מה אומרים לאבא ששיכל זה עתה את בנו?

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
ידיד שלי שעזר לי בעבר רבות, שרוי כעת בעיצומה של טרגדיה קשה ל"ע. 
אשתו ילדה תינוק מת!  לא עלינו ולא על כל בית ישראל. 

מדובר באדם משכיל ומעמיק שמן הסתם ישמח לדעת דברים מחזקים. מה אפשר להגיד לו?
אני מרגיש שהמילים נתקעות לי בגרון. 

​​​​​​(את הגמ' בברכות ה: על הקובר את בניו אני מכיר, ומסתמא גם הוא)
 

עם חכם ונבון

משתמש רגיל
ע"פ רוב כשנפטר תינוק/ילד (מנסיון אצל אחי שישב שבעה על בת שנפטרה בגיל שנתיים)
אפשר להעמיק בנושא של נתיקון של האדם בעולם
ותינוק שנפטר הגיע לתיקון הסופי
כמו המשל שאחד ראה מישהו יורד ברכבת באמצע
ושאל אותו הרי באותו מחיר ניתן להגיע רחוק יותר והוא ענה לו שכאן שה היעד שהוא צריך להגיע
וכן מסופר על הבעש"ט הקדוש שהיה זוג שהיה להם תינוק שנפטר בגיל מאוד צעיר (איני זוכר את פרטי הסיפור במדוייק)
וניחם אותם הבעש"ט שהיה גלגול של גר צדק (אם אני זוכר במדוייק) שהיה צריך לתקן את שנותיו הראשונות שהיו בתור גוי (נראה לי שינק מגויה)
וגם כאן אפשר לומר שמדובר בנשמה גבוהה שכלל לא חטאה לעולם בעולם הזה ןלכן לא היתה צריכה כלל להזדהם בעולם הזה
ואולי ההריון היה צריך תיקון
ובודאי מדובר בנשמה גבוהה מאוד

ויש גם גמרא בסוף סוטה היינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב (זכריה ד, י) כי מי בז ליום קטנות מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה רבא אמר אלו קטני בני רשעי ישראל שמבזבזין דין אביהם לעתיד לבוא אומרים לפניו רבונו של עולם מאחר שאתה עתיד ליפרע מהן למה הקהיתה שיניהם בם
וברש"י קטני רשעי בני ישראל - שמתו כשהן קטנים: שמבזבזין דין אביהם - קורעים דין אביהם שכשבאין לדונם אומרים לפניו וכו':
הקהיתה שיניהם - למה האבלתם וצערתם עלינו במותינו ונפרעת מהם בחייהם:
שנשמע ונתבשר רק בשורות טובות
 
אינני יודע, אבל לפעמים הנחמה זה ההשתתפות בצער, והאמפתיה, לתת הרגשה שאתה איתו יחד, ותמשיך להיות איתו תמיד עד הישועה בקרוב בעזרת ה'
 
לישועתך קויתי השם אמר:
אינני יודע, אבל לפעמים הנחמה זה ההשתתפות בצער, והאמפתיה, לתת הרגשה שאתה איתו יחד, ותמשיך להיות איתו תמיד עד הישועה בקרוב בעזרת ה'

כל מילה של רבינו לישועתך כמה וכמה פנינים. לענ''ד וכפי שהעידו כמה שסבלו ממקרים דומים, זה חסר רגישות לעתים לנסות להרגיע אדם בשבר אשר כזה.

(ר' שלום שבדרון סיפר שראה אישה רצה עם תינוק כולה נזעקת, ועברה לידו זקנה שאמרה 'ממה הלחץ הכל משמים', ויהי כאשר הקריבה האישה ראתה כי מדובר בנכדה ופרצה בזעקות שבר. דו''ק מינה ואוקי באתרה).

עוד דוגמה היה בחור שרצה לעזוב שידוך, כולם אמרו לו שחושש משטויות ורק אחד האזין לו בקשב ושמע את כל חששותיו, ולא אמר כלום מלבד 'אתה צודק'.

הנ''ל נשואים כמה שנים באושר והבחור לשבר הלז אומר שהיחיד שגרם לו שלא לבטל היה זה שהקשיב לו ולא חשש כל הזמן מ'שלא יעשה לנו בושות'.
 
 

יאיר אור

משתמש ותיק
לישועתך קויתי השם אמר:
אינני יודע, אבל לפעמים הנחמה זה ההשתתפות בצער, והאמפתיה, לתת הרגשה שאתה איתו יחד, ותמשיך להיות איתו תמיד עד הישועה בקרוב בעזרת ה'
הנך מזכיר לי סיפור שהיה אצל ר' משה מרדכי שלוזינגר זצ"ל שהלך לבקר יהודי חולה ובעל יסורים בת"א וכדי לחזק אותו אמר לו תשמע ה' אוהב אותך "את אשר יאהב ה' יוכיח" והיהודי במר ליבו שלא הרגיש די השתתפות בצערו הפטיר כלפיו "הלואי שה' יאהב אותך כמו שאוהב אותי...
 

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
פותח הנושא
ההערה אמת.
יש סיפור כזה על רבי אריה לוין שאשה שהתאלמנה בחטף ונותרה עם ילדים קטנים, סיפרה לאחר השבעה שאף אחד לא ניחם אותה כלום חוץ ממנו שבכלל לא הכיר אותה.
מה הוא עשה?
הוא נכנס לחדר, ישב עשרים דקות ובכה ברצף בלי לומר כלום, ואח"כ קם ואמר "המקום ינחם" ויצא כלעומת שבא.

השאלה שלי היתה רק במקרה/בשלב שאראה וארגיש שהוא כבר מעוניין לשמוע דברי חיזוק והעצמה.
ולכל אחד יש שלב נפשי כזה שחז"ל קראו לו "לקבל תנחומין" "ניחמתני" "מנוחם הוא" וכו'.

נ. ב. אולי מחמת מציאות זו שהזכרת (שאין טעם לנסות להקדים את השלב הנפשי הזה של קבלת התנחומין בטרם עת) לכן אמרו חז"ל שהשכר בבית האבל הוא על השתיקה, ושהאבל צריך לפתוח ראשון...
(אאל"ט מספרים בשם החזו"א שביאר הגמ' הזו בערך על זה הדרך)
 

יעקב שלם

משתמש ותיק
יש ספר של מוסד הרב קוק על הנושא מישהו מכיר...

היה מי מגדולי ישראל שכתב על הדלת בפטירה של ילדו השני מי שלא איבד שני ילדים שלא יכנס לנחם
וידוע ריו"ח דין גרמא דעשיראה ביר

שמעתי השבוע סיפור מכלי ראשון שהגאון ר' משה שפירא ישב שבעה על פטירת ביתו הגיע הרב זילברמן לנחם ודיבר דיבורי אמונה
לאחר זמן
נרצחה ביתו של הרב זילברמן עם שלושת ילדיה בפיגוע
ור' משה הגיע לנחם והרב זילברמן דיבר דיבורי אמונה (וכידוע ליודעים הנהגתו הפלאית בתקופה נוראית זאת)

אמר ר' משה עכשיו אני מתנחם למפרע עכשיו מתיישבים על ליבי דיבורי הניחום שאמר לי בפטירת ביתי

כמשל הידוע של ר' שלום על אותה אשה שראתה ילד פצוע ואמרה הכל לטובה.. עד שגילתה שזה בנה..
 

זך הרעיון

משתמש ותיק
שמעתי שמרן הגרב"ש דויטש שליט"א בבואו לנחם את יתומי הרה"ג רבי דוב פלאי זצ"ל אמר להם שלפעמים הקושי הגדול יותר ביתמות זה שמרגישים שאנשים מרחמים עליהם, יותר מעצם היתמות, כי האדם בטבעו רוצה להיות בן אדם רגיל ולא מסכן וכדו' וכשאנשים מראים כלפי חוץ את רחמיהם זה מקבע את מסכנותם.
 

להבין-ולהשכיל

משתמש רגיל
עצם הרצון שלך להקל מסבלו מבורך, ובטוח שאם הוא מרגיש בזה זה מיקל עליו אפילו אם הוא לא מראה את זה כלפי חוץ.
אבל יש לחדד נקודה נוספת,
יש שתי סוגי מנחמים א' ש"הוא" רוצה לנחם, ב' שהוא רוצה ש"השני" יתנחם,
ואת היסוד הזה צריך להבין ולהפנים שהמטרה תהיה "באמת" ניחום והשתתפות כנה עם חברך ובטוח שאם זה יהיה כנה הוא יזרום וישתתף עם זה.
כמעט בטוח שהוא מחפש חבר כזה.
 

זך הרעיון

משתמש ותיק
פשוט כאן לכולם שהמושג ניחום שורשו הוא בלהשתתף עם הזולת וכדו'
כמדומני שדבר לוקה בחסר כי תמיד יש מצווה להשתתף בצערן של ישראל וצער חבירו והא מהלכות בנ"א לחבירו
ובענין ניחום אבלים התחדשה מצווה חדשה לגמרי שיש לנחם ולא רק השתתפות וכדו'
 

מתבונן לעומק

משתמש רגיל
מרנא הגרא"מ שך זצוק"ל אמר שהיחיד שניחם אותו על מות בתו היה מרנא הגרח"ע גרודז'ינסקי זצוק"ל, שאמר לו שהפרידה היא זמנית והם ייפגשו בתחיית המתים.
 

דרומאי

משתמש ותיק
זך הרעיון אמר:
שמעתי שהגרב"ש דויטש שליט"א בבואו לנחם את יתומי הרה"ג רבי דוב פלאי זצ"ל אמר להם שלפעמים הקושי הגדול יותר ביתמות זה שמרגישים שאנשים מרחמים עליהם, יותר מעצם היתמות, כי האדם בטבעו רוצה להיות בן אדם רגיל ולא מסכן וכדו' וכשאנשים מראים כלפי חוץ את רחמיהם זה מקבע את מסכנותם.
זה לא תמיד נכון, לפעמים היתומים ל"ע צריכים את הרחמים וזה מה שנותן להם את הכח להתגבר.
 
 

אמונת אומן

משתמש ותיק
יאיר אור אמר:
לישועתך קויתי השם אמר:
אינני יודע, אבל לפעמים הנחמה זה ההשתתפות בצער, והאמפתיה, לתת הרגשה שאתה איתו יחד, ותמשיך להיות איתו תמיד עד הישועה בקרוב בעזרת ה'
הנך מזכיר לי סיפור שהיה אצל ר' משה מרדכי שלוזינגר זצ"ל שהלך לבקר יהודי חולה ובעל יסורים בת"א וכדי לחזק אותו אמר לו תשמע ה' אוהב אותך "את אשר יאהב ה' יוכיח" והיהודי במר ליבו שלא הרגיש די השתתפות בצערו הפטיר כלפיו "הלואי שה' יאהב אותך כמו שאוהב אותי...

בדומה לזה היה סיפור מפורסם אם איזה משפחה שאביהם נלקח באופן טראגי, ואיזה אדמו''ר קרא לילדים אליו ואמר להו בפתיחת דבריו 'מזל טב' יש לכם אבא חדש, אבי יתומים הוא אביכם מעתה!
וענהו הבכור השנון: 
ביי אייך אויף שמחות! [אצלכם בשמחות].
 

אליהו52

משתמש ותיק
סיפר לי מישהו על הרב זילברמן, שהיה יהודי אחר בשערי חסד שאחד מילדיו נפטר, ובכל מהלך השבעה הרב זילברמן לא הלך לנחם אותו.
כששאלוהו מדוע הוא לא הולך לנחם, הוא אמר שהוא לא בטוח מה לומר לאותו יהודי.
לאחר שנים הוא עצמו איבד בת ע"י מרצחים ערבים ימ"ש.
אותו יהודי משע"ח בא לנחם אותו.
כשיצא הוא אמר לאחד הבנים, כשאביכם ניחם אותי לאחר השבעה זה היה נשמע דברים אמיתיים אבל עדיין היה קשה לי לקבל. אבל כעת כשראיתי שהוא חוזר על אותם דברים בדיוק כשהוא עובר את אותו הנסיון, אני מבין למפרע שמה שהוא אמר, הוא באמת מאמין, וכעת הנחמה שלמה.
המסקנא שלי מהסיפור, שלפעמים כל מה שתגיד זה לא מספיק, ואגרא דבי טמיא שתיקותא, אבל אם אתה אומר משהו אל תצטט סתם דברים ששמעת, אלא תנחם במשהו שאתה מאמין בו.
בהצלחה
שנשמע ונתבשר בשורות טובות
 

אמונת אומן

משתמש ותיק
שמעתי פעם,מ אולי יועיל למישהו

ר"ע מסרקות של ברזל, שאלו תלמידיו זו תורה וכו' ענה אהפוך את העולם לתוהו ובוהו.
מה פי' התשובה האם זה איום כביכול.
אלא משל מה"ד למלך שנתן לחייט לתפור בגד לבנו יפה עד מאד והעלילו שגנב מהבד.
העמידוהו למשפט וא"ל שיכול להוכיח צדקתו רק ע"י שיחזיר את הבגד לחלקיו כקדמותו, אך אז אין דרך לתפרו בחזרה.
ה"ה כאן א"א להסביר נפלאות דרכי ד' רק ע"י שיהפך העולם לתוהו.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
מתבונן לעומק אמר:
למרנא הגרא"מ שך זצוק"ל אמר שהיחיד שניחם אותו על מות בתו היה מרנא הגרח"ע גרודז'ינסקי זצוק"ל, שאמר לו שהפרידה היא זמנית והם ייפגשו בתחיית המתים.

כפי הזכור לי 
הגרח"ע נחמו בכך ששיתף אותו ברגשותיו שלו בפטירת בתו היחידה 
להגרח"ע היה בת יחידה שנפטרה על פניו ולא הותיר אחריו זרע של קיימא
 

תיובתא

משתמש ותיק
דומני שיש בספרי קבלה(?) שמי שנפטר לו תינוק, התינוק הנ"ל יוציאו מהגהנום.
 
זך הרעיון אמר:
פשוט כאן לכולם שהמושג ניחום שורשו הוא בלהשתתף עם הזולת וכדו'
כמדומני שדבר לוקה בחסר כי תמיד יש מצווה להשתתף בצערן של ישראל וצער חבירו והא מהלכות בנ"א לחבירו
ובענין ניחום אבלים התחדשה מצווה חדשה לגמרי שיש לנחם ולא רק השתתפות וכדו'
על ידי השתתפות יש ניחום
 

ב. זעירא

משתמש ותיק
לישועתך קויתי השם אמר:
זך הרעיון אמר:
פשוט כאן לכולם שהמושג ניחום שורשו הוא בלהשתתף עם הזולת וכדו'
כמדומני שדבר לוקה בחסר כי תמיד יש מצווה להשתתף בצערן של ישראל וצער חבירו והא מהלכות בנ"א לחבירו
ובענין ניחום אבלים התחדשה מצווה חדשה לגמרי שיש לנחם ולא רק השתתפות וכדו'
על ידי השתתפות יש ניחום
שמעתי פעם על הגאון ר' סנדר ארלנגר ז"ל, שכאשר שכב בביה"ח במצב קשה כאשר הוא המתין ל"ע לניתוח לכריתת רגליו ה"י, מלא יסורים ומכאובים, עלו אליו הרבה אנשים לחזקו ולעודדו, כאשר בין היתר בירכוהו שעוד ירקד בחתונות נכדיו וכו' וכדו' כדרך ישראל קדושים, והוא אמר אח"כ שמכל המבקרים, היה אדם אחד שבאמת חיזק אותו,
היה זה הגאון ר' חיים קנייבסקי שיבדלחט"א, שעלה אליו לבקרו, וישב ללא אומר ודברים במשך כעשר דקות ולא פצה את פיו, לבסוף הפטיר בכאב: "ר' סנדר, אייער מצב איז ביטער!" (מצבכם מר מאד).
אמר ר' סנדר, שההשתתפות בצערו וההבנה ללבו ללא עטיפות ומסכות, חיזקוהו ועודדוהו יותר מכל דברי החיזוק.

נ. ב. כמובן שלאו כל מוחא סביל דא -הן מצד המחזק והן מצדד המתחזק, אבל הרעיון מובן.
 
 

ב. זעירא

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
ידיד שלי שעזר לי בעבר רבות, שרוי כעת בעיצומה של טרגדיה קשה ל"ע. 
אשתו ילדה תינוק מת!  לא עלינו ולא על כל בית ישראל. 

מדובר באדם משכיל ומעמיק שמן הסתם ישמח לדעת דברים מחזקים. מה אפשר להגיד לו?
אני מרגיש שהמילים נתקעות לי בגרון. 

​​​​​​(את הגמ' בברכות ה: על הקובר את בניו אני מכיר, ומסתמא גם הוא)


קראתי פעם מכתב נורא שכתב אב שעבר אירוע דומה, אולי יהיה לתועלת:
 
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם.

מכתב פרידה לבני היקר. בני אתה, אני היום ילידתיך. אדמך אכנך ולא ידעתיך. יען דעך נרך, לא אברכך ב'נרך יאיר', כי אם בברכת המתים 'עליך השלום'.
בזמן הקצר ששהינו בחדר אחד והיית בנוכחותי, הבטתי עליך בחמלה, אם כי לא היה ברור לי האם לחמול עליך או על עצמי. רציתי להגיד לך דברים רבים, אבל שמרתי רוב שרעפי בקרבי. ידעתי כי אטמו אזניך משמוע, בכל זאת נשמתך חיה וקיימת, שומעת את קולנו, יודעת את אשר בלבבנו ומרגישה את צערנו.

תחילה ארשום למזכרת את מעט הדברים שאמרתי בפניך בעל פה:
בני חמודי, צר לי צר, מר לי מר, על שנבצר ממני לקיים עמך מצות 'ושננתם לבניך', וניטלה ממני היכולת והזכות לחנך אותך בדרך התורה. כשם שלא נכנסת לברית, כך לא תיכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ולא תזכה לקיים מצוות בעולם הזה. בכל זאת, דע לך בני, שקיימת מצות כיבוד אב ואם משך תשעה ירחי לידה, מאחר ששימחת אותנו בתקופה ההיא. לא זכית לקיים בפועל מצוות אחרות, ובמצוה זו נסתם עליך הגולל. אבל גדולה היא מצות כיבוד אב ואם, שבזכותה יפתחו לפניך שערי גן עדן. למען יאריכון ימיך, בעולם שכולו טוב, בעולם שכולו ארוך.
על כן אקרא באזניך, לכל הפחות, את פסוקי קריאת שמע, המדברים אודות ייחוד ואהבת ה', וישמשו לך כפסוקי 'ייחוד', כדי שיכנסו באזניך דברי תורה טרם תיקבר באדמה. אולי נשמתך הטהורה שבגן עדן תרצה לקרוא עמי את הפסוקים האלה. פסוקים אלה הם, בדרך כלל, הפסוקים הראשונים שהילד הקטן אומר, וגם הפסוקים האחרונים שאומרים בשעת יציאת נשמה. אצלך הם יהיו הפסוקים היחידים, הראשונים וגם האחרונים, שיכנסו לאזניך.
אחרי שדיברתי כן, שעת הנץ החמה היתה, למרות שבליבנו שקעה השמש, וקראתי בפניך את פרשיות קריאת שמע בדביקות, בגדר 'פתח פיך לאלם'. כשהגעתי לפסוק 'בכל לבבך ובכל נפשך', ואחר כך ל'ושננתם לבניך', געיתי בבכייה ושפכתי כנחל דמעה, עד דאשתקיל מלולי.

מכאן ואילך אציע לפניך את מחשבותי שחשבתי עליך, אבל לא העליתי אותן על דל שפתי:
מה אומר ומה אדבר ואין מלה בלשוני, דברי לעו נדמו כאבן מחמת יגוני. כל הלילה חכינו לך שתוולד, ונתקיים בנו 'יקו לאור ואין'. נולדת וקיימת את מאמר איוב: 'למה לא מרחם אמות, מבטן יצאתי ואגוע... כי עתה שכבתי ואשקוט, ישנתי אז ינוח לי'. הנך שוכב בשלוה, שלוות עולם, גופך מוטל לפני כאבן דומם, בבחינת שריפת הנשמה והגוף קיים.
שעה קלה ראיתיך, שעה קלה הכרתיך, וכעת הגיע הזמן להפרד ממך. חן של-מעלה נסוך על פניך, הוצק חן על שפתותיך, אבל באין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולך. ודומו סלה. ראיתי אותך שלם ברמ"ח איבריך ושס"ה גידיך, בזמן שכבר לא נותרה בך נשמה. לא אדע ולא אכיר את תכונות ומעלות נשמתך הזכה, גם לא את מדותיך ונעימותיך.
כמה רציתי לגדל אותך, כמה ציפיתי להכירך ולהשתעשע עמך, תחילה בשעשועי ילדות ועונת הפעוטות, ואחרי כן בשעשועי אורייתא, אבל לא זכיתי לזה. גם לגיל ינקות לא הגעת, ולא ניתנה האפשרות שתראה אותי גם לרגע. היום יצאת מבטן אמך, והיום באת לעולם שכולו טוב.
לא טפחתיך ולא רביתיך, אולי לא הייתי ראוי לכך. הנך מוטל לפני בגדר 'נראה ואינו רואה', תינוק בן יומו שלא נפתחו עיניו, ולא יפתחו עד עת קץ. עצמת את עיניך, טרם ראית אור. ביחד עם זה ירדה אימה חשכה גם עלינו. נחשכו עינינו והפכו למקורי דמעה. שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולנו.

אמר החכם: אשרי מי שנשלמו שנותיו במהרה. קל וחומר אתה, שלא נשלמו לך שנותיך, אלא בקושי כלו לך חדשיך. אשריך שמלאת את תפקידך במהרה. אולי נקטת עיקר כדעת האומר: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. ועכשיו שנוצרת, כאילו לא נוצרת.
אצבעותיך הקטנות והעדינות, פתוחות לרווחה, כאומר 'אינני לוקח עמי מהבלי העולם הזה כלום'. קַצְתָּ בחיי העולם הזה, ובחרת בחיי נצח. אשריך וטוב לך בעולם הבא.
הנך, בני, עולה תמימה. כליל לה'. כליל תקטר, בלי ליהנות מהעולם הזה הנאה קלה אפילו בשיעור אצבע קטנה. הורונו חכמינו, שמיכאל השר הגדול עומד ומקריב לפני השי"ת את נשמותיהם של צדיקים. אתה זכית שבחר בך כעולה וכקרבן. לא בנו בחר מלאך ה', כי אם בך. מסתבר אם כן, שנשמתך גדולה וחשובה למאוד, על כן נבחרת כקרבן ציבור, ועל הכלל כולו יצאת. על זה דוה לבי, שלא זכיתי לגדל נשמה קדושה וטהורה כזו, ועזבת אותי לאנחות.
אל תצטער, בני, על עולם מלא שאבדת, כי דע לך שלא הפסדת בעולם הזה כלום, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. ואם על אלה אתה מצטער, בטוח אני שהקב"ה יצרף לך את התורה והמצוות שהיית יכול לקיים כאן אילו הארכת ימים, כאילו עשית וקיימת אותן בפועל, כי אין לנו אנוס גדול ממך.
זכור, בני, את מאמר חכמינו: יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. טוב לך שתראה שחת, ולא תראה את ההשחתה שבעולם. טוב לך שתנוס לקבר, ולא תתנסה בקברות התאוה.

זכור אותנו לטובה בעולם שכולו טוב, בעדן גן אלקים. הנך 'נֵפל', אבל אינך מן הנפילים שירדו מן השמים בלי אב ואם. יש לך אב ואם, ניבדל לחיים. אנחנו לא זרים לך, על אף שהננו מוסרים אותך כעת בידי אחרים. זכור במיוחד את אמך היקרה, שקיימה בך את 'הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע' במסירות נאמנה ונפלאה ולא זכתה ל'בא יבא ברנה', לשאת אותך בחיקה בחייך ולרוות ממך מלא חפניים נחת.
תשעה חדשים נשאה אותך וסבלה את סבל ההריון, תשעה ירחים קיותה לראותך ולנשק אותך, בתשעת ירחי הלידה שפכה שיח שתזכה להוליד אותך מתוך נחת וגיל. בקשתה נדחתה, ונכזבה תוחלתה, בעצב הולידה אותך באין אונים. היא החזיקה אותך בחיקה במותך, ונפשה עגמה עליה מרוב צער ויגון. נפש כי נאנחה, בלי למצוא מנוחה, אף כי הצדיקה עליה את הדין בתעצומות עוז. ותיבב ותבך על שהיא חוזרת הביתה בידים ריקניות, תחת להחזיק בידיה בן חי. 'אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרה, כי המר ש-די לי מאד. אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ה''.
כי אם זכור זכרתנו, ותבקש מדיין האמת שיאמר לצרותינו די, ושישפיע לנו אך טוב וחסד. יתן לנו זרעא חיא וקימא, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה.

לֵך, בני, תנוח בשלום על משכבך, ותעמוד לגורלך לקץ הימין. טבע העולם הוא שילד קטן אוחז ביד אביו וביד אמו, ואינו הולך לבדו מחמת הפחד, בכל זאת לֶךְ לְךָ לבדך, להנאתך ולטובתך. לֵך בשלום, אל תפחד, אל תירא ואל תחת, סומך ה' לכל הנפלים, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ה' עמך גבור החיל, ושכבת ואין מחריד. מאמינים אנחנו שאתה נמצא במקום הטוב ביותר בשבילך.
לֵך, בני, לכסא הכבוד, ואמור בפני מי שאמר והיה העולם: אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי. אתה שמרת אותה בקרבי תשעה חדשים, אף כי ידעת שאתה עתיד ליטלה ממני מיד. מעיד אני שאין בי פגם ועון, גם לא כתם קטן. תמה היא נשמתי, ובהירה היא בשחקים, והנני מחזיר אותה לך כמו שקיבלתיה, לא עברתי על מצוותיך ולא שלחתי יד בפקדון. יודע אני, ה', שאתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא, בבקשה ממך שזה יהיה במהרה בקרוב. בידך אפקיד רוחי, ה' א-ל אמת. ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.

ברוך אתה בבואך, בני, וברוך אתה בצאתך מן העולם בלי חטא, זך ונקי, טהור כמלאך.
לא אמחה אותך מזכרוני, כי אמרתי אך עצמי ובשרי אתה, כחי ואוני. קרובים אנחנו אל החלל, ואין בידינו למלאות את החלל שנותר כשנעדרת, רק לזכור אותך כחלק בלתי נפרד ממשפחתינו, ולעת התחייה נתאחד שוב פעם.
עד כאן מה שחשבתי ורציתי להגיד לך, ולעת קץ אשמח לשמוע ממך את כל מה שלא יכולת להגיד לי עתה. והקיצות היא תשיחך, ואז אלם בשיר ירון.

קוראים לך 'נֵפל', על כן שאל נא מאבינו שבשמים: אימת אתי 'בר נפלי'? מתי יקוים בנו 'ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת'? נזכה לראות בקרוב בנחמת ציון וירושלים, וליעוד הנביא 'בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים'. הרופא לשבורי לב ירפא את שברנו. לא נוסיף לדאבה עוד, ולא ישמע שוד ושבר בגבולינו. יהפך אבלינו לששון, עת יקיצו וירננו שוכני עפר, בביאת גואל צדק במהרה בימינו.

אביך אוהבך הכותב בדמע ומנסה להתנחם ולהתחזק
 

בן ראם

משתמש ותיק
ב. זעירא אמר:
מתאהב על ידך אמר:


קראתי פעם מכתב נורא שכתב אב שעבר אירוע דומה, אולי יהיה לתועלת:
 
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם.

מכתב פרידה לבני היקר. בני אתה, אני היום ילידתיך. אדמך אכנך ולא ידעתיך. יען דעך נרך, לא אברכך ב'נרך יאיר', כי אם בברכת המתים 'עליך השלום'.
בזמן הקצר ששהינו בחדר אחד והיית בנוכחותי, הבטתי עליך בחמלה, אם כי לא היה ברור לי האם לחמול עליך או על עצמי. רציתי להגיד לך דברים רבים, אבל שמרתי רוב שרעפי בקרבי. ידעתי כי אטמו אזניך משמוע, בכל זאת נשמתך חיה וקיימת, שומעת את קולנו, יודעת את אשר בלבבנו ומרגישה את צערנו.

תחילה ארשום למזכרת את מעט הדברים שאמרתי בפניך בעל פה:
בני חמודי, צר לי צר, מר לי מר, על שנבצר ממני לקיים עמך מצות 'ושננתם לבניך', וניטלה ממני היכולת והזכות לחנך אותך בדרך התורה. כשם שלא נכנסת לברית, כך לא תיכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ולא תזכה לקיים מצוות בעולם הזה. בכל זאת, דע לך בני, שקיימת מצות כיבוד אב ואם משך תשעה ירחי לידה, מאחר ששימחת אותנו בתקופה ההיא. לא זכית לקיים בפועל מצוות אחרות, ובמצוה זו נסתם עליך הגולל. אבל גדולה היא מצות כיבוד אב ואם, שבזכותה יפתחו לפניך שערי גן עדן. למען יאריכון ימיך, בעולם שכולו טוב, בעולם שכולו ארוך.
על כן אקרא באזניך, לכל הפחות, את פסוקי קריאת שמע, המדברים אודות ייחוד ואהבת ה', וישמשו לך כפסוקי 'ייחוד', כדי שיכנסו באזניך דברי תורה טרם תיקבר באדמה. אולי נשמתך הטהורה שבגן עדן תרצה לקרוא עמי את הפסוקים האלה. פסוקים אלה הם, בדרך כלל, הפסוקים הראשונים שהילד הקטן אומר, וגם הפסוקים האחרונים שאומרים בשעת יציאת נשמה. אצלך הם יהיו הפסוקים היחידים, הראשונים וגם האחרונים, שיכנסו לאזניך.
אחרי שדיברתי כן, שעת הנץ החמה היתה, למרות שבליבנו שקעה השמש, וקראתי בפניך את פרשיות קריאת שמע בדביקות, בגדר 'פתח פיך לאלם'. כשהגעתי לפסוק 'בכל לבבך ובכל נפשך', ואחר כך ל'ושננתם לבניך', געיתי בבכייה ושפכתי כנחל דמעה, עד דאשתקיל מלולי.

מכאן ואילך אציע לפניך את מחשבותי שחשבתי עליך, אבל לא העליתי אותן על דל שפתי:
מה אומר ומה אדבר ואין מלה בלשוני, דברי לעו נדמו כאבן מחמת יגוני. כל הלילה חכינו לך שתוולד, ונתקיים בנו 'יקו לאור ואין'. נולדת וקיימת את מאמר איוב: 'למה לא מרחם אמות, מבטן יצאתי ואגוע... כי עתה שכבתי ואשקוט, ישנתי אז ינוח לי'. הנך שוכב בשלוה, שלוות עולם, גופך מוטל לפני כאבן דומם, בבחינת שריפת הנשמה והגוף קיים.
שעה קלה ראיתיך, שעה קלה הכרתיך, וכעת הגיע הזמן להפרד ממך. חן של-מעלה נסוך על פניך, הוצק חן על שפתותיך, אבל באין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולך. ודומו סלה. ראיתי אותך שלם ברמ"ח איבריך ושס"ה גידיך, בזמן שכבר לא נותרה בך נשמה. לא אדע ולא אכיר את תכונות ומעלות נשמתך הזכה, גם לא את מדותיך ונעימותיך.
כמה רציתי לגדל אותך, כמה ציפיתי להכירך ולהשתעשע עמך, תחילה בשעשועי ילדות ועונת הפעוטות, ואחרי כן בשעשועי אורייתא, אבל לא זכיתי לזה. גם לגיל ינקות לא הגעת, ולא ניתנה האפשרות שתראה אותי גם לרגע. היום יצאת מבטן אמך, והיום באת לעולם שכולו טוב.
לא טפחתיך ולא רביתיך, אולי לא הייתי ראוי לכך. הנך מוטל לפני בגדר 'נראה ואינו רואה', תינוק בן יומו שלא נפתחו עיניו, ולא יפתחו עד עת קץ. עצמת את עיניך, טרם ראית אור. ביחד עם זה ירדה אימה חשכה גם עלינו. נחשכו עינינו והפכו למקורי דמעה. שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולנו.

אמר החכם: אשרי מי שנשלמו שנותיו במהרה. קל וחומר אתה, שלא נשלמו לך שנותיך, אלא בקושי כלו לך חדשיך. אשריך שמלאת את תפקידך במהרה. אולי נקטת עיקר כדעת האומר: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. ועכשיו שנוצרת, כאילו לא נוצרת.
אצבעותיך הקטנות והעדינות, פתוחות לרווחה, כאומר 'אינני לוקח עמי מהבלי העולם הזה כלום'. קַצְתָּ בחיי העולם הזה, ובחרת בחיי נצח. אשריך וטוב לך בעולם הבא.
הנך, בני, עולה תמימה. כליל לה'. כליל תקטר, בלי ליהנות מהעולם הזה הנאה קלה אפילו בשיעור אצבע קטנה. הורונו חכמינו, שמיכאל השר הגדול עומד ומקריב לפני השי"ת את נשמותיהם של צדיקים. אתה זכית שבחר בך כעולה וכקרבן. לא בנו בחר מלאך ה', כי אם בך. מסתבר אם כן, שנשמתך גדולה וחשובה למאוד, על כן נבחרת כקרבן ציבור, ועל הכלל כולו יצאת. על זה דוה לבי, שלא זכיתי לגדל נשמה קדושה וטהורה כזו, ועזבת אותי לאנחות.
אל תצטער, בני, על עולם מלא שאבדת, כי דע לך שלא הפסדת בעולם הזה כלום, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. ואם על אלה אתה מצטער, בטוח אני שהקב"ה יצרף לך את התורה והמצוות שהיית יכול לקיים כאן אילו הארכת ימים, כאילו עשית וקיימת אותן בפועל, כי אין לנו אנוס גדול ממך.
זכור, בני, את מאמר חכמינו: יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. טוב לך שתראה שחת, ולא תראה את ההשחתה שבעולם. טוב לך שתנוס לקבר, ולא תתנסה בקברות התאוה.

זכור אותנו לטובה בעולם שכולו טוב, בעדן גן אלקים. הנך 'נֵפל', אבל אינך מן הנפילים שירדו מן השמים בלי אב ואם. יש לך אב ואם, ניבדל לחיים. אנחנו לא זרים לך, על אף שהננו מוסרים אותך כעת בידי אחרים. זכור במיוחד את אמך היקרה, שקיימה בך את 'הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע' במסירות נאמנה ונפלאה ולא זכתה ל'בא יבא ברנה', לשאת אותך בחיקה בחייך ולרוות ממך מלא חפניים נחת.
תשעה חדשים נשאה אותך וסבלה את סבל ההריון, תשעה ירחים קיותה לראותך ולנשק אותך, בתשעת ירחי הלידה שפכה שיח שתזכה להוליד אותך מתוך נחת וגיל. בקשתה נדחתה, ונכזבה תוחלתה, בעצב הולידה אותך באין אונים. היא החזיקה אותך בחיקה במותך, ונפשה עגמה עליה מרוב צער ויגון. נפש כי נאנחה, בלי למצוא מנוחה, אף כי הצדיקה עליה את הדין בתעצומות עוז. ותיבב ותבך על שהיא חוזרת הביתה בידים ריקניות, תחת להחזיק בידיה בן חי. 'אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרה, כי המר ש-די לי מאד. אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ה''.
כי אם זכור זכרתנו, ותבקש מדיין האמת שיאמר לצרותינו די, ושישפיע לנו אך טוב וחסד. יתן לנו זרעא חיא וקימא, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה.

לֵך, בני, תנוח בשלום על משכבך, ותעמוד לגורלך לקץ הימין. טבע העולם הוא שילד קטן אוחז ביד אביו וביד אמו, ואינו הולך לבדו מחמת הפחד, בכל זאת לֶךְ לְךָ לבדך, להנאתך ולטובתך. לֵך בשלום, אל תפחד, אל תירא ואל תחת, סומך ה' לכל הנפלים, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ה' עמך גבור החיל, ושכבת ואין מחריד. מאמינים אנחנו שאתה נמצא במקום הטוב ביותר בשבילך.
לֵך, בני, לכסא הכבוד, ואמור בפני מי שאמר והיה העולם: אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי. אתה שמרת אותה בקרבי תשעה חדשים, אף כי ידעת שאתה עתיד ליטלה ממני מיד. מעיד אני שאין בי פגם ועון, גם לא כתם קטן. תמה היא נשמתי, ובהירה היא בשחקים, והנני מחזיר אותה לך כמו שקיבלתיה, לא עברתי על מצוותיך ולא שלחתי יד בפקדון. יודע אני, ה', שאתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא, בבקשה ממך שזה יהיה במהרה בקרוב. בידך אפקיד רוחי, ה' א-ל אמת. ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.

ברוך אתה בבואך, בני, וברוך אתה בצאתך מן העולם בלי חטא, זך ונקי, טהור כמלאך.
לא אמחה אותך מזכרוני, כי אמרתי אך עצמי ובשרי אתה, כחי ואוני. קרובים אנחנו אל החלל, ואין בידינו למלאות את החלל שנותר כשנעדרת, רק לזכור אותך כחלק בלתי נפרד ממשפחתינו, ולעת התחייה נתאחד שוב פעם.
עד כאן מה שחשבתי ורציתי להגיד לך, ולעת קץ אשמח לשמוע ממך את כל מה שלא יכולת להגיד לי עתה. והקיצות היא תשיחך, ואז אלם בשיר ירון.

קוראים לך 'נֵפל', על כן שאל נא מאבינו שבשמים: אימת אתי 'בר נפלי'? מתי יקוים בנו 'ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת'? נזכה לראות בקרוב בנחמת ציון וירושלים, וליעוד הנביא 'בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים'. הרופא לשבורי לב ירפא את שברנו. לא נוסיף לדאבה עוד, ולא ישמע שוד ושבר בגבולינו. יהפך אבלינו לששון, עת יקיצו וירננו שוכני עפר, בביאת גואל צדק במהרה בימינו.

אביך אוהבך הכותב בדמע ומנסה להתנחם ולהתחזק
מדהים. נפלא.
 
 

איכא מאן דאמר

משתמש ותיק
אמונת אומן אמר:
הסט נקרא המה ינחמוני הוא למד שנה שלימה באפרת בבית של אחותו גב' לוי ע"ה
זה לא ספר שיחות לשנת האבילות אלא סדרה על ענייני הפרשה

בימי חוליה של אחותו (שהתמשכו שנים רבות) מסר האדמו"ר (אז עוד טרם היה אדמו"ר) שיעור בביתה כל שבוע על ענייני הפרשה וכדומה
לאחר פטירתה, החליט אחיו הרש"ז וינברג להוציא לאור לע"נ את הספרים וכך יצאה סידרה של ז' כרכים על התורה מועדים וענייני שב"ק.
הסדרה נקראה בשם "המה ינחומני" הן על שם האדמו"ר (מנחם) והן על התנחומי מהפטירה.
בשנים אחר כך הוציא האח ספרים נוסים לע"נ אחותו
 

ששמואל

משתמש ותיק
לבעלי אמונה אפשר לחדד את הרעיון שהיה לקב"ה נשמה שהייתה צריכה להתגלגל רק כעובר ולא להיוולד והקב"ה ישב וחישב למי לתת אותו והוא דילג על כל הסביבה והשכנים ובחר לתת דווקא לבן אדם מסויים את העובר הנ"ל.
זה קל לומר, קשה להפנים, אבל השגחה פרטית זה גם זה ולא רק שהגעתי לגביר בדיוק אחרי שהוא הבטיח מליון דולר לצדקה...
בהצלחה
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
יש נטיה בהרבה מקרים של יסורים מה', לעקוף את הכאב, ולהסביר איזשהו הסבר חיצוני, שיוצר את העסק ל'משתלם'.
השאלה האם בזה מתרפא הכאב או לא.

יש כאלה שמתרפאים מזה, כי הם מרגישים שזה לא היה לחנם, אולם בשביל שזה יעבוד צריך אחד משני תנאים: או חיים בפשטות ובתמימות, או השגה גבוהה במיוחד.

אולם אדם מהשורה, אין מנחם אותו לדעת שהיה לו אוצר שגמר את התיקון, כי סוף סוף הוא ואשתו חיכו לילד, ובסוף זה נפל, והכאב הזה גדול מאוד.

וכדי ש'הסבר' ינחם, צריך 'לחיות' בעולם של ההסבר, אולם אנחנו חיים בעולם של 'חוש', וכאשר אנחנו מאמינים בהשגחה, אנחנו לא רק מאמינים ב'חשבונות' שמים צודקים - שבמקרה הכאיבו לי על הדרך, אלא מאמינים שהיה מטרה גם בכאב הפרטי שלי, באכזבה שלי, והכאב הזה מצפה לאגלי נוחם.

צריך 'להבין' את הכאב, כאשר באים לרפא אותו.
כאשר נולד ילד מת, הכאב הוא איום, זה איבוד חיים, 'תוחלת ממושכה', 'תם לריק כוחכם', וצריך לגעת בכאב הזה, להבין אותו, ולחשוב יחד מה ניתן לעשות איתו.

באופן כללי, כלל נקוט בידי, שכאב של הורים שכולים לא מתרפא לעולם, זה מלוה יום יום שעה שעה.
וממילא המטרה היא לא לרפא את הכאב לחלוטין, אלא ללמוד לחיות איתו, להשקיע בדבר שמנחם, שמשלים.
בדברים שיש בהם מעין 'הולדה מחדש', להשפיע על בני נעורים, להאיר לבבות שבורים וכדו', שכל אלו יש בהם 'נחמה קבועה' ל'כאב קבוע'.

אולם אינני יודע איך זה לידת מת, האם זה נקרא 'שכול', מהפלה ל"ע רבים מתרפאים [אם כי לא שוכחים לעולם].
 
חלק עליון תַחתִית