לתועלת הרבים נביא כאן מקצת לשונו של התשובות והנהגות כרך א סימן תקנד
"ראוי לרבני ישראל לאסור הופעת עתונים עם דברי תורה מאחר שסופם לאשפה, וכבר כתב בחזו"א באגרותיו (ח"א קפ"ג) לרב אחד שכתב מאמר בעתון להשפיע לטובה על הקוראים וז"ל "הערות בקורת של הרב שיחי' מקומן הנכבד בחוברת מיוחדה מזמן לזמן, אבל אין מקומן יפה להן במקום שהוא נותנן, והתורה בבחינת שבויה, מלבד שסופן ליעשות תכריך לחמאה", ובעו"ה כך המצב היום שדברי תורה הנכתבים בעתון סופם לאשפה.
אמנם בחטא זה שוין כל העתונים וחוברות בעולם כולו אפילו מהחרדים ביותר, ורובם ככולם סופם לאשפה, ואין בגניזה מקום להחזיקם, ואמרתי ללמד זכות שברמב"ם פ"ו דיסה"ת (ה"ח) פוסק שכתבי הקדש כולם ופרושיהם וביאוריהם אסור לשורפן או לאבד ביד וכו' וכן כתבי הקדש שבלו גונזים אותם ע"ש, ולא פירש גניזה בפירושיהן וביאוריהם כמו ברישא, ונראה שהאמת דאסור רק לשורפן שזהו בזיון אבל אין בזה חיוב גניזה, וזהו דיוק נפלא בלשון הרמב"ם המזוקק.
וכ"ז בלשון הקודש, אבל בלע"ז אפילו השם הקדוש דעת הש"ך ביו"ד סימן קע"ט ס"ק י"א שמדינא מותר למוחקו, ע"ש. ועיין בשו"ת הגרע"א (כ"ה) שדינו ככינוי שמותר למוחקו אבל לישבע אסור ולהזכיר מותר ע"ש, ובגמרא ר"ה (יח ב) איתא דש"ש מוטל באשפה שכתבו בשטר א - ל עליון ע"ש, והיינו אזכרה בלשה"ק אבל ביאורים ובלע"ז יש לומר דמותר, ומ"מ נראה שלהטילו לאשפה לבזותו אין להתיר.
לפיכך נכון לכרוך העתונים המכילים דברי תורה בלע"ז בניילון סביב לכבדם, ואז אף שגורם לשריפה אין איסור, וכן נוהגין בארץ ישראל בתרומות ומעשרות וחלה דקודש שכורכים בנייר ומניחים באשפה ולא נקרא בזיון ודי בכך, ובבני ברק ראיתי מהדרין לשלוח לגניזה אפילו עתונים. ולדעתי בעתונים שבלע"ז כאן אין להחמיר כ"כ, וכן מביא באחיעזר (ח"ג סימן ט"ו) בשם "שבות יעקב" להתיר בשריפה שלא יבוא לידי בזיון.
אמנם גם בעתונים שמגיעים כאן מארץ ישראל, במקומות שלא נכתבו להחזיק בקדושה כשאר ביאורים, והם בדפוס ובלי דקדוקי כתב אשורית, אף שאין כמעט עתון בלי כמה דברי תורה, או עכ"פ דברי הספד וכדומה, כמדומני שנהגו להתיר לשורפו אחר כך ובתנאי שנזהר שכרכו בניילון סביב, ולא דמי לפירושיהם וביאוריהם שנדפסו ללמוד בהם תמיד, שכבר הבאנו שעיקר האיסור שבבזיון הביאורים הוא בשנכתבו לקיום, אבל כשאינם מונחים בבזיון עד השריפה, אזי בדברי תורה כשאין בו אזכרות בשריפה גופא כשכרך ואינו אלא גרם, נראה שאין איסור מדינא בעתונים אלא רק שלא לבזותם וצ"ב.
ועכ"פ בנידון שלפנינו בעתונים כאן ובלע"ז נראה שאם כורך העתון במיוחד סביב מותר מדינא וכמ"ש (ורבני ארץ ישראל יכריעו הדין בעתונים היוצאים שם בלשון עברי יום יום ומעורבין בדברי תורה, וכבר הבאתי שבבני ברק ראיתי שמחמירים מאד בעתונים עם איזה דברי תורה שצריך גניזה ככל דברי תורה, (וכמדומני שהגר"ש ואזנר שליט"א הוציא כרוז להקפיד כן, אבל עיקר הלכה בזה צ"ב, ואין בידי כעת לברר פרטי ד"ז), עכ"ל.
והנה דבריו קלורין לעינים שבא להתיר רק לשרפו ובדרך כבוד, וגם בזה לא ברור לו מה הדין אם זה כתוב בלשון הקודש, אבל אין היתר להניחם באשפה בלי ניילון, וכאן מנסים לראות האם יש איזה היתר לפרסם דברי תורה כאשר יודע שילך לאשפה - וע"ז כתב בהדיא שאסור ושראוי לצאת כרוז שאסור.
ובאמת יצא כרוז בשנת תשמט ושנת תש"נ וכמו שיראה המעיין בספר גניזה כהלכתה (בעמוד שט) שאיסור גמור הוא וכתבו שאין לך בזיון גדול מזה וכבוד התורה מוטל עד לעפר - וחתום עליו הרב ש"ז אויערבך הרב קרליץ ורב שטיינמן והרב וואזנר והאדמו"ר מערלוי והמנחת יצחק.