יש לי ספק ישן, והוא במי שמגיד שיעור, ובאמצע הוצרך לנקביו. הוא מתבייש לצאת באמצע שיעור, והשאלה היא האם מותר לו להמשיך בשיעורו כרגיל, או שמא עליו לעצור את השיעור ולצאת אף שמתבייש, מצד איסור בל תשקצו. השאלה נכונה גם לתלמיד שמתבייש לצאת באמצע שיעור וכד'. [ייתכן לדון שאולי עליו חובה להמשיך בתלמוד תורה לרבים, אך איני דן בכיוון הזה].
שורש הספק, דאיסור בל תשקצו במשהה נקביו לדעת רוב ככל הפוסקים הוא איסור דרבנן, דלא תשקצו לגבי זה הוא אסמכתא בעלמא. ומעתה כיוון שהוא מתבייש בדבר, יש לדון ולומר דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, והיינו לאו דלא תסור ואיסורי דרבנן [ואמנם זאת יש לדעת שבחוות יאיר סי' רל"ו כתב שגם במקום שדחו ל"ת שבתורה מחמת כבוד הבריות, מ"צ צריך ע"ז תשובה וכפרה, ויש חולקים ע"ז].
מאידך אולי י"ל, דע"כ לא מצאנו היתר של כבוד הבריות, אלא בדבר שבאמת שורת הדין נותנת שיהיה חיסרון בכבוד הבריות. כגון להפשיט אדם בכלאים בשוק [דכלפי זה לא אומרים גדול כבוד הבריות שהוא לאו דאו', אך מבואר ששייך הסברא של 'כבוד הבריות'], כגון להכניס אבנים לבית הכסא, וכגון מת המוטל ברה"ר וכד'. אבל בנידו"ד, יש מקום לומר שגם אם הוא מתבייש בזה, אבל כלפי האמת אין בדבר סיבה להתבייש, אלא שהוא לפי טבעו כך הוא, והוא כדוגמת מה שאמרו גבי צער של טבעה ספינתו 'איבעי ליה לייתובי דעתיה', וגם כאן היה לו שלא להתבייש, וכד'.
שו"ר להדיא במשנ"ב סי' צ"ב שהביא מהב"י שמי שהוא מלמד תורה לרבים והוצרך לנקביו אינו פוסק, מפני שכבוד הבריות דוחה. וכמראה הכוונה כאן לכבוד הבריות של הציבור, שצריכים להמתין לו עד שיחזור, וא"כ נפשט ספיקתנו בענין זה. אך עדיין יש לדון בתלמיד, עפ"י הספק הנ"ל, וכאמור.
והנה, עתה למדנו בשבת פא: עפ"י המבואר שם ברש"י, דאם היה יכול לפתור את הבעיה של כבוד הבריות על ידי שהיה מתכונן לכך מראש, לדוגמא, אם היה מכין לו קיסם מערב שבת לחצות בו את שיניו, עכשיו שלא הכין לא התירו עתה בשבת מפני כבוד הבריות שיקח קיסם של מוקצה ויחוץ בו את שיניו. ולפ"ז יש לצדד, שגם אם שייך היתר זה של גדול כבוד הבריות בנידו"ד, מ"מ באופן כזה שהיה יכול לבדוק עצמו כדרך שנזכר בהל' תפילה ולא בדק, יהיה אסור לו וכנ"ל. וגם על המשנ"ב יל"ע, היאך הדין במי שמלמד תורה לרבים ויכל לבדוק עצמו קודם לכן.
ויש עמי עוד הרהורי דברים בזה, אבל אשמח למקורות וראיות לצדדים השונים שהעליתי ושישנם עוד.
@נדיב לב
שורש הספק, דאיסור בל תשקצו במשהה נקביו לדעת רוב ככל הפוסקים הוא איסור דרבנן, דלא תשקצו לגבי זה הוא אסמכתא בעלמא. ומעתה כיוון שהוא מתבייש בדבר, יש לדון ולומר דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, והיינו לאו דלא תסור ואיסורי דרבנן [ואמנם זאת יש לדעת שבחוות יאיר סי' רל"ו כתב שגם במקום שדחו ל"ת שבתורה מחמת כבוד הבריות, מ"צ צריך ע"ז תשובה וכפרה, ויש חולקים ע"ז].
מאידך אולי י"ל, דע"כ לא מצאנו היתר של כבוד הבריות, אלא בדבר שבאמת שורת הדין נותנת שיהיה חיסרון בכבוד הבריות. כגון להפשיט אדם בכלאים בשוק [דכלפי זה לא אומרים גדול כבוד הבריות שהוא לאו דאו', אך מבואר ששייך הסברא של 'כבוד הבריות'], כגון להכניס אבנים לבית הכסא, וכגון מת המוטל ברה"ר וכד'. אבל בנידו"ד, יש מקום לומר שגם אם הוא מתבייש בזה, אבל כלפי האמת אין בדבר סיבה להתבייש, אלא שהוא לפי טבעו כך הוא, והוא כדוגמת מה שאמרו גבי צער של טבעה ספינתו 'איבעי ליה לייתובי דעתיה', וגם כאן היה לו שלא להתבייש, וכד'.
שו"ר להדיא במשנ"ב סי' צ"ב שהביא מהב"י שמי שהוא מלמד תורה לרבים והוצרך לנקביו אינו פוסק, מפני שכבוד הבריות דוחה. וכמראה הכוונה כאן לכבוד הבריות של הציבור, שצריכים להמתין לו עד שיחזור, וא"כ נפשט ספיקתנו בענין זה. אך עדיין יש לדון בתלמיד, עפ"י הספק הנ"ל, וכאמור.
והנה, עתה למדנו בשבת פא: עפ"י המבואר שם ברש"י, דאם היה יכול לפתור את הבעיה של כבוד הבריות על ידי שהיה מתכונן לכך מראש, לדוגמא, אם היה מכין לו קיסם מערב שבת לחצות בו את שיניו, עכשיו שלא הכין לא התירו עתה בשבת מפני כבוד הבריות שיקח קיסם של מוקצה ויחוץ בו את שיניו. ולפ"ז יש לצדד, שגם אם שייך היתר זה של גדול כבוד הבריות בנידו"ד, מ"מ באופן כזה שהיה יכול לבדוק עצמו כדרך שנזכר בהל' תפילה ולא בדק, יהיה אסור לו וכנ"ל. וגם על המשנ"ב יל"ע, היאך הדין במי שמלמד תורה לרבים ויכל לבדוק עצמו קודם לכן.
ויש עמי עוד הרהורי דברים בזה, אבל אשמח למקורות וראיות לצדדים השונים שהעליתי ושישנם עוד.
@נדיב לב