לסיכום הענין [מה שנכתב בינתיים]:
בזמן שכיבה פליגי תנאי אי ר"ל זמן שהולכים לישון או כל זמן השינה. והל' כרבנן דכל זמן השינה. בזמן קימה ליכא פלוגתא דרק בזמן שקמים מהשינה.
יש [מי?] שהעלו סברא דאף רבנן מודו לר"א לענין לכתחילה, ושאף לר"א יש ענין כמה שיותר להקדים שיהי' תחלת זמן שכיבה, וזה חידוש גדול א. מסברא דבשכבך מתפרש לב' צדדים, ושיש לכתחילה בדאו', (וע"ז כמובן אפשר להתווכח), ב. דלא משתמיט הגמ' לאשמועינן בפירוש כזה דבר יסודי.
הראיות שהביאו, א. מדברי רבינו יונה, דמוכיח מהא דחששו אף קודם זמן החיוב שלא יאכל וישתה אלא ילך ללמוד עד שמגיע הזמן, דודאי לכו"ע לכתחילה יש לקרוא בתחילת הלילה. ומשום מה נוטים מההבנה הפשוטה בד' תר"י דכל הנושא בדרבנן, ומפרשים שלר"י הי' איזה חשבון בהא דחיישינן שמא ימצא ישן כל הלילה, דמסתמא זה הי' בצירוף ענין אחר שעיקר זמן המצוה בתחלת הלילה, ושוב יש כאן דבר מחודש שאינו נצרך להבין את הגמ' וא"כ אינו כתוב בגמ', וגם בל' תר"י אי"ז חלק.
ב. מד' הירו' שהובאו בשנו"א, דד' ר' יהושע דשרי לקרוא ק"ש של שחרית עד ג' שעות [ופליג אר"א דאמר עד הנץ החמה] אינם אלא בשוכח, ובפשוטו מתפרש דלכתחילה מודה ר"י לר"א (או עכ"פ כעין ד' ר"א) דעיקר זמנה עם הנה"ח, וטעמא משום דכתיב יראוך עם שמש וכדאי' ברכות ט ב וברש"י שם. והנה נטו מפי' זה ופירשו בד' הירו' דיש להקדים קריאתה ככל האפשר [וזה דוחק בלשון בשוכח כנ"ל], ונקטו דמסתמא אי"ז משום זריזין [כנראה משום דא"כ אינו דין מיוחד לק"ש] אלא דיש הידור בובקומך לקרוא דוקא בתחלת זמן קימה.
ובאמת בפשטות ל' המ"ב סי' נח משמע כהבנה זו, [ואפשר להתווכח גם ע"ז].
והנה אף אם נפרש כן לא אשכחן אלא בשחרית דבקומך היינו תחילת זמן קימה, אבל לא מצאנו רמז לחידוש המוזר דה"ה בערבית מודו רבנן לר"א לענין לכתחילה. [וא"כ לכתוב דמכאן מקור לד' תר"י לההבנה ההיא, צ"ע].
כ"ז לענין דאו', אבל לענין דרבנן אכן אשכחן ד' תר"י דלכתחילה חובה לקרוא בתחלת הלילה, וכנראה שזה לא נפסק בהלכה, יודיעונו היודעים.