איך להתחבר רגשית לתוכן האבל על החורבן

מבקש אמת

משתמש ותיק
לגוף השאלה, הנני סבור שבדורינו אין צורך להרחיק להבנת החסרון של השראת השכינה ומעלת הקרבנות וכיוצא באלו. די לשים את לבנו למציאות הנוראה בה כשמונים אחוזים מכלל ישראל אינם שומרים שבת, ולמעלה משליש עמנו מתבולל בין הגויים. איך מרגיש אב שרוב בניו מתנכרים אליו, ואיך מרגיש הבן שעדיין נותר נאמן לאביו בנוגע ליחס של אחיו?
 
מבקש אמת אמר:
לגוף השאלה, הנני סבור שבדורינו אין צורך להרחיק להבנת החסרון של השראת השכינה ומעלת הקרבנות וכיוצא באלו. די לשים את לבנו למציאות הנוראה בה כשמונים אחוזים מכלל ישראל אינם שומרים שבת, ולמעלה משליש עמנו מתבולל בין הגויים. איך מרגיש אב שרוב בניו מתנכרים אליו, ואיך מרגיש הבן שעדיין נותר נאמן לאביו בנוגע ליחס של אחיו?
את זה כולנו יודעים. השאלה איך להתחבר לזה.

להבדיל אא''ה, גם הדלאי לאמה גלה מארצו. זה גורם לך לבכות? הענין הוא איך לגרום שהכאב על חורבן ביהמ''ק יכאב לך אישית.

ולכן אף שהאבל הוא אבל על החורבן הכללי, אם אדם יבין שהחורבן הכללי הוא חורבן של עמו שלו ושלו אישית, יעזור העניין לאבל אמיתי.
 
 

דחד יומא

משתמש ותיק
לפני תקופה פגשתי בן של ידיד ותיק הידיד הינו ת"ח מופלג משכמו ומעלה מרביץ תורה באחת הישיבות החשובות,
את בנו פגשתי לבוש כחילוני מצוי [אם כי כיפה קטנה לראשו], ומסתובב עם חברה ל"ע,
והוא מספר לי בגאווה שהוא בצבא ביחידה פלונית וזו חברתו מהצבא,
לשאלתי מה הוא עושה בירושלים כעת, ענה לי שיש להם חופשה ובאו לאיזה דירה כאן באיזור, ה"י...
תחושת הרחמים שהציפה אותי על אביו היתה עצומה ממש בלתי נתפסת. [מעשה אמיתי].
אח"כ חשבתי לעצמי הלא כך אנו צריכים לחוש כלפי הקב"ה,
בניו עם ישראל, רובו אינו שומר תורה ומצוות כלל, והנהגתו ביחס להקב"ה גרועה יותר מהנהגת אותו בן כלפי אביו,
ואף אנו שומרי התורה וכי אנו נראים כפי שהקב"ה רוצה,
מסתבר שחלק גדול מאיתנו נמצא ביחס להקב"ה באותו מקום שנמצא אותו בן ביחס לאביו.
אותי זה עורר לאבילות על מצב השכינה ועל החורבן.
 

יהודה יעקבזון

משתמש ותיק
מתבונן לעומק אמר:
החתירה הנמרצת "להתחבר רגשית" מקורה (עלול להיות) בגישה שאינה מקבלת עול, שמה את האדם במרכז ומחפשת "להתחבר",
גם גדולי המחשבה בדורנו מאד נגד כל העניין זה של "להתחבר", ואדרבה מדברים על מצב שהאדם הוא "ציית דינא" ומקבל עול גם בלי להתחבר
דהיינו אם התורה אומרת להתאבל, אז אנחנו צריכים לשבת ולבכות ולהתאבל בלי לנסות שהאבלות תצא מתוכנו דווקא, אדרבא היא תבוא בגלל שכך צריך להיות
שמעתי שאלו שמחפשים "להתחבר" הולכים לר' פיבלזון בליל תשעה באב ויש שם בכיות וכו',
האדם מטבעו רוצה להתחבר לרגשותיו.

הרגשות קיימים כל הזמן, אצל כל אחד. ההבדל בין אחד לשני הוא ביכולת להרגיש ולחוות אותם.
אדם שלא מסוגל לבכות, זה אדם שלא נותן לעצמו לחוות את הרגש הזה, ואצל רוב האנשים האלו, כל הרגשות שלהם חסומים, ניתן לראות את זה בעיקר בעת שמחה, כשהרגשות רוצות לפרוץ החוצה, אך האדם חוסם אותם, ולכן הוא נשאר מאופק ורציני, אך בפנים יש הרגשה כבדה.

לא שייך להתאבל ללא חיבור. אפשר 'ללמוד' ספרי מחשבה והגות על החורבן, אפשר גם לשבת על הרצפה בתשעה באב ולצום ולהיות 'ציית דינא', אך בזה זה נגמר.
אדם שאין לו תחושות והרגשות, לא יראה בזה איזשהו חסרון בשלמות, אך למעשה הוא מתפקד כמכונה.

יתכן שישנם בעלי מחשבה שהם אנשים כאלו, אך הם עדיין תקועים ב'וידעת היום', השלמות הוא כשזה 'והשבות אל לבבך', הענין הוא יותר עמוק, ואכהמ"ל.


 
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
מתבונן לעומק אמר:
החתירה הנמרצת "להתחבר רגשית" מקורה (עלול להיות) בגישה שאינה מקבלת עול, שמה את האדם במרכז ומחפשת "להתחבר",
גם גדולי המחשבה בדורנו מאד נגד כל העניין זה של "להתחבר", ואדרבה מדברים על מצב שהאדם הוא "ציית דינא" ומקבל עול גם בלי להתחבר
דהיינו אם התורה אומרת להתאבל, אז אנחנו צריכים לשבת ולבכות ולהתאבל בלי לנסות שהאבלות תצא מתוכנו דווקא, אדרבא היא תבוא בגלל שכך צריך להיות
שמעתי שאלו שמחפשים "להתחבר" הולכים לר' פיבלזון בליל תשעה באב ויש שם בכיות וכו',
התרגום של להתחבר רגשית בשפתינו היום, לפחות במובנו האמתי פירושו בשפת התורה והשבות אל לבבך והאם יש ספק שזה מה שהתורה מבקשת מאתנו ושלא נהיה מהפה לחוץ ומצוות אנשים מלומדה? ובכלל מה פירוש לבכות ולהתאבל ללא הרגשת אבל , הרי זו צביעות ממדרגה ראשונה , מילא היית אומר לנהוג במנהגים לומר את הקינות לנסות להבין ואז להגיע לחיבור אבל זה חיבור רגשי ורק התכוונת שהמסלול אליו הוא הסטנדרטי . השבה ללב אינה מושג מודרני ואינה קשורה לאדם במרכז ולחוסר קבלת עול , אלא היא המבדילה בין קבלת עול באמת לבין מהשפה לחוץ. ועל איזה גדולי מחשבה אתה מדבר?

לגופם של דברים. כל השפע שמעבר לקיום הבסיסי שהגיע לעולמינו הגיע דרך בית המקדש ולכן מיום שחרב ישנה ירידת הדורות כי הדור הראשון ראה עוד כאלו שהיו בזמן הבית ולמד מהם ומרוחם ודרכם קיבל משהוא מן השפע הזה, ואחר כך זה כלי שני שלישי וכן הלאה ,וכל המעט שנותר לנו הוא דרך הכלי המאה ומכך עלינו להסיק מה המשמעות של קבלה ישירה, של השראת שכינה של עמידה מול החי שבתוכו שוכן באמת. אני ממליץ לצורך זה ללמוד את הגמרא בסוף סוטה המדברת על עניין זה .   
 
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
הזדהות רגשית איננה חיבור!

יעידו כל אלו שמוזילים דמעות כמים בקריאת עלילות מתח שלא היו ולא נבראו, או בצפיה על ארגנטינאים וקוראנים...

לכן, שני העצות הרגילות [המובאות בתחילת האשכול] לא כל כך מובנות לי, כי ממ"נ אם זה הזדהות עם סיפורי החורבן, מה זה נוגע אלי? ואם זה הזדהות עם הצרות שלי איך זה מתקשר לחורבן הבית - ע"י התפסה?

תשעה באב זה 'מועד' של היהדות, והוא נוגע לחיים היהודיים, ובשביל להשתייך צריך להרחיב את הזהות היהודית ולהכיר את משמעויותיה בצורה חיה ורחבה, וממילא צודק לכאורה מי שאומר שאי אפשר להתחיל לעשות זאת בתשעה באב עצמו.

[נתאר לעצמנו, אם במשך הדורות היו לוקחים מאיתנו את 'שבת' חלילה, וכל יום שביעי היינו צריכים לעשות מעשים שיסמלו את האבל שלנו, והיה קשה לנו 'להתרגש', והיו מביאים מרצים ותיאורים וספרים וכו' ואז מישהו כן היה מצליח 'להתרגש', האם נראה לנו שזה היה על ידי שהוא 'הבין' או 'התחבר' יותר לשבת?]
 

תורה ויראה

משתמש חדש
בחור צעיר אמר:
וישנו המלך המשיח, ותחיית המתים, והעולם הבא, והתיקון השלם, והמשיח די כולל לנו בתוכו את כולם,
לפי הרמב"ם בהלכות תשובה ובהלכות מלכים ומלחמות, הציפיה לימות המשיח היא כי אז יוכלו לקיים את כל המצוות בשלימותן (שאז יהיו כל יושביה עליה ויהיה יובל ומלך ושאר מצוות שאין נוהגות היום).
(אני לא בטוח שמותר לעסוק בנושא זה בת"ב... וכתבתי למרות זאת כי) לענ"ד יש בזה כדי להוסיף ברגש החורבן, יהודי יר"ש שרוצה לקיים רצון קונו וכעת חסר לו רוב המצוות, נתאר לעצמנו מה היתה תגובתנו אילו היה נמנע מאיתנו לשמוע קול שופר בר"ה או לאכול מצה בפסח וכד', ונבין שבעצם כך זה עם רוב המצוות לאורך שנות הגלות...
"אל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ".
 

גמח

משתמש ותיק
https://www.prog.co.il/threads/מה-שרק-שנינו-יודעים.577657/

מה שרק שנינו יודעים

השמיכה המחוספסת משפשפת את עורה כשהיא מתהפכת, אבל שנתה עוד לא מופרעת.
התרגלה. מזמן כבר התרגלה.
אל השמיכה, ואל מזרן הקש הדוקר.
אל מיטת העץ החורקת, ואל החלון הגדול הקרוע בקיר, ששחור הליל מציץ ממנו, וירח עובר בו מתבונן.
מול אורו הבהיר נפקחות עיניה העמוקות, הפגיעות, ובבת אחת מציף אותה התסכול.

זו היא. ברור שזו היא, נכון?
אם נעלמה מחברת משולחנו של המורה, אם חסר בתיקו של מישהו כריך, זו תמיד היא.
ואם נפרץ תאה האישי של מלכת הכיתה, גם אז זו היא, שחרכה את השרוך בו קשרה אמיליה את לולאות המתכת של התא.
וזו היא שהנער המנסה למצוא חן בעיניה של אמיליה, ינענע אותה כמו עלה שלכת ברוח, ויהדוף אותה רחוק, מגחך.

אבל היא לא פוחדת מהם. טוב, רק קצת.
בסופו של דבר היא תשרוד.

היא נבונה, ומסתדרת.

היא יכולה לאכול קצת, אפילו שהאוכל מגעיל, ומוגש מכלי פלסטיק ירוקים-צפרדע כאלה.

היא יכולה לשתוק מול לעגו של המורה למדעים, הבטוח שארץ מוצאה היא עניין מבדר במיוחד, והיא מסוגלת גם להתעלם מאבני העלבון המושלכות לעברה אינסוף, פוגעות. צוחקות על חוסר בינתה, רק משום שהיא פוחדת לדבר.

זה כבר אפילו לא קשה. וכשזה קשה, אפשר לנשוך את השפתיים חזק, מבפנים, ולמלא את ריאותיה אויר לאט. זה שומר את הדמעות בתוך השקיקים שלהן בלי שתגלושנה החוצה, בדיוק מה שחסר לה.
אבל היא לא יכולה להשאר אדישה כשזה קורה.
אז היא שרטה, ובעטה, משתוללת, קורעת את בגדיו ומייללת.

זרועה הימנית עדיין כואבת, אבל הרבה יותר ממנה, המילים.
חתול עזוב הוא קרא לה.
אגרופיה נקמצים. השרירים שמגיבים בכאב חד לתנועה הקלה הזו מספרים את המשכו של הסיפור, והחבורה הגדולה על מצחה, את סופו.
אולי לא היתה צריכה להתפרץ ככה, אולי היה עליה לשתוק גם הפעם הזו. אבל עכשיו מאוחר מדי.

זה רק בגלל שזה נכון, לגלג בה קול פנימי, זה רק בגלל שזה נכון התנפלת עליו ככה, הא?
הצדקת יפה את התואר שהצמיד לך.
שקט!

היא מסירה את השמיכה בתנועה מהירה, נסערת, וברגע הבא כבר עומדת מול ראי הנחושת הממורט.
נערה צנומה ופרועת שיער ניבטת אליה נרגזת, והיא מתיישבת על הרצפה בתסכול.
היא משתדלת, משתדלת מאד.
אבל השמלה שעברה חמש ידיים לפני שהגיעה אליה, והתכים בהם איחתה את הקרע שירד מן הכיס אל הברך, וגם, גם שיערה הדביק והסבוך, מסתירים היטב את הילדה היפה שהיא. את הנערה הנבונה בעלת הלב החם, שאף אחד לא טורח לחפש אותה, ולגלות.

הירח ממתין עוד מעט, כמו מחכה שתזכור. זה היום שלך, הוא קורא לה. זה היום.

והיא, כמו יודעת מה גדול התפקיד המוטל על כתפיה הצנומות, כמו מכירה בחשיבות המעמד, מהנהנת אליו במבט נחוש.

כפות ידיה נוגעות ברצפה הקרה, ורגע היא עוד מקשיבה אל השקט סביב, נאנחת.

לאט היא מתרוממת שוב לכדי עמידה, לאט היא פוסעת על בהונותיה, ולאט לאט, מושכת את מפתח הנחושת התלוי בשרוך שסביב צווארה.
בתנועות זהירות, כמו נוגעת בקודש, היא פותחת את תיבת העץ הקטנה, נוטלת מתוכה את הצרור.
על בהונותיה היא חוזרת אל המיטה מתיישבת עליה ומתכסה שנית בשמיכה.
הצרור הקטנטן חבוק בין ידיה, קרוב קרוב אל הלב, וכמו תמיד, עוד לפני שנגעה בקישוריו, זולגות שתי דמעות גדולות וחמות על לחייה הרכות.

אבא לא חשב שהיא חתול עזוב, הוא לא.
אבל מה לעשות שזו ההגדרה הכי מתאימה כרגע?

הדמעות מטפטפות על ידיה העסוקות, נושרות אל הצרור, מרטיבות אותו לגמרי, אבל רק שרשרת הכסף העדינה משחררת סוף סוף את הסכר, וייפחות הבכי עולות ממנה, ספוגות.


השרשרת! השרשרת שקיבלה מאבא ליום הולדתה הרביעי.
אבא הטוב! איך הושיב אותה אז על ברכיו, פותח עבורה את הקופסא המרופדת, ומשחרר את סוגר הכסף הקטן. רגע הסיט קווצת תלתלים ערמוניים שובבה מעיניה, ובעצמו ענד אותה לצווארה, מרפרף נשיקה על מצחה.

והנער הזה קרא לה חתול עזוב!

הזכרונות מציפים אותה, נושאים עמם עונג צרוף וכאב מייסר.

אבא מלטף את שערה הרך, הריחני, נושא אותה על כתפיו הרחבות, ובפסיעות רחבות חוצה את השלולית הגדולה שנקוותה באמצע השביל.

אבא מורה במקל העץ הארוך על מפת הימים הגדולה ומראה לה את נתיבי האניות.

אבא צוחק בקול, ומחבק אותה בחוזקה, מניף אותה גבוה אלעל, עד שאצבעותיה נוגעות בתקרת האבן הגבוהה.

אבא מניס כלב שוטה, מרחיק אותו ממנה, בתו אהובתו.
אבא שלה הטוב. אבא שאוהב אותה כל-כך.

היא מביטה בכפות ידיה, יוצרת מבלי משים את הסימן המוסכם שלהם. ככה, ילדונת, היה אבא אומר, וחיוכו השובב מציץ בעיניו, ככה אני יודע שאת בסדר.

אבא שלה החזק, החכם כלכך, שזקני העיר באו לשאול בעצתו הטובה.

אבא שלה, שידע עד כמה טובה גם היא, שסמך עליה, ולחש באזניה את כל הסודות שרק מבוגרים יודעים. הוא לא חשב שהיא חתול עזוב, אבא. אבל ככה היא מרגישה באמת. זרוקה, ולאיש לא אכפת.

אצבעותיה לופתות את שרשרת הכסף, ומילותיו המלוות נשמעות באזניה, רכות.
את הולכת רחוק, ילדה שלי. קולו החם המס את ליבה הנרעד. זה יהיה כואב, ולא קל.
אבל אני תמיד אהיה שם. שתדעי.
גם כשתהיי רחוקה עד מאד.
גם כשכבר כמעט תשכחי, אהובתי, אני עוד אזכור.

בשקט הסמיך ממלאות הדמעות את הכל..
אתה יודע מה עובר עלי, אבא? היא לוחשת אל החושך, יודע שבאמת, כמעט כבר שכחתי? כמעט שהתרגלתי אבא. רחוק לי כלכך, ועצוב. והם בכלל לא יודעים. הם לא יודעים על הקשר שלנו. ולו ידעו, אבא, לא היו מאמינים שלנערה המוזרה הזו, לחתול האשפתות הזה שהם מכירים, יש אבא, וסוד, ואהבה.

אבא שאז, אחרי שהכל כבר קרה ונגמר, ולא היתה ברירה עוד, רק לשלוח אותה לכאן, החזיק את ידו בידיה, מביט ישר לתוך עיניה, ומשאיר לה מילים לצידה.

את תהיי חזקה, אני יודע. אבל אני רוצה שתבטיחי ילדונת.
תבטיחי שתנסי למצוא.
את הסימנים שאני משאיר לך, גם אם הם לא דיבורים, איפה שלא תהיי.
את נשיקות האהבה שאני מפריח לך, גם אם לא יגיעו עדייך.
את דרישות השלום שיזכירו לך, שאני כאן, ומעולם לא הלכתי רחוק, רק נסתרתי.

התליון מנצנץ בין ידיה, והיא מתביישת. כבר מזמן לא העזה. לא העזה אפילו לחלום בלילות על אותה אהבה. על חיבוקו החם. כבר חשבה כי היתה זו רק היא שדימתה, למצוא בכל עת סימנים. אותות זכרון לאותה אהבה, ונשיקות שבאות עם הרוח.

קולו של אבא עולה מתוכה, חם כמו אז, מחייה.

ופעם אחת בשנה, אמר לה אז אבא, פעם אחת בשנה,
תבכי עלינו, עלי ועלייך.

תבכי כדי שלא תשכחי.
כדי שלא תאמיני אף פעם,שאת חתול עזוב באמת.
שכאן, בין נערות חסרות דעת, מול מורה ציניקן, מושפלת ורעבה, המקום שלך.
פעם אחת בשנה תיזכרי איך הכל התחיל, ולאן את שייכת. מה את שווה, ומה אני.
תזכרי בת של מי את, ולמה את ראויה.
ושאף פעם לא ויתרתי עלייך, ולא על האהבה.

ואז, ילדה שלי, יהיה לך כח שוב לחפש.
את תראי שתוכלי למצוא.
אספי אותם אחד לאחד, את הסימנים, עד שיום יבוא וניפגש.

בזהירות היא מייבשת את שרשרת הכסף בכותנתה, מחליקה על תליון הלב הקטן באצבעה הדקה, הארוכה, וטומנת אותם חזרה בצרור.
היא הבטיחה, והיא גם תקיים.

על בהונותיה היא מחזירה את הצרור למקום מחבואו, ועל בהונותיה חוזרת, נשכבת במיטתה העלובה, החורקת.
שחור הליל עדיין מציץ מן החלון, אבל כוכב קטן מנצנץ, חותר לו בחושך. ורק היא לבדה יודעת, שהכוכב הזה הקטן, הוא דרישת שלום בשבילה.

קרדיט: כנפיים

הפוסט נכתב בהשראת שיעורו של הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א על תשעה באב.
 

chaim

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
אחד מידידיי עזב ישיבה מסויימת, מהישיבות הנחשבות ביותר, לטובת ישיבה אחרת. לשאלתי, הוא התקשה להסביר מה הפריע לו בישיבה הראשונה, ולבסוף השתמש בדוגמא הבאה: "כשמישהו שם אומר לי שלום, איני מרגיש שהוא מתעניין בשלומי, אלא שהוא משתמש בי לקיים את דין המשנה "הוי מקדים בשלום כל אדם"...
דבריך הם נכונים כ"כ, שזה בעצם מסביר את הכל הכל...
בחסידות חב"ד ידעו לומר (ויש על זה שיר) עסע'ן עסט זיך שלאפען שלאפט זיך וואס זאל מען טוהן אויב עס דאוונט זיך נישט, דהיינו החלק הגשמי הוא מובן ומלא הרגש והחלק הרוחני הוא בלי הרגש, והטעם הוא כי יש התגברות כח הגוף יותר מעל הנשמה.
ואילו אדם שיש לו התגברות כח הנשמה יותר מהגוף הרי זה היפוך שבשביל להרגיש חשק באוכל צריך לזרז את עצמו, ואילו להרגיש טעם בלימוד ומצוות זה טבעי.
וממילא מצד אחד הדרך של הבריסקר רב הוא בדיוק מה שאנו צריכים, דהיינו לשעבד כל כוחינו לעבודת ה', ואם רצון השי"ת שנהיה אבלים אז מכח הציויי ופחד של אלקים צריך להיות אבלים במחשבה דיבור ומעשה, וזה מרכז חיינו, ולא להתפלסף ולחפש להיות מחוברים, רק להיות מחוברים מחמת פחד אלקים.
אולם אחרי שכל כך מפחד מציווי אלקים, ורוצה בכל עוז להיות מחובר עם האבילות בגוף ובנפש, הרי מכח הציווי הזה עושה כל מה שביכולתו בשביל להתחבר לזה בכל נימי נשמתו, שזה כולל עיון בדברים שמעוררים לזה
וכל מה שהרחיקו הוא רק מה שבן אדם עושה חיים לעצמו, דהיינו שמחפש עניינם רגשיים בשביל הקיף שלו, שבזה אע"פ שרצויי הוא אבל יש גם סיכון מסויים וכמובן
 

פיילוט 0.4

משתמש ותיק
שלו' אמר:
ד. מכבר מפריע לי שמדברים על המעלות הנפלאות שהיה בזמן המקדש, ולפעמים נוצר רושם כאילו אם היה בית המקדש כבר אין יצר הרע וכולם היו צדיקים וכו'. אך מה לעשות, הרי בזמן המקדש עצמו עבדו ע"ז, רצחו, גילו עריות, לא כיבדו את התורה וכו' וכו', אז צריך לעשות כאן סדר. למה בדיוק אתה מתגעגע, לרמת בחירה יותר גבוהה?

ודאי שכן.
בדור שהיה בו יצר לעבודה זרה היתה גם נבואה.
זה לעומת זה עשה אלקים, והשאיפה שלנו היא לטפס גבוה גם מול הפחד מליפול עמוק יותר.
 

אברהם העברי

משתמש ותיק
עודי יושב בביתי ביום מר ונמהר צום החמישי זה
עלה בדעתי משל למה הדבר דומה
ובזה יתבאר הן עניין הניתוק הרגשי הן הפתרונות לקיימו

משל למלך שהגלה את בנו מביתו מעירו ומארצו
ארכו הימים ובן המלך בגלותו על לחם צר ומים לחץ בוכה ומתאונן על צרותיו וביותר על ריחוקו מאביו
עד שלפתע יום אח שקיבל בן המלך הודעה מאחד מעבדי אביו
אביך מתיר לך לחזור לארצו
בשיר ורננה בשמחה ובצהלה ארז בן המלך מעט מטלטליו ושב לארצו בכניסתו רכן על הארץ נשק לאדמה קם ומיד פתח בריצה
אל עבר עיר הבירה מקום המלך אביו
נכנס אל העיר ורחובותיה כאשר זכר - התוקק אליהם כל הימים
רץ אל עבר הארמון, נכנס, חש למושב אביו אשר לאהבתו ייחל ונתגעגע כל הימים
ובהגיעו למושבו ראה והנה אין האיש בביתו
שאל את אחד העבדים העומדים שם והתשובה שקיבל צימררתו
אתה היית בגלות בכית, קוננת, התאבלת, אמר אביך אם כה חפץ הוא בארצי ובעירי יחזור נא
אך אין אני והוא דרים בכפיפה אחת
נטל אביך את מטלטליו ויצא הוא עצמו לגלות......
ויפול בן המלך על פניו ויבך ויבך ויבך ולא חדל לבכות
(נ"א - ישב בן המלך בחדרו אכל ממטעמי הארמון ונהנה ממנעמיו עד את אביו שכח ואביו בגלותו נותר)

- שמעתי ממו"ר הגר"נ שכמדומה לו שבימינו החזרה לא"י היא המבחן האם בכל שנות הגלות בכינו על המצב הגשמי - על ה"הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי"
או שבכינו על ה"חולת אהבה אני" - ע"פ ביאור הגר"א שם עה"פ
 

נדיב לב

משתמש ותיק
רפרפתי קצת בפורום ד' תעניות, בין המצרים, תשעה באב בניסיון למצוא אשכול שעוסק בחיבור רגשי לימים הנוראים הללו- ימי החורבן, והעליתי בחכתי את האשכול המעניין הזה. ואשתף בחוויה משלי.

י"ז בתמוז הוא אחד הצומות המסמל את מצבנו הנחות - בלי בית המקדש בלי נביאים ובלי ישות שתסוכך עלינו. רבים מאתנו מתקשים להתחבר להיסטוריה הרחוקה שארעה אי שם לפני אלפים שנה. התמונה של ירושלים בתפארתה מעורפלת אצלם משהו. בפן האישי אשתף חוויה משלי לחברים, ואולי זו דרך פשוטה שיש ביכולתה לחבר אותנו רגשית לירושלים העתיקה לבית המקדש וממילא לימי החורבן.

לאחרונה בקרתי במנהרות הכותל והשתתפתי עם רעייתי בסיור מודרך ומקצועי שמסביר ומראה במוחש את גבולות בית המקדש, את האבנים את החנויות, המקוואות, והרחובות הירושלמיים ועל כולנה הממצאים המרתקים שאפשר לחוש ולנגוע קצת בעבר, ואולי זה יהיה מסוגל לחבר אותנו לימים הללו לבל נרגיש מנותקים. וכמאמר החכם: תמונה אחת שווה אלף מילים. אולי.


 

שראלטשיק

משתמש ותיק
קראתי רוב התגובות, וכנראה שלא באתי לידי מדריגתם של רוב החבירים כאן. וגם לפי קט שכלי לא השיב פותח האשכול וכמעט שום אחד על עיקר השאלה.

אני הבנתי שפותח האשכול התכוון בשאלתו שמנסיון שלו כל הדרשות ששמע עד היום על אבילות של החורבן לא הועילו לו, ואינו זוכה לקיים והשבות אל לבבך ולהתאבל על החורבן כמו רוב אנשים, והוא מתגעג לזכות לזה ומחפש עצות, ושלא יהיה ח"ו מאל ושאמרו חז"ל עליהם כל שאינו מתאבל.... ולכאו' דבריו שהשיב להתבונן בגדלות המעלה של זמן הבנין, וחסרון האישי שיש לו מזה, כמדומה שרבים מהדרשות בכל שנה סובבים נקודות הללו, ועדיין אינם מתחברים.

ולדעתי כל מה שנאמרה כאן כמו התבוננית בכאלו נחרב בימיו מביא לידי אבילות על החורבן, רחוק מאוד מהשגה שלי ואני פשוט רואה עצמי רחוק אלף פרסה שזה יביא עצמי לבכייה אמיתית, וכן שאר דברים שצריכים להיות איש רוחני וכדו' כל זה אינו עבודה של שנה ושנתיים אלא זהו עבודה רבה מאוד, ואינו אלא מרחיק הציפיה האמיתית לזכות למדריגה של להתאבל על ירושלים (ואולי אה"נ שזה עבודה רבה ורחוק מאתנו).

והנה קצת מחשבה, באמת בעניני הלב זה תלוי איש איש כפי תכונתו, יש איש שלבו פתוח יותר וקרוב יותר אל והשבות (היה לי חבר בדירה שלי, שאמר לי שקשה לו להתבונן הרבה במציאות של מלא כל הארץ כבודו, היות שהוא מתמלא פחד נורא מזה, לבו היה פתוח כאלם הגם שלא היה בעצם במדריגה גדולה יותר מחביריו) ויש איש שאינו כן, יש איש שעניני מחשבה פותח לבו ויש איש שענינים פשוטים פותח לבו ויש איש שעניני דרוש פותח לבו, יש איש שמתחבר יותר לעולם הריאלי, ויש איש שמתחבר יותר לעולם הפרקטי, ויש יותר לעולם הרוחני, ויש יותר לעולם הגשמי (ואין בזה פחיתת במדריגתו, זהו נטיייה שבלב), ולכן כשנותנים עצמו צריכים להגדיר יותר העצה לפי איזה דרך זה מועיל.

גם אני חושב שתיקון חצות בזמן שאינו מן הרגילית, סתם לחטוף איזה זמן שאינו שייך לשום דבר ולישב על "ספסל" (ולא על הארץ!) ולקרוא במתינות קצת ושימת לב מועיל הרבה, כל מה שיותר מופקע ממה "שעושים אינשי", ו"הילוך אחר הציבור" רק שזה דבר אישי שהוא משים לב אליה כפי מה שעולה בעולמו, הרי זה משפיע יותר מכל דבר.

אני חושב שזה מה שהיה כאן מדובר שהעיקר לציית לדין, ולא להיות עסוק בהלב, זה עצמו חורבן נורא שרבים נופלים בפח זו, הלא שום הבנה אמיתות בדרך בריסק, מרן זצ"ל אמר שחובות הלבבות הוא שלחן ערוך על הלכות לבבות, וזה פרי כל עבודת המוסר להשיב ולעורר הלב לכל דבר שבקדושה (אני שמעתי מא' מיקירי דירושלים שהוא זוכר הגרמ"ה זצ"ל שהיה מסתתר אצל הטיש בוויזניץ לשמוע השירים שכולם לב ורגש כידוע).

מה שנכתב כאן שא"א להתחיל בט' באב, או בי"ז בתמוז אלא שזהו עבודה של כל השנה זה ברור מאוד, ולכן זהו עכ"פ הזמן לחשוב האיך להתחיל.

לדעתי מה שאינו מועיל כל הנכתב האשכול זה להתאבל הוא משום שבאמת הם משוגים שאינם נכנסים לעולם ההרגשים שלנו, אין לנו מסילות כלל לענינים הללו, ומה שמחשבה רבה מועיל לפעמים זהו בבחינת רצים ושוב, ולא שמתחבר ונכנס לתוך הרבדים שלנו בפנימיות שלנו, אלא הוא נכנס ויוצא, ואינו מוצא מקום לנוח.

א) צריכים ללמוד היטב בעיון כל הענינים, כמו שלומדים קצות החושן וכרתי ופלתי וכל סוגיות הש"ס ,ועי"ז להכנס לעולמינו כל המושגים ברבדי נפשינו, ועי"ז ימצא המחשבות מסילות בלבנו.

ב) דברים רבים שחושבים בה הם בלתי נתפס בחושינו לדוגמא אחד מן רבים ננקוט הענין שירד הבית המקדש משמים, הגם שאנו מאמינים בכל דברי חז"ל הרי יש הרבה חז"ל בענינים הללו, ואנו רגילים בדרך כלל לתפוס היותר רחוק ממציאות שלנו, ומזניחים ביותר הדברים היותר קרוב אלינו, ולכן מאוד מתקשה עלינו לסלול מסילות בלבבנו בענינים הללו.
צא וראה בדברי מרן הכהן הגדול מאחיו שלימד כל ישראל מהו ציפת לישועה הלא הוא רבן של ישראל החפץ חיים, וכידוע גודל הצפיה לישועה שלו, ועכ"ז כשבא לחזק הצפייה בלבנו ראה מה שכתב וז"ל בספר "שם עולם" (שער ההתחזקות פרק י"ד דף יד) "אל יתמה האדם איך נוכל לצפות ולחכות שתהיה הגאולה במהרה אחרי אשר אנו כעת בתוקף המצוקות כי אצל הקב"ה לא שייך זה שיש אצלו כמה מיני פדיון וכו "ויש שהקב"ה נותן בלב מלכי האומות שיכירו כולם האמת וירצו להטיב עם ישראל וכענין שנאמר בכורש שהכריז בכל מלכותו כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל וגו' כלל הדברים לא ימנע מהקב"ה שום סיבה להשלמת חפצו וזהו שכתוב והרבה עמו פדות", ולא כתב זאת בעבור שהיה מרוחק בעיניו המציאות שישלח הקב"ה ענני כבוד שיכנס אותנו ברגע אחד למקום אחד ולהביא אותנו למקום המקדש להקריב קרבנות כמו שהתרחש כל זה ביציאת מצרים, אלא שדיבור דיבורים קרובים אל הלב הפשוט כדרכו לחדד הדברים בדרך היותר פשוט אלינו ועי"ז חורדים הדברים לעמקי נפשינו.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
מאיר גוטמן אמר:
לישועתך קיוינו התשפא.pdf
שיחה מהגראי"ש גריינמן הידוע בשיחותיו החזקות ומחזקות, תמצא כאן המון תוכן קיבליו אמש 

עברתי מעט על הקונטרס הנפלא, ומצאתי שבולל דברי הגות ומוסר עם פרטי הלכה ומעשה רב - בצורה מקיפה בדיני אבילות עד לפרטים הקטנים, וזהו שבחו שהכל בלול בו, בלי להזניח את חלק ההלכה על חשבון המוסר והאגדה, ולהפך.

וזה עורר אותי לחשוב שאולי זו גם התשובה לשאלת פותח האשכול - 'איך מתחברים רגשית לתוכן האבל והצער על חורבן בית המקדש'?
באופן טבעי אדם מחפש את החיבור הרגשי לחורבן המקדש וירושלים - בדברי הגות ומוסר, שבמבחן התוצאה לא פעם יוצא מאוכזב, אבל בשילוב עם עיסוק הלכות אבלות החורבן עד לפרטי פרטים, מסתבר שבכח זה יהיה לפעול לחיזוק הקשר הרגשי. אולי.


שתי נקודות מענינות בדיני קריעה שהועתקו מהקונטרס.
מרן החזו"א זללה"ה בבואו לכותל פשט את הטלית קטן ולבש טלית גדול, לפי שהיה מסופק אם חייבין לקרוע את הטלית קטן, אבל טלית גדול פשיטא שאין צריך לקרוע, וכדי שלא יפסיד מצות ציצית בעת שפושט את הטלית קטן, התעטף בטלית גדול.

שמענו ממו"ר זללה"ה, ושו"ר בחו"ב קידושין ל"ג א' שכתב שבתוך ירושלים אפשר שחייב לקרוע, אפילו אם לא ראה עי"ש הטעם.
 

מאיר גוטמן

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
וזה עורר אותי לחשוב שאולי זו גם התשובה לשאלת פותח האשכול - 'איך מתחברים רגשית לתוכן האבל והצער על חורבן בית המקדש'?
באופן טבעי אדם מחפש את החיבור הרגשי לחורבן המקדש וירושלים - בדברי הגות ומוסר, שבמבחן התוצאה לא פעם הוא מאכזב, אבל בשילוב עם עיסוק הלכות אבלות החורבן עד לפרטי פרטים, מסתבר שבכח זה יהיה לפעול לחיזוק הקשר הרגשי. אולי.
ודאי וודאי, זהו הדרך של החזו"א למוסר ע"י העסק בלימוד ההלכה לדעת גדרי הדין ומי שיודע מה זה חומר של דין וכל הלכה ממילא מתקן את דרכיו,יעוי' באמונה ובטחון שביאר את זה שע"י הלימוד יודע לנהג אורחתיו ואם לא למד הוא ילך עפ"י רגש המוסרי שלו ויעשה להיפך מן האמת.
ושמעתי על ישיבה אחת שהי' שם בעי' חמורה שהיו צריכים להתמודד איתה, וכשאמרו להם שעפ"י הלכה זה אסור הבעי' נפתרה מיד,ואילו בכל דרך אחרת של דרשות וכו' לא מצליחים לפתור כזו בעי', ואכמ"ל בפרטים.
מי שינסה ללמוד ענין הלכתי שהוא נגוע בו כמו איסור לא תשנא את אחיך או כל שאר איסרי בין אדם לחברו וילמד סוגיות הגמרא או שו"ע יראה שהוא משתנה בזה לבלי הכר
 

מאיר גוטמן

משתמש ותיק
מאיר גוטמן אמר:
שיחה מהגראי"ש גריינמן הידוע בשיחותיו החזקות ומחזקות, תמצא כאן המון תוכן קיבליו אמש
יש עוד המלצה לחיבור ע"י לימוד עניני המקדש,כל אחד לפי כוחו וענינו , למשל ללמוד הלכות בית הבחירה ברמב"ם או עבודת הקורבנות וכיו"ב כל אחד לפי ענינו וממילא נזכרים ויודיעם מה הי' לנו ומה אין לנו.
ובכללראוי ללמוד על המקדש הלכות ביתהבחירה או בנביא יחזקאל וכדו' כ"א לפי ענינו,והגע עצמך אם היו מפרסמים לנו תכנית מתאר של רכבל מיוחד שעתיד להיבנות כאן בארץ ישראל וכי לא היינו מסתקרנים לקרוא ולדמיין איך יראה כמה אנשים יכול להכיל וכו' וכו',וכאן מדובר על ביהמ"ק ש.... כ"ש שראוי להסתקרן ולראות מה הוא
 

יוסף בנימין

משתמש ותיק
דחד יומא אמר:
אח"כ חשבתי לעצמי הלא כך אנו צריכים לחוש כלפי הקב"ה,
בניו עם ישראל, רובו אינו שומר תורה ומצוות כלל, והנהגתו ביחס להקב"ה גרועה יותר מהנהגת אותו בן כלפי אביו,
ואף אנו שומרי התורה וכי אנו נראים כפי שהקב"ה רוצה,
מסתבר שחלק גדול מאיתנו נמצא ביחס להקב"ה באותו מקום שנמצא אותו בן ביחס לאביו.
אותי זה עורר לאבילות על מצב השכינה ועל החורבן.

אכן צריכים אבל האם זה עזר לך או לי להרגיש כך
 
ע"פ דרך ברסלב, האבל לא צריך להיות מרוכז רק בעבר, אלא בעיקר בהווה, ולא רק באחרים - אלא גם בעצמך.
ולא רק בתשעה באב וימי בין המצרים, אלא בכל תיקון חצות, רק שבבין המצרים זה עיקר העבודה.

כל מה שעובר על האדם ומצער אותו ומקשה עליו, גם בפרטיות וגם בכלליות, גם בגשמיות וגם ברוחניות, הכל בכלל האבילות על מצב זה, שהשכינה בגלות.
תשעה באב זה הזמן לפרק את כל מה שכואב ומצער - ולתת לו ביטוי.
כדי שנזכה להיגאל, צריך שיהיה רצון להיגאל, שבאמת נצעק לה' עד מתי. והרצון הזה לא יכול לבוא רק מסיפורי החורבן שאינם נוגעים אליך, הוא חייב להיות בגלל עניין אישי.
כשאתה מקשר את כל מה שמציק לך בחיים הן ברוחני והן בגשמי, הן לך אישית והן לסובבים אותך והן לכל עם ישראל - לכך שהכל בגלל שהקב"ה מסתיר את פניו.
וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.
ואז כשאתה מבקש ומחפש אותו ושואל איה מקום כבודו, הרי שבזה אתה גורם להתקיימות פסוקי הגאולה שבתורה.
וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
ע"פ דרך ברסלב
"על פי דרך ברסלב" זו הבהרה חשובה הגונה ונאותה. לא די שבלאו הכי 'הקורא' נבוך למצוא ולחפש בדרכו שלו איך להתחבר ולמצוא קשר רגשי לחורבן האבלות, עוד להתוות לו ע"פ דרך חדשה ומחודשת שלא הורגל בה מימיו. ואם אכן צעד בה אזי אדרבה שתי ציפורים במכה אחת, ולא, על קן ציפור 'יגיעו' רחמיך.
 

בלויא

משתמש ותיק
הצג קובץ מצורף 3 מאמרים לשלשת השבועות.docx מצורף בזה קובץ מאמרים של הרה"ח ר יעקב נתן אנשין שליט"א.
המאמר השלישי עונה [לדעתי בצורה הטובה ביותר] על נושא ההתחברות הרגשית לאבל.
יה"ר שיהיה לתועלת.
שנזכה להתאבל באמת, ולראות במהרה ממש בנחמה.
 
 

בלויא

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
ע"פ דרך ברסלב, האבל לא צריך להיות מרוכז רק בעבר, אלא בעיקר בהווה, ולא רק באחרים - אלא גם בעצמך.
ולא רק בתשעה באב וימי בין המצרים, אלא בכל תיקון חצות, רק שבבין המצרים זה עיקר העבודה.

כל מה שעובר על האדם ומצער אותו ומקשה עליו, גם בפרטיות וגם בכלליות, גם בגשמיות וגם ברוחניות, הכל בכלל האבילות על מצב זה, שהשכינה בגלות.
תשעה באב זה הזמן לפרק את כל מה שכואב ומצער - ולתת לו ביטוי.
כדי שנזכה להיגאל, צריך שיהיה רצון להיגאל, שבאמת נצעק לה' עד מתי. והרצון הזה לא יכול לבוא רק מסיפורי החורבן שאינם נוגעים אליך, הוא חייב להיות בגלל עניין אישי.
כשאתה מקשר את כל מה שמציק לך בחיים הן ברוחני והן בגשמי, הן לך אישית והן לסובבים אותך והן לכל עם ישראל - לכך שהכל בגלל שהקב"ה מסתיר את פניו.
וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.
ואז כשאתה מבקש ומחפש אותו ושואל איה מקום כבודו, הרי שבזה אתה גורם להתקיימות פסוקי הגאולה שבתורה.
וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

"על פי דרך ברסלב" זו הבהרה חשובה הגונה ונאותה. לא די שבלאו הכי 'הקורא' נבוך למצוא ולחפש בדרכו שלו איך להתחבר ולמצוא קשר רגשי לחורבן האבלות, עוד להתוות לו ע"פ דרך חדשה ומחודשת שלא הורגל בה מימיו. ואם אכן צעד בה אזי אדרבה שתי ציפורים במכה אחת, ולא, על קן ציפור 'יגיעו' רחמיך.
כמדומה לענ"ד שהדברים פשוטים ומוסכמים.
הרב @ברסלבר (ליטאי לשעבר) ניסח את הדברים בסגנונו הוא, בתוספת נופך,
אבל עצם הרעיון, בכללות, כמדומה לענ"ד שהוא מוסכם על הכל.
 
 

נתנאל_ב

משתמש ותיק
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
כל מה שעובר על האדם ומצער אותו ומקשה עליו, גם בפרטיות וגם בכלליות, גם בגשמיות וגם ברוחניות, הכל בכלל האבילות על מצב זה, שהשכינה בגלות.
תשעה באב זה הזמן לפרק את כל מה שכואב ומצער - ולתת לו ביטוי.
נפלא, ודפח"ח.
העניין הוא, לשייך את כל מה שיש בו חוסר הצלחה, שכואב רגשית (כל אחד מה שהוא*) לחורבן ביהמ"ק ואין שכינה בתוכנו.

למה הממשלה גוזרת עלינו גזירות?
למה לא הצלחתי להבין את התוס'?
למה לא קיבלו את הילד לחיידר היותר טוב?
וכו' וכו'.
ולמה דבר כזה פשוט וברור, התחיל בהקדמה "לפי דרך ברסלב"?
בגלל שאנחנו בגלות, ועוד לא נגאלנו.
לכן - הממשלה גוזרת, קשה להבין את התוס', יש קשיים גלותיים לעניין קבלה לחיידרים (או מגזר אחר, או סתם שהנכד של הנדיב עדיף מבן של ת"ח "פשוט"),
ולכן יש חילוקים בין דרך זו או אחרת (שזה עניין הגלות שהוא עניין פירוד ופיצול מהשורש), שההוא אומר שאברהם אבינו היה ברסלב, וההוא אומר שדווקא היה ליטאי, או חב"דניק, או מקובל ספרדי...
ובעז"ה כשניגאל, לא יהיה את כל חילוקים אלו, ועבודת ה' תהיה שלמה שמאוחדת ומורכבת מכל סוגי העבודה בשילוב נפלא שאינם סותרים זא"ז אלא משלימים זא"ז, ואז ימלא שחוק פינו, על כל מחלוקותינו... באיזה שטויות התעסקנו... מה ההוא לובש ומה אני, איך הוא עובד את הקב"ה ואיך אני... כמה גרוע השוליים של "ההוא" "ההם", וכמה "שלי" "שלנו", כאילו לא צריך לכאוב על כל יהודי שרחוק מהקב"ה... 

*רבי אהרן קוטלר זצ"ל אמר שאצל כל אחד הוא מרגיש את הגלות והגאולה לפי ערכו. מי שבזמן הבית לא היה קשור לביהמ"ק ולתורה, ורק היו לו משק של פרות וכבשים, ובאו הרומאים ושרפו לו הכל, כעת כשחוזר לא"י ויש לו משק של פרות וכבשים, הרי שבאה הגאולה מבחינתו... ומי שאצלו הגלות היא חוסר ריבונות, הרי כיום יש ריבונות יהודית עכ"פ על חלק מא"י (או שעדיין כואב לו כי עוד לא גירש את כל הערבים מכאן...). ומי שאצלו הגלות היא שאין לנו את השראת השכינה באופן ושלם עם ביהמ"ק, עדיין מחכה, וזה כואב לו מאוד. ובאמת כמש"נ למעלה להבין את חוסר השראת השכינה, שמזה נובע כל המחלוקות והפיצולים, שכל אחד אומר שהתורה והקדושה רק אצלו. וכל אחד צריך לשאול את עצמו: אם כל כלל ישראל יהיו בדיוק כמוני, על מעלותי וחסרונותי, האם נהיה ראויים לגאולה (בלי רק להסתכל על כמה אני יותר טוב ביחס לשני)? ותול"מ.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
בלויא אמר:
כמדומה לענ"ד שהדברים פשוטים ומוסכמים.
אבל עצם הרעיון, בכללות, כמדומה לענ"ד שהוא מוסכם על הכל.

נתנאל_ב אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
כל מה שעובר על האדם ומצער אותו ומקשה עליו, גם בפרטיות וגם בכלליות, גם בגשמיות וגם ברוחניות, הכל בכלל האבילות על מצב זה, שהשכינה בגלות.
תשעה באב זה הזמן לפרק את כל מה שכואב ומצער - ולתת לו ביטוי.
נפלא, ודפח"ח.
העניין הוא, לשייך את כל מה שיש בו חוסר הצלחה, שכואב רגשית (כל אחד מה שהוא*) לחורבן ביהמ"ק ואין שכינה בתוכנו.
למה הממשלה גוזרת עלינו גזירות?
למה לא הצלחתי להבין את התוס'?
למה לא קיבלו את הילד לחיידר היותר טוב?
וכו' וכו'.
ולמה דבר כזה פשוט וברור, התחיל בהקדמה "לפי דרך ברסלב"?

פותח האשכול עמד גם הוא על הדברים בסגנונו. וחזקה על הדברים שנכתבו בשלושה שיש בהם מן האמת.
הפקדתי שומרים אמר:
הפתרון שאפשר להציע, צועד בשני מישורים, האחת היא שאלת הערכיות, ככל שהאדם מכיר בערך דבר (אישיות אומה וכו') הוא גם מסוגל בקלות להזדהות איתו רגשית, וככל שמוסיף להתבונן בו בשכלו, מטבע הדברים הרגש מתעורר, והאדם מתחבר אליו בקשר נפשי אמיץ. וזו גם הדרך בכל הנוגע ל'אי הרגשת צער החורבן', ככל שהאדם ילמד ויקרא על המעלות הרבות שהיו בזמן שבית המקדש עמד על מקומו, על השראת השכינה, על ההגנה האלוקית על עמו, על הישועות העצומות שאותו מקום פעל אצל כל יהודי ששפך שם את רחשי לבו תיכף היה נענה בתפילתו, ובעיקר ישכיל להבין שכעת בלא בית המקדש להקב"ה אין "דירה" קבועה להשרות את שכינתו, כשיתבונן האדם ויכיר בכל זה, אז גם תחדור בו התובנה הפשוטה, שהמצב האידיאלי של העולם הוא לא במצבו הנוכחי, אלא כמו שהיה בעבר, וכל יום שעובר אנו בגלות עם כל ההשלכות הגרועות שהיא סוחבת תחתיה.

והמישור השני בפתרון הדילמה שהוזכרה למעלה איך יתחבר האדם באמת להרגיש את צער החורבן, היא דרך ההסתכלות על החורבן האישי שלו עצמו, זאת אומרת, באופן שאדם יתבונן על צרותיו הפרטיות, על התסבוכת הלא פתורה שלו, אם זה בנוגע ליחסיו עם בני אנוש, חברים, משפחה, ילדים, ואם זה על קשיי פרנסה או חלילה בעיה בריאותית בגוף או בנפש, התבוננות בכל אלה שאין ספק שהרגשות על מצבו האישי יתעוררו באופן טבעי, אז גם הרגשות החבויים אצלו פנימה יצופו ויעלו, זאת אומרת הרגשות בכל הנוגע לחורבן הבית האישי של האדם, יש בכוחם לעורר את הרגשות כלפי חורבן הבית הלאומי, וכל זאת בתנאי שהאדם עבר את מבחן הערכיות בזה שקרא ושנה והעמיק לדעת, מה היה אז, ומה יש כיום, ובזה תתחולל שינוי תפיסה אצל האדם, הוא ישכיל לדעת שהפתרון לא טמון בכף ידו, שהרי עד כה הקשיים הרבים סובבים אותו כפי ששם לב בשעה שהתבונן על מצבו האישי, והפתרון האמיתי אינו אלא בידו של הקב"ה, ואילו היה בית המקדש קיים, והשכינה היתה שורה במקומה הייעודי, חלק גדול מהצרות שאופפות אותו היו נפתרות מאיליהם, ובדרך זו האדם מתקשר יחד עם כלל ישראל להרגיש את כאב החורבן הלאומי של בית המקדש, וממילא כמו שאמרו חז"ל יזכה גם לראות את ביתו האישי "וביתו הלאומי" עומד בתפארה.
 

איפכא מסתברא

משתמש חדש
בלויא אמר:
3 מאמרים לשלשת השבועות.docxמצורף בזה קובץ מאמרים של הרה"ח ר יעקב נתן אנשין שליט"א.
המאמר השלישי עונה [לדעתי בצורה הטובה ביותר] על נושא ההתחברות הרגשית לאבל.
יה"ר שיהיה לתועלת.
שנזכה להתאבל באמת, ולראות במהרה ממש בנחמה.

איפה ניתן להשיג עוד מאמרים שלו?
זה מדהים!
 
חלק עליון תַחתִית