש בו בטחון הגמור לזה הוא משביע רצון שהוא ניזון מרצון העליון. ועל כן יש ברכה עליונה במזונותיו כי על הרוב הצדיקים אינן בני משא ומתן ועסקי פרנסה על ידי סבות גשמיות בדרך העולם ומכל מקום ניזונין בכבוד בלי טורח גדול ויש מהם שניזונין ומתפרנסין בכל צרכיהם במעלה יותר רויות מאותן העשירים העוסקים בעסקי פרנסה כי כל זה הוא על ידי גודל בטחונן רק בהבורא ב״ה מקור הרצון אין סוף ב״ה ולא שיחשבו לבטוח שום בטחון על הסבה שלהן נמשך כך על ידי בעל הרצון המופשט מהתחלקות ודינים רק רחמים פשוטים ולכך כפי שיעור התפשטות הבטחון מן הסבות והתקרבותו אל בעל הרצון נמשך להן כך השפע בהתפשטות מן הסבות כי אם אין הבטחון חזק כל כך צריך הוא עכ״פ לקבל דרך איזה סבה והתלבשות עב כשיעור בטחונו ואם בטחונו דק במעלה גם הסבה הוא בדקות בלי עמל וטורח כל כך. וזהו נקרא בחי׳ הסמוי מן העין שהבטחון שלהם הוא בדבר הסמוי מן העין שאינו נראה לעין שהוא א״ס ב״ה בעל הרצון ולא בדבר הסבה הגשמיות והנראית וזהו אלא בדבר שאין העין שולטת בו שהוא מקור הרצון אשר עין לא ראתה שעליו הוא בטחונן לבד ולכך גם הסתפקות צרכן אינו נראה לעין הרואה מהיכן הוא בא לפי שאינן בני משא ומתן ומכל מקום יש להם די ספוקן בריות ולא בצמצום שזה הוא עבור שבטחונן הוא במי שאין נראה לעין לכך פרנסתן אינן נראה מוצא לעין שהוא ממקום שאין העין שולטת בו ולכך הברכה מצויה שם לפי שאינו בא להם על ידי צמצומים שהן בחי׳ דינים רק על ידי בעל הרצון. וכמו שכתוב בספר תולדות י יוסף בשם ר׳ נחמן הארידענקר פירוש על מה שכתוב (משלי ג׳, ט״ז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד ומקשה הש״ס אטו בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ניכא ומשני אלא בימינה אורך ימים וכל שכן עושר וכבוד ובשמאלה רק עושר וכבוד ופירש הוא נבג״מ כי מפני שהעושר וכבוד של מיימינים בה אינו בא מדבר הנראה לעין שהוא על ידי סבות עבים כדרך העולם בעסקים של משא ומתן אלא ממקור שאין נראה לעין שהוא סבות כל הסיבות לכך עושר וכבוד שלהן אינו נראה לעין להכתב בפסוק זה בפירוש כי אם בהעלם על פי כל שכן כאמור וכל שכן עושר וכבוד עד כאן לשונו ודברי פי חכם חן והוא על ידי שאין השפעת שפען דרך התצמצמות העולמות כי אם למעלה מן העולמות ולמעלה מן האותיות שהאותיות הן העולמות כנודע לכך לא נכתב עשרם בכתיבת אותיות רק בדרך כל שכן נלמד מפני שהוא בא מלמעלה מן האותיות וממקום רחמים פשועים שאין שם דינים וקטרוגים. אבל אותן שמשתפין בטחונם אפילו שבוטחים בו יתברך וגם בסבה ההיא שאפשר להם ליזון מן הסבה שחושב ומדמה כי בהעדר הסבה יהא נעדר מפרנסתו וחושב תמיד בדבר שיש לו גבול וצמצום כי כל דבר גשמי יש לו גבול וצמצום והוא משים בטחונו על דבר המוגבל ההוא לכן נעשה כן למעלה שההשפעה צריכה להיות מוגבלת ומצומצת על ידי ירידתם דרך עולמות מסבה לסבה עד הגעתה לאותה הסבה הגשמית מאוד וע״כ יש קטרוגים תמיד בכל עת ירידתה ועל כן צריך הוא לקבל על ידי סבה גשמיות כפי שיעור גשמיות בטחונו ולכך גם כן יוכל לתקן על ידי תפלתו באותיות את השפע המתעכב בהעולמות שהן אותיות כאמור לעיל והבן:
וגם דברי האלשי"ך 
ועל אשר ישברו להיות אליך לידבק בך תעשהו ברבוי כי אתה פותח את ידך ומשביע לכל חי הוא הצדיק הנקרא חי רצון שרצה לידבק בך ובזה יצדק אומרו משביע שאם הוא על טוב העה"ז אפילו בעלי הון לא ישבעו:
וכדאי להוסיף לאילו שכתבו לעיל הטעם משום העבירות דברי הפלא יועץ
שכבר הבטיח שהוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. וכתיב (תהלים קמה טז): פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ומה שסובל האדם טרח וצער ועמל עד שלפעמים נטרד מן העולם הזה ומן העולם הבא, הכל הוא בשביל שרוצה לילך אחר המותרות ותענוגות בני אדם הן הם נגעי בני אדם, וזו היא כל רעת האדם אוכל פרות בעולם הזה, עמל וכעס משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים (שם קכז ב), והקרן קימת לעולם הבא, שהמטבע של עולם הזה בטל ואכלו את חקם על העונות ופשעים ובטול תורה ומצוות וכדומה:
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
יוסף אברהם אמר:
יוסף יצחק אמר:
יוסף אברהם אמר:
ומה זה "ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו מזון"?
שאל את קופת העיר, ויספרו לך שהמציאות לא כך.
הפוך בדיוק, הם אלה שיכולים לספר לך שזה אכן כך והם רק השליחים של הקב"ה לדאוג שלא יחסר לאף אחד
אתה חי בסרט? חסר אנשים שהולכים לישון רעבים?
מזון זה ההכרחי למטרת קיום, מי שמתפלל על מזונו לא מת מרעב (אא"כ החטא גרם)
 
 
חלק עליון תַחתִית