הפקדתי שומרים
משתמש ותיק
על מה מתענים בתשעה באב?
ואיך מתחברים רגשית לתוכן האבל והצער על חורבן בית המקדש (מאמר שנכתב בגישה רכה לאנשים מסורתיים)
מעגל השנה מסתובב על צירו, והחודש הקודר הלא הוא חודש אב -שממעטים בו בשמחה, שוב הגיע לפתחנו. חודש אב שבו אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, הוא למעשה המשך ישיר לחורבן העולמי שאירע באותה שנה לפני אלפים שנה. אז צרות רבות סובבו את עם ישראל, רעב, מגיפות, טבח כפי שמתארים לנו חז"ל, אבל השיא השלילי היה בחודש אב, שאז גם אירע חורבן בית המקדש וסילוק השכינה ממקומה הייעודי. השכינה לא הסתלקה חלילה מעולמנו, בטח לא מעמנו, כפי שמעיד הקב"ה בפרשה שקראנו "ושכנתי בתוך טומאתם" הווי אומר 'גם אם חלילה תרדו לשאול תחתית, אני יפרוש עליכם את שכינתי'. ועם זאת אנו כמהים וחפצים לראות את ירושלים בתפארתה לחזות בבנין בית המקדש עומד על מקומו, לא בגלל התפאורה החיצונית, ולא שמאז חורבן הבית עד ימינו "שועלים הלכו בו", והכבוד "הלאומי" נרמס. אלא בעיקר מה שאנו משתוקקים 'לשחזר' את העבר הוא משום שאבינו בשמים אלוקי ישראל בעת הזו אין לו בית! ביהמ"ק היה 'דירתו' המוצהרת, שם באותו מקום השרה את שכינתו באופן גלוי, בניגוד למצבנו העגום כיום שהשכינה שוכנת אמנם בכל מכל, אבל היא נסתרת מאיתנו ההשגה שלנו לגביה מעומעמת, וממילא הצרות סובבות כל יהודי ויהודי, מי בפרנסה ומי בבריאות. וחלילה מזה גם צפות ועולות לאדם שאלות, על אמונה באלוקים, צדיק ורע לו, איפה הצדק האלוקי, ושלל טענות, שאילו השכינה היתה מאירה לנו מעט מאורה, 'השכל הטוען' היה מסתתם, היצר היצרי בתוכנו היה משתתק, וכך גם הצרות הגשמיות היו סרות מאיתנו. ואת כל זה הפסדנו בגין החורבן. ואכן משום כך ראוי לבכות ולקונן על החורבן, כמו גם מה שאמרו חז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
וכאן מגיע הדילמה. רבים נבוכים ותוהים בשאלה איך מתחברים רגשית לתוכן האבל והצער על חורבן בית המקדש, נכון זו טרגדיה נוראה ללא שום ספק, אבל כזו שאירעה בעבר הרחוק, לפני אלפים שנה, כך שהתחברות הרגשית לענין מורכבת ומצריכה קו הנחיה ברור. וכמידי שנה השאלה צפה בתקופת שלשת השבועות ובעיקר קודם צום תשעה באב. וזו שאלה נכונה, שכל יהודי בעל רגש אמור לשאול את עצמו.
הפתרון שאפשר להציע, צועד בשני מישורים, האחת היא שאלת הערכיות, ככל שהאדם מכיר בערך דבר (אישיות אומה וכו') הוא גם מסוגל בקלות להזדהות איתו רגשית, וככל שמוסיף להתבונן בו בשכלו, מטבע הדברים הרגש מתעורר, והאדם מתחבר אליו בקשר נפשי אמיץ. וזו גם הדרך בכל הנוגע ל'אי הרגשת צער החורבן', ככל שהאדם ילמד ויקרא על המעלות הרבות שהיו בזמן שבית המקדש עמד על מקומו, על השראת השכינה, על ההגנה האלוקית על עמו, על הישועות העצומות שאותו מקום פעל אצל כל יהודי ששפך שם את רחשי לבו תיכף היה נענה בתפילתו, ובעיקר ישכיל להבין שכעת בלא בית המקדש להקב"ה אין "דירה" קבועה להשרות את שכינתו, כשיתבונן האדם ויכיר בכל זה, אז גם תחדור בו התובנה הפשוטה, שהמצב האידיאלי של העולם הוא לא במצבו הנוכחי, אלא כמו שהיה בעבר, וכל יום שעובר אנו בגלות עם כל ההשלכות הגרועות שהיא סוחבת תחתיה. והמישור השני בפתרון הדילמה שהוזכרה למעלה איך יתחבר האדם באמת להרגיש את צער החורבן, היא דרך ההסתכלות על החורבן האישי שלו עצמו, זאת אומרת, באופן שאדם יתבונן על צרותיו הפרטיות, על התסבוכת הלא פתורה שלו, אם זה בנוגע ליחסיו עם בני אנוש, חברים, משפחה, ילדים, ואם זה על קשיי פרנסה או חלילה בעיה בריאותית בגוף או בנפש, התבוננות בכל אלה שאין ספק שהרגשות על מצבו האישי יתעוררו באופן טבעי, אז גם הרגשות החבויים אצלו פנימה יצופו ויעלו, זאת אומרת הרגשות בכל הנוגע לחורבן הבית האישי של האדם, יש בכוחם לעורר את הרגשות כלפי חורבן הבית הלאומי, וכל זאת בתנאי שהאדם עבר את מבחן הערכיות בזה שקרא ושנה והעמיק לדעת, מה היה אז, ומה יש כיום, ובזה תתחולל שינוי תפיסה אצל האדם, הוא ישכיל לדעת שהפתרון לא טמון בכף ידו, שהרי עד כה הקשיים הרבים סובבים אותו כפי ששם לב בשעה שהתבונן על מצבו האישי, והפתרון האמיתי אינו אלא בידו של הקב"ה, ואילו היה בית המקדש קיים, והשכינה היתה שורה במקומה הייעודי, חלק גדול מהצרות שאופפות אותו היו נפתרות מאיליהם, ובדרך זו האדם מתקשר יחד עם כלל ישראל להרגיש את כאב החורבן הלאומי של בית המקדש, וממילא כמו שאמרו חז"ל יזכה גם לראות את ביתו האישי "וביתו הלאומי" עומד בתפארה.
ואיך מתחברים רגשית לתוכן האבל והצער על חורבן בית המקדש (מאמר שנכתב בגישה רכה לאנשים מסורתיים)
מעגל השנה מסתובב על צירו, והחודש הקודר הלא הוא חודש אב -שממעטים בו בשמחה, שוב הגיע לפתחנו. חודש אב שבו אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, הוא למעשה המשך ישיר לחורבן העולמי שאירע באותה שנה לפני אלפים שנה. אז צרות רבות סובבו את עם ישראל, רעב, מגיפות, טבח כפי שמתארים לנו חז"ל, אבל השיא השלילי היה בחודש אב, שאז גם אירע חורבן בית המקדש וסילוק השכינה ממקומה הייעודי. השכינה לא הסתלקה חלילה מעולמנו, בטח לא מעמנו, כפי שמעיד הקב"ה בפרשה שקראנו "ושכנתי בתוך טומאתם" הווי אומר 'גם אם חלילה תרדו לשאול תחתית, אני יפרוש עליכם את שכינתי'. ועם זאת אנו כמהים וחפצים לראות את ירושלים בתפארתה לחזות בבנין בית המקדש עומד על מקומו, לא בגלל התפאורה החיצונית, ולא שמאז חורבן הבית עד ימינו "שועלים הלכו בו", והכבוד "הלאומי" נרמס. אלא בעיקר מה שאנו משתוקקים 'לשחזר' את העבר הוא משום שאבינו בשמים אלוקי ישראל בעת הזו אין לו בית! ביהמ"ק היה 'דירתו' המוצהרת, שם באותו מקום השרה את שכינתו באופן גלוי, בניגוד למצבנו העגום כיום שהשכינה שוכנת אמנם בכל מכל, אבל היא נסתרת מאיתנו ההשגה שלנו לגביה מעומעמת, וממילא הצרות סובבות כל יהודי ויהודי, מי בפרנסה ומי בבריאות. וחלילה מזה גם צפות ועולות לאדם שאלות, על אמונה באלוקים, צדיק ורע לו, איפה הצדק האלוקי, ושלל טענות, שאילו השכינה היתה מאירה לנו מעט מאורה, 'השכל הטוען' היה מסתתם, היצר היצרי בתוכנו היה משתתק, וכך גם הצרות הגשמיות היו סרות מאיתנו. ואת כל זה הפסדנו בגין החורבן. ואכן משום כך ראוי לבכות ולקונן על החורבן, כמו גם מה שאמרו חז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
וכאן מגיע הדילמה. רבים נבוכים ותוהים בשאלה איך מתחברים רגשית לתוכן האבל והצער על חורבן בית המקדש, נכון זו טרגדיה נוראה ללא שום ספק, אבל כזו שאירעה בעבר הרחוק, לפני אלפים שנה, כך שהתחברות הרגשית לענין מורכבת ומצריכה קו הנחיה ברור. וכמידי שנה השאלה צפה בתקופת שלשת השבועות ובעיקר קודם צום תשעה באב. וזו שאלה נכונה, שכל יהודי בעל רגש אמור לשאול את עצמו.
הפתרון שאפשר להציע, צועד בשני מישורים, האחת היא שאלת הערכיות, ככל שהאדם מכיר בערך דבר (אישיות אומה וכו') הוא גם מסוגל בקלות להזדהות איתו רגשית, וככל שמוסיף להתבונן בו בשכלו, מטבע הדברים הרגש מתעורר, והאדם מתחבר אליו בקשר נפשי אמיץ. וזו גם הדרך בכל הנוגע ל'אי הרגשת צער החורבן', ככל שהאדם ילמד ויקרא על המעלות הרבות שהיו בזמן שבית המקדש עמד על מקומו, על השראת השכינה, על ההגנה האלוקית על עמו, על הישועות העצומות שאותו מקום פעל אצל כל יהודי ששפך שם את רחשי לבו תיכף היה נענה בתפילתו, ובעיקר ישכיל להבין שכעת בלא בית המקדש להקב"ה אין "דירה" קבועה להשרות את שכינתו, כשיתבונן האדם ויכיר בכל זה, אז גם תחדור בו התובנה הפשוטה, שהמצב האידיאלי של העולם הוא לא במצבו הנוכחי, אלא כמו שהיה בעבר, וכל יום שעובר אנו בגלות עם כל ההשלכות הגרועות שהיא סוחבת תחתיה. והמישור השני בפתרון הדילמה שהוזכרה למעלה איך יתחבר האדם באמת להרגיש את צער החורבן, היא דרך ההסתכלות על החורבן האישי שלו עצמו, זאת אומרת, באופן שאדם יתבונן על צרותיו הפרטיות, על התסבוכת הלא פתורה שלו, אם זה בנוגע ליחסיו עם בני אנוש, חברים, משפחה, ילדים, ואם זה על קשיי פרנסה או חלילה בעיה בריאותית בגוף או בנפש, התבוננות בכל אלה שאין ספק שהרגשות על מצבו האישי יתעוררו באופן טבעי, אז גם הרגשות החבויים אצלו פנימה יצופו ויעלו, זאת אומרת הרגשות בכל הנוגע לחורבן הבית האישי של האדם, יש בכוחם לעורר את הרגשות כלפי חורבן הבית הלאומי, וכל זאת בתנאי שהאדם עבר את מבחן הערכיות בזה שקרא ושנה והעמיק לדעת, מה היה אז, ומה יש כיום, ובזה תתחולל שינוי תפיסה אצל האדם, הוא ישכיל לדעת שהפתרון לא טמון בכף ידו, שהרי עד כה הקשיים הרבים סובבים אותו כפי ששם לב בשעה שהתבונן על מצבו האישי, והפתרון האמיתי אינו אלא בידו של הקב"ה, ואילו היה בית המקדש קיים, והשכינה היתה שורה במקומה הייעודי, חלק גדול מהצרות שאופפות אותו היו נפתרות מאיליהם, ובדרך זו האדם מתקשר יחד עם כלל ישראל להרגיש את כאב החורבן הלאומי של בית המקדש, וממילא כמו שאמרו חז"ל יזכה גם לראות את ביתו האישי "וביתו הלאומי" עומד בתפארה.