היכן מצינו (חוץ מתקי"ש ונטי"ל) מצווה מדאורייתא מבוטלת לגמרי כדי לא לעבור על איסור דרבנן? (תקנות ולא דברים לצו"ש ם כמו עם אליהו בכרמל)
אמנם מצינו בטוש"ע או"ח סי' רס"ו סעי' ה: "כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עליו משום שבות, מותר לנו לומר לעו"ג לעשות אותה כדי לעשות מצוה בזמנה. ודבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום מלאכה, אסור לנו לומר לעו"ג לעשותה בשבת".
כיון דקי"ל שאמירה לגוי מדרבנן, אז יוצא מזה שמצווה דאורייתא נדחית בגלל איסור דרבנן. אבל כאמור לא מדובר בביטול מצווה, ולכן נשארנו עדיין רק עם תקי"ש ונטי"ל.
אמנם מצינו בטוש"ע או"ח סי' רס"ו סעי' ה: "כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עליו משום שבות, מותר לנו לומר לעו"ג לעשות אותה כדי לעשות מצוה בזמנה. ודבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום מלאכה, אסור לנו לומר לעו"ג לעשותה בשבת".
כיון דקי"ל שאמירה לגוי מדרבנן, אז יוצא מזה שמצווה דאורייתא נדחית בגלל איסור דרבנן. אבל כאמור לא מדובר בביטול מצווה, ולכן נשארנו עדיין רק עם תקי"ש ונטי"ל.