מכל מלמדי השכלתי
משתמש ותיק
בס"ד
כחלק מההתפתחות המבורכת בשדה הספר התורני יצאו לאור בשנים האחרונות כמה מהדורות של גמרא מנוקדת ומפוסקת, למעשה בכל שלל הגמרות המפורשות ניקדו המוציאים לאור את מילות הגמרא המשולבות בתוך הפירוש.
אך נראה שהתופעה תפסה תאוצה באחרונה ביתר שאת, כשבתחילת מחזור הדף היומי (טבת תש"פ) הוצאת 'עוז והדר' בשיתוף 'מאורות הדף היומי' החלו בהו"ל של כל הש"ס עם נוסח הגמרא רש"י ותוספות בניקוד ופיסוק מלאים בתוך צורת הדף המסורתית לתועלת לומדי הדף היומי (דבר שהיה קיים עד אז רק במהדורות לתלמידים).
אף שבמעשה זה של ניקוד הגמרא יש צדדים לכאן ולכאן, יש הדורשים לשבח ויש הדורשים לגנאי, לא כאן המקום לדון בזה, כי הניקוד הוא עובדה מוגמרת ומעשה עשוי, מה גם שלא מיחו חכמים, ומדשתקי שמ"מ דניחא להו.
במאמר זה ברצוני להסב את תשומת לב הלומדים לדרך שבה נהגו ב'עוז והדר' להכריע במקומות שבהם יש מקום להסתפק כיצד יש לנקד.
למעשה כשבאים לנקד מילה יש להביא בחשבון שני דברים עיקריים (לא נכנסתי לדוגמאות כדי שלא להלאות את הקורא):
א. כללי הניקוד ע"פ הדקדוק
ב. מסורת הקריאה - כיצד הוגים הלומדים את המילה בבית המדרש.
מעטים מאוד המקרים של מילה שאין כללים איך לנקדה ואין מסורת איך לקוראה, מהסיבה הפשוטה שמימיהם של אבותינו לא פסקה מהם ישיבה, ולכן אין כוונתי במאמר זה על המקרים הבודדים הללו.
עיקר הספיקות שיש לגבי אופן הניקוד הוא במקרים דלהלן:
א. כשיש סתירה בין כללי הדקדוק לבין מסורת הקריאה
ב. כשיש מסורות שונות כיצד לקרוא את המילה בד"כ (בד"כ כשיש שוני בין המסורת האשכנזית לספרדית), ושתי המסורות לא סותרות את כללי הדקדוק.
ג. כשיש מסורות שונות כיצד לקרוא את המילה (כנ"ל), אך רק מסורת אחת עומדת בכללי הדקדוק.
בכדי להכריע במקומות הללו מחובתנו להציב לנגד עינינו את הסיבה שבעבורה אנו מנקדים את הגמרא, אם הסיבה היא בכדי להביא לידי קריאה נכונה ולעקירת השיבושים שנשתרשו בקרב הלומדים (ורבים הם), אזי יש להכריע ע"פ כללי הדקדוק שהם ברורים וידועים, וכמעט שאי אפשר לבוא לידי טעות על ידם.
אך אם הסיבה היא בכדי להקל על הלומדים למען ירוץ הקורא שלא יצטרך להתעכב תוך כדי לימוד על צורה ההגיה וכו' אזי יש להביא בחשבון גם את מסורת הקריאה, שכן שינוי הניקוד ממסורת הקריאה המורגלת עלולה להכביד ולהקשות על הלומד במרוצת הקריאה.
ב'מבוא לתלמוד בבלי המנוקד והמפוסק' שבהוצאת 'עוז והדר' פתחו צוהר לדרך הכרעתם במקרים הללו, ברצוני להעתיק קטע ממה וכתבו, ולאחר מכן לנסות להבין את הלך רוחם (ניתן לקרוא את המבוא כולו כאן):
מתוך דבריהם ניתן ללמוד שהם הכריעו על פי הכללים דלהלן:
א. כשיש סתירה בין כללי הדקדוק לבין מסורת הקריאה הם נהגו ב'דרך בינונית', להתחשב במידת האפשר במסורת החיה בפי הלומדים מלבד במקומות חריגים שבהם יש 'טעויות גסות ונלעגות'. דהיינו עיקר הניקוד הוא ע"פ מסורת הקריאה שבפי הלומדים.
ב. כשיש יותר ממסורת אחת כיצד לקרוא את המילה, והמסורות הללו לא סותרות את כללי הדקדוק. הם הכריעו כפי 'המסורת המקובלת אצל הלומד האשכנזי' כל שאינה 'סותרת בהדיא' כלל דקדוקי, וזאת על אף ש'אין להוכיח הרבה' ממסורת הלומדים האשכנזים כי 'למרבה הצער נשתבשה טובא בגלות אחר גלות'. ועל אף 'שצריך עינא פקיחא והרבה שיקול הדעת כדי להבחין בניצני המסורת מתוך ים השיבושים', בכל זאת הם החליטו להכריע כך מהטעם ש'ברור שגם יהודי אירופה שימרו מסורת כלשהי בלימודם'.
ג. כשיש יותר ממסורת אחת כיצד לקרוא את המילה, אך רק מסורת אחת עומדת בכללי הדקדוק, ואילו המסורת השניה היא טעות מוכחת, גם כאן נהגו 'עוז והדר' כפי 'המסורת המקובלת אצל הלומד האשכנזי', כנ"ל, וכך נהגו גם כשהמסורת האשכנזית היא טעות מוכחת על פי כללי הדקדוק, כל עוד שלא מדובר ב'טעויות גסות ונלעגות', וכל כך למה? כי אם ינקדו על פי המסורת הספרדית שעומדת בכללי הדקדוק 'יקשה הדבר על האשכנזים שלא הורגלו בכגון דא'.
כאן אולי המקום לציין שכתוצאה מכרעה זו, מלבד שהיא סותרת את כללי הדקדוק 'ושבשתא דעל על', היא גם מקשה על הלומד הספרדים שלא הורגלו בכגון דא...
נסכם: ההכרעה היא על פי מסורת הקריאה האשכנזית מלבד ב'טעויות גסות ונלעגות' כי כל ניקוד בדרך אחרת יקשה על הלימוד של 'האשכנזים שלא הורגלו בכגון דא', כל מסורת אחרת לא הובאה בחשבון, קושי של לומדים המורגלים במסורת אחרת לא הובא בחשבון אף במקום שהוא מתאים בהחלט לכללי הדקדוק, כללי הדקדוק הובאו בחשבון רק במקום שהטעות היא גסה ונלעגת.
הדברים מדברים בעד עצמם.
אודות הגמרות המנוקדות בהוצאת 'עוז והדר' - דרך הכרעת הספקות בניקוד 'תלמוד בבלי המנוקד והמפוסק - עוז והדר'
כחלק מההתפתחות המבורכת בשדה הספר התורני יצאו לאור בשנים האחרונות כמה מהדורות של גמרא מנוקדת ומפוסקת, למעשה בכל שלל הגמרות המפורשות ניקדו המוציאים לאור את מילות הגמרא המשולבות בתוך הפירוש.
אך נראה שהתופעה תפסה תאוצה באחרונה ביתר שאת, כשבתחילת מחזור הדף היומי (טבת תש"פ) הוצאת 'עוז והדר' בשיתוף 'מאורות הדף היומי' החלו בהו"ל של כל הש"ס עם נוסח הגמרא רש"י ותוספות בניקוד ופיסוק מלאים בתוך צורת הדף המסורתית לתועלת לומדי הדף היומי (דבר שהיה קיים עד אז רק במהדורות לתלמידים).
אף שבמעשה זה של ניקוד הגמרא יש צדדים לכאן ולכאן, יש הדורשים לשבח ויש הדורשים לגנאי, לא כאן המקום לדון בזה, כי הניקוד הוא עובדה מוגמרת ומעשה עשוי, מה גם שלא מיחו חכמים, ומדשתקי שמ"מ דניחא להו.
במאמר זה ברצוני להסב את תשומת לב הלומדים לדרך שבה נהגו ב'עוז והדר' להכריע במקומות שבהם יש מקום להסתפק כיצד יש לנקד.
למעשה כשבאים לנקד מילה יש להביא בחשבון שני דברים עיקריים (לא נכנסתי לדוגמאות כדי שלא להלאות את הקורא):
א. כללי הניקוד ע"פ הדקדוק
ב. מסורת הקריאה - כיצד הוגים הלומדים את המילה בבית המדרש.
מעטים מאוד המקרים של מילה שאין כללים איך לנקדה ואין מסורת איך לקוראה, מהסיבה הפשוטה שמימיהם של אבותינו לא פסקה מהם ישיבה, ולכן אין כוונתי במאמר זה על המקרים הבודדים הללו.
עיקר הספיקות שיש לגבי אופן הניקוד הוא במקרים דלהלן:
א. כשיש סתירה בין כללי הדקדוק לבין מסורת הקריאה
ב. כשיש מסורות שונות כיצד לקרוא את המילה בד"כ (בד"כ כשיש שוני בין המסורת האשכנזית לספרדית), ושתי המסורות לא סותרות את כללי הדקדוק.
ג. כשיש מסורות שונות כיצד לקרוא את המילה (כנ"ל), אך רק מסורת אחת עומדת בכללי הדקדוק.
בכדי להכריע במקומות הללו מחובתנו להציב לנגד עינינו את הסיבה שבעבורה אנו מנקדים את הגמרא, אם הסיבה היא בכדי להביא לידי קריאה נכונה ולעקירת השיבושים שנשתרשו בקרב הלומדים (ורבים הם), אזי יש להכריע ע"פ כללי הדקדוק שהם ברורים וידועים, וכמעט שאי אפשר לבוא לידי טעות על ידם.
אך אם הסיבה היא בכדי להקל על הלומדים למען ירוץ הקורא שלא יצטרך להתעכב תוך כדי לימוד על צורה ההגיה וכו' אזי יש להביא בחשבון גם את מסורת הקריאה, שכן שינוי הניקוד ממסורת הקריאה המורגלת עלולה להכביד ולהקשות על הלומד במרוצת הקריאה.
ב'מבוא לתלמוד בבלי המנוקד והמפוסק' שבהוצאת 'עוז והדר' פתחו צוהר לדרך הכרעתם במקרים הללו, ברצוני להעתיק קטע ממה וכתבו, ולאחר מכן לנסות להבין את הלך רוחם (ניתן לקרוא את המבוא כולו כאן):
... מצב זה העמיד בפנינו שאלה כבדת משקל האם ראוי הוא לכתחילה לנקד את תיבות הגמ' רש"י ותוס' הדק היטב כפי הכללים וכפי שעושים בניקוד ספרים הכתובים בלשון הקודש ואף שהרבה מילים בלשון הקודש הוגים אותן הלומדים שלא כתיקונם, אין המנקד חושש לזה. ופשוט לכולם שקריאה לחוד וכתיבה לחוד, ואין מנחילים את שיבושי הקריאה לתוך הכתיבה. אם כן לכאורה מן הדין היה לנקד כך גם את הארמית שבגמרא רש"י ותוספות.
אמנם מן הניסיון במקרים אחרים נוכחנו לדעת כי אם נתפוס מידת 'יקוב הדין את ההר' וננקד את לשון הגמרא כפי הכללים יקשה הדבר על האשכנזים שלא הורגלו בכגון דא ושבשתא כיון דעל על, נמצא שנכביד עליהם תחת התועלת שרצינו להביא. לפיכך הגענו לתפוס כאן דרך בינונית לסקל טעויות גסות ונלעגות וכו' ולאידך גיסא להתחשב במידת האפשר במסורת החיה בפי הלומדים,
... כמו כן במקום שהמסורת המקובלת אצל הלומד האשכנזי אינה סותרת בהדיא כלל דקדוקי, הנחנו אותה כפי המנהג, שכן ברור שגם יהודי אירופה שימרו מסורת כל שהיא בלימודם, אלא שצריך עינא פקיחא והרבה שיקול הדעת כדי להבחין בניצני המסורת מתוך ים השיבושים, כי אין להוכיח הרבה ממסורת שלמרבה הצער נשתבשה טובא בגלות אחר גלות.
מתוך דבריהם ניתן ללמוד שהם הכריעו על פי הכללים דלהלן:
א. כשיש סתירה בין כללי הדקדוק לבין מסורת הקריאה הם נהגו ב'דרך בינונית', להתחשב במידת האפשר במסורת החיה בפי הלומדים מלבד במקומות חריגים שבהם יש 'טעויות גסות ונלעגות'. דהיינו עיקר הניקוד הוא ע"פ מסורת הקריאה שבפי הלומדים.
ב. כשיש יותר ממסורת אחת כיצד לקרוא את המילה, והמסורות הללו לא סותרות את כללי הדקדוק. הם הכריעו כפי 'המסורת המקובלת אצל הלומד האשכנזי' כל שאינה 'סותרת בהדיא' כלל דקדוקי, וזאת על אף ש'אין להוכיח הרבה' ממסורת הלומדים האשכנזים כי 'למרבה הצער נשתבשה טובא בגלות אחר גלות'. ועל אף 'שצריך עינא פקיחא והרבה שיקול הדעת כדי להבחין בניצני המסורת מתוך ים השיבושים', בכל זאת הם החליטו להכריע כך מהטעם ש'ברור שגם יהודי אירופה שימרו מסורת כלשהי בלימודם'.
ג. כשיש יותר ממסורת אחת כיצד לקרוא את המילה, אך רק מסורת אחת עומדת בכללי הדקדוק, ואילו המסורת השניה היא טעות מוכחת, גם כאן נהגו 'עוז והדר' כפי 'המסורת המקובלת אצל הלומד האשכנזי', כנ"ל, וכך נהגו גם כשהמסורת האשכנזית היא טעות מוכחת על פי כללי הדקדוק, כל עוד שלא מדובר ב'טעויות גסות ונלעגות', וכל כך למה? כי אם ינקדו על פי המסורת הספרדית שעומדת בכללי הדקדוק 'יקשה הדבר על האשכנזים שלא הורגלו בכגון דא'.
כאן אולי המקום לציין שכתוצאה מכרעה זו, מלבד שהיא סותרת את כללי הדקדוק 'ושבשתא דעל על', היא גם מקשה על הלומד הספרדים שלא הורגלו בכגון דא...
נסכם: ההכרעה היא על פי מסורת הקריאה האשכנזית מלבד ב'טעויות גסות ונלעגות' כי כל ניקוד בדרך אחרת יקשה על הלימוד של 'האשכנזים שלא הורגלו בכגון דא', כל מסורת אחרת לא הובאה בחשבון, קושי של לומדים המורגלים במסורת אחרת לא הובא בחשבון אף במקום שהוא מתאים בהחלט לכללי הדקדוק, כללי הדקדוק הובאו בחשבון רק במקום שהטעות היא גסה ונלעגת.
הדברים מדברים בעד עצמם.