י"ל עוד, שהנה מבואר בדברי רבותינו [הובאו לק' בברכת שים שלו'], שחסד מגיע מהמטיב ללא קשר לצורך המוטב, אבל רחמים הם דוקא בעת צורך וצרה, [והיי' שברחמים יש גם צד דין, שהרחמים הם מיזוג חסד ודין כידוע]. ומתבאר, שרחמים נובעים מאיתערותא דלתתא, שהאדם בצרה ונצרך לישועה, ובמצב זה ליבו פונה ומקוה למי שיכול להושיעו - הבורא ית'. ואילו חסד מגיע ונשפע מאיתערותא דלעילא.
וידוע שיותר טוב מה שמגיע מאיתערותא דלתתא, ויותר מתקיים השפע המגיע באופן זה. אך מאידך, שפע החסד הינו שפע גדול יותר, שכן מצד הרחמים אינו ראוי לקבל אלא מה שנצרך לו להנצל מצרתו, ואילו מידת החסד משפיעה הטבה גדולה מעל ומעבר למה שנצרך, [ע' מהר"ל בנתיב העבודה פי"ח].
ומעתה יש לפרש, הטוב כי לא כלו רחמיך, שהשי"ת מנהיגנו באופן שלעולם לא כלים רחמיו, והיינו כנאמר בסמוך - ע"י ש"מעולם קוינו לך", שהקיווי מעורר [באיתדל"ת] רחמיו עלינו , ואחר שנתעוררו רחמיו ית', הרי הוא משפיע עלינו גם שפע חסדיו שהם מעבר לנצרך, וכיון שהם באים מתוך התעוררות הנהגת "המרחם", [- והמרחם כי לא תמו חסדיך], הרי שגם הם מתיחסים לאיתדל"ת, והם החסדים המעולים והמתקיימים. צרף לכאן מש"כ בברכת שים שלו' על חסד ורחמים.
ע"ע בספר ראש לראובני בחלק הדרושים דרוש ח', ובשו"ת שרידי אש ח"א ס"י.