רשעים מלא חרטות

בשו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר) - הערות סימן מה לומד מכח האי כללא, לדינא "הרי פושעי ישראל מלאים חרטות והויא חזקה קרובה שהרהר תשובה בלבו" ומאריך שם טובא.

בשו"ת משיבת נפש (חלק יורה דעה סימן טז) כתב מכח האי כללא 'רשעים מלאים חרטות' לבאר מה שכתב הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות ממרים הלכה יא) 'כיבוד אב ואם ומוראם מצוה גדולה היא, ואפילו אם היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו' ע"כ. משום שיש לחוש שמא הרהר תשובה בלבו, כי רשעים מלאים חרטות, וכמו שאמרו בקידושין (מט ב) האומר לאשה על מנת שאני צדיק מקודשת אף על פי שהוא רשע, שמא הרהר תשובה בלבו. ומספק חייבים הבנים במצות כיבוד אב ואם, כדין ספק דאורייתא לחומרא, אבל לענין החזרת פרה וטלית וכל דבר המסויים של רבית אין להוציא מן היורשים מהספק דשמא חזר בתשובה, שכיון שלא נודע לנו בודאי שחזר בתשובה, אין להוציא ממון מן היורשים המוחזקים, ואוקי ממונא בחזקת מריה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת בית היוצר (חאו"ח סי' טז)

י"מ ע"פ הכלל רשעים מלאים חרטות את דברי חז"ל אפילו ריקנין שבהם מלאים מצוות כרימון, והיינו שכל יום הם עושים תשובה, ואז יש בידם מצוות כרימון מחמת התשובה, אך עדיין הם נקראים "ריקנים" כי הם רשעים.

בספר יושר דברי אמת קונטרס דרך אמת מביא את המשפט בשם האברבנאל -
רק האברבנאל שמואל ב' קפאיטל י"ג כתב וז"ל במאמר המדיני הרשעים מלאים חרטות רשעים מלאים חרטות כי אחר המעשים מבינים שהוא שקר גמור ורעות רוח כי הרע הוא היפך הטוב. כי הדבוק בטוב כל עוד שיתקרב יותר מבחין רחוקו יותר מהטוב ומשתוקק יותר כדי שיבוא יותר לידי אמת, ואין לדבר אמת סוף כי אורייתא וקוב"ה כלהו חד אין סוף, והרע בהיפך שקר יש לו סוף כי אחר מעשה היצר והתאוה אפי' הרבה לפשוע הוא מבחין שהוא דבר מטונף ומתחרט וא"א שיהיה לו עזר מה' קודם שידחה הגבהת הלב כי תועבת ה' כל גבה לב ואין אני והוא יכולין לדור ואיך אפשר שיעזור לו ובלי עזר א"א לעמוד נגד היצה"ר, והנך רואה מה שאחז"ל שהגבהת הלב שורש הכל ולזה אמר הבא לטהר מסייעין לו וזאת ההתחלה מוטל על האדם לדחות הגבהת הלב דהיינו שיכיר בפחיתתו האיך נסתמו עיניו מראות ולבו מהשכיל ואין בו כח להעמיד נגד התאוה פחותה ומטונפת וירבה הכנעה ושפלות בלב ומעשה ואז יכול לבקש עזר מהשי"ת כשיבין שאין בכחו לעמוד נגד היצה"ר אבל כ"ז שהוא סובר שהוא בעצמו גבוה אזי הש"י רחוק ממנו וזה בקש דהע"ה [תלים כ"ג] ה' רועי לא אחסר וגו' ר"ל שלא אחסר מזה בכל עת כי השם הוא לרועי, ואז בודאי בנאות דשא ירביצני ועל מי מנוחות ינהלני אבל כשאני לעצמי מה אני:

בספר אגרא דכלה בראשית פרשת חיי שרה כותב רמ"ח אבריו שהוא ר"ת ר'שעים מ'לאים ח'רטות-
ויצחק בא מבוא באר לחי ראי וכו'. להבין מה מלמדינו הפסוק הזה, כי לא נפקא לן מידי מזה מהיכן בא, ובפרט שנצחיות התורה תלמוד לאדם דעת בכל מקום ובכל זמן, יש לרמז דהנה ידוע עיקר העבודה היא שמחת העבודה (עיין בברטנורה שכר מצוה מצוה), והנה לפעמים יבא לאדם שמחה בעבודת י"י אשר לא עמל בה ולא גדלה, אך הוא על כרחך שגרם איזה יחוד למעלה ומהיחוד באה השמחה לכל העולמות, ברבות הטובה רבו אוכליה [קהלת ה י], אבל החכם עיניו בראשו כתיב, כי לפעמים יש לאדם שמחה וחושב שהוא שמחת הלב בעבודה, ואפשר שהוא ממים הזדונים ואש זרה שגברה בו איזה תאוה שעסק בה באכילה ושתיה וטיול וכיוצא, או בדברו צחות והבלים וכיוצא בהן אשר המשכיל ישפוט בצדק שעפ"י הרוב הן הנה היו בעוכריו להטריד את לבבו בהוללות וסכלות, ולשמחה מה זו עושה, והנה שמחה כזאת וכיוצא בה בעבודה שמדמה בנפשו שהשמחה באה לו מהעבודה ובאמת הוא גרע יותר מהוללות ההמוני המתהולל בשוקים וברחובות, כי האיש ההמוניי בעצמו יודע שהוא הולל נעור וריק והוא קרוב לתשובה בעזר אלקי אין לך רשע שאינו מלא חרטות בכל יום (מבחינת רחמנותו ית', אשר הבת קול יוצאת שובו בנים שובבים [חגיגה טו א] וזה הקול בוקע חלוני רמ"ח אבריו שהוא ר"ת ר'שעים מ'לאים ח'רטות, והבן יקיר לי וכו' רח"ם ארחמנו נאום י"י [ירמיה לא יט], שובו בנים שובבים) משא"כ אנשים כאלו רחוקים המה מאדם העיר [לשון הכתוב יהושע ג טז] (ר"ל מהתעוררות כלל האדם וגדרו אשר הוא רמ"ח כנ"ל), ועושים מעשה וכו' ומבקשים שכר כפנחס, כי לא ידע נגע לבבו.

ספר סדר היום ספר קהלת - פרשה יא
בהיות שכשאדם חוטא לעולם מתחרט ונעצב על מה שעבר עליו כאמרם ז"ל רשעים מלאים חרטות ועכ"ז חוזר לרשעו אמר שצריך הבחור שהוא בתוקף התאוה והחמדה שיהיה שמח בילדותו. כלומר שלא יחרה לו על שיצא לאויר העולם לעשות הרע בעיני יוצרו אלא שישמח בילדותו מפני מעשיו הטובים ובהיותו בימי בחרותו שייטיב את לבו בתורה ובמעשים טובים ועם כל זה יאחוז גם מזה שיהלך בדרכי לבו ובמראה עיניו לדבר הצריך אליו לקיומו כמ"ש ודע כי על כל אלה על זה ועל זה בין על הטוב בין על הרע עתיד אתה ליתן דין וחשבון:

אור המאיר דברים קהלת
שמח בחור בילדותך, ויטיבך לבך בימי בחרותיך, והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט (קהלת יא, ט), ולכאורה תמוה, וכי שלמה המלך בא להתיר הרצועה, לעשות כל מה שלבו חפץ, ורש"י פירש, כאדם שאומר לעבדו ולבנו, חטא חטא, כי פעם אחת תלקה על הכל וכו', ונראה על דרך שבארתי שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים צ, יד) שבענו בבוקר חסדיך, ונרננה ונשמחה בכל ימינו, והכוונה על דרך מאמרם ז"ל (שבט מוסר פכ"ה. וראה נדרים ט, ב) שהרשעים מלאים חרטות, ונמצא אפילו כשמלאו תאות לבם בבוקר, עם כל זה לבם דוה כל היום, ונאנחים על זה, כי אפילו הרשעים מלאים חרטות, וחשך בעדם היום, ולהיות בבקר חסד אתער בעלמא.

עבודת ישראל בראשית פרשת נח
קנים תעשה את התיבה. במדרש (בראשית רבה לא, ט) אמר ר' יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך עכ"ל. ונראה לבאר ההיקש, דהנה אמרו חז"ל רשעים מלאים חרטות, פירוש אפילו בשעת חטאם עובר עליהם ההרהור והחרטה כי הוא נשמת ישראל עמו, אכן אין בכח ההרהור הזה להחדילו מהמעשה אשר יעשה אפס כי נעלם מקומה במחשבה דקה מן הדקה. וצורך הענין מה שברא היוצר הרהור תשובה זה, כדי שיעשה רושם קצת שעל כל פנים יוכל לשוב אחר כך הגם שעשה רשע ופשע. וזה היה הענין שבעה מלכין דמיתו שעלה אורם למעלה, דהיינו שעל ידי זה נרשם ונפעל שיבוא אחר כך עולם התיקון שיתחדש כנודע, וכן ענין הרהור חרטות הרשעים כנ"ל, והבן:

ערבי נחל בראשית בראשית - דרוש כג
והנה הש"י בהיותו עמו שם, הוא מבקש מאתו לחוס על כבודו וצערו כביכול, וזהו ענין הבת קול המכרזת בכל יום (אבות פ"ו מ"ב), כמבואר בשם הבעש"ט ז"ל, כי אף שאין הרשעים שומעין זאת שמיעה ממש מ"מ מזלייהו חזי, והם הרהורי תשובה הבאים לאדם תמיד, כמו שאמרו רז"ל (עקידה שס"ז) רשעים מלאים חרטות. וכשאדם ציית לאותו הקול דהיינו הרהורי תשובה ושב באמת, הרי טוב, ואם לאו, אלא שדוחה אותן הרהורי תשובה ואינו ציית לקול הש"י המבקש מאתו, אזי מוכרח הש"י להתעכב עמו עוד אולי ישוב אח"כ. ואמנם הצדיקים רע עליהם המעשה הזאת, שהוא גלות השכינה כביכול וחילול כבודו, לכן הם נכנסים ג"כ שם ומבקשים מהש"י לחוס על כבודו וצערו כביכול, ואח"כ בעלייתם משם עולה הש"י עמהם ונשאר נפש הרשע לבדו שם, ואז הופקר למות מהרה, ואעפ"כ אין על הצדיקים עון אשר חטא על אבדן הרשע, כי הם לא כיוונו רק לכבוד הש"י לבדו.

בינה לעיתים דרוש מו
אבל אחר שהשלים למלאות חפץ תאוותו, הורה הנסיון כי שמחה לתוגה נהפכה, ונולד לו צד דאגה, ולבו בקרבו המֵס ימַס, כי כל מעדנות כלה כענן וילך, ויעבור והנה איננו, וכמעט שהיה חפץ שלא עבר עליו מה שעבר, וכמאמרם, ז"ל [ראה נדרים ט]: הרשעים מלאים חרטות.

בעל שם טוב דברים פרשת עקב
י. וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל וגו'. ותירגם אונקלוס ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין, מצאתי כתוב בשם הריב"ש זצלה"ה זי"ע שאמר על מה דאיתא שהרשעים מלאים חרטות, והקשה אם יש להם תמיד הרהורי חרטה על עבירות שבידם, מפני מה קורא להם רשעים, הרי אמרו (קידושין מ"ט ב) המקדש את האשה על מנת שאני צדיק ונמצא רשע הרי זו מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, ופירש הוא ז"ל שלא קאי על מילי דשמיא אלא על מילי דעלמא, והפירוש הוא כך, שצריך כל אדם לידע שכל מאורעותיו וכל מעשיו הכל הוא בהשגחת ה' יתברך, והוא נותן לו במחשבתו לעשות כל מה שהוא עושה, וכמו שנאמר וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ותירגם אונקלוס ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין, נמצא שאין לאדם להתחרט על שום דבריג) שעשה, כי הוא היה כך על ידי רצון הבורא יתברך שמו, ואם הוא מתחרט נמצא שאינו מאמין שהכל הוא בהשגחת ה' יתברך, על כן הם נקראים רשעים, כי לא כן הוא, אלא הכל הוא על פי רצון העליון חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג ב): (דגלי הודיה והמצוה מצוה ע"ה)

שם משמואל בראשית פרשת נח
כי אפי' רשעים מלאים חרטות אלא שאינם יכולים להתגבר על יצרם מחמת שהורגלו בו, והם שלא בקשו ע"כ לומר שאין זה תחילת קילקולם, ע"ז מדייק המדרש שתחילת קילקולם הי' מחמת שלא היתה כוונתם אלא למטעת כרמים

שפתי צדיקים כתובים
כמו שאמרו חז"ל (שבט מוסר פכ"ה) פושעי ישראל מלאים חרטות.

מראה יחזקאל מועדים הגדה של פסח
וע"ז אמר הרשעים מלאים חרטות מחמת שאין להם אמונה שהכל מן השמים יתחרטו לעולם על פעולתם,

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים פרשת נצבים
ואיתא עוד בפתיחת מדרש תנחומא (פרשה זו א') זה שאמר הכתוב (משלי י"ב, ז') הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה וכו' אבל ישראל נופלים ועומדים וכו' כי נפלתי קמתי. כי האומות לאשר לא נמצא בהם בפנימיות שום שורש בקדושה לכן על ידי דחיה מועטת נופלים ודוחו ולא יוכלו קום. מה שאין כן בקדושת ישראל שבפנימיות שורשם המה דבקים בו יתברך וממילא על ידי זה גם חס ושלום בכל הנפילות והירידות שבעולם נשארו קיימים בקדושתם כמו שנאמר (משלי כ"ד, ט"ז) כי שבע יפול צדיק וקם. כי במספר שבע נכללו הנפילות חס ושלום בכל השבע מדות ועם כל זה נשארו קיימים על ידי הנקודה שבקדושה שנמצא בכלל נפשות ישראל שנקראים צדיקים כמו שאמרו חז"ל (עיין חגיגה כ"ז א) רשעים מלאים חרטות. ודייקא על ידי הנפילה והירידה שיארע להאדם נבנה ממנה הקיום והעמידה וכמו שדרשו חז"ל (ברכות ד' ב) נפלה לא תוסיף עוד רק קום בתולת ישראל. מפני שישראל הם בנים למקום וכל מיני הירידות שיארע להאדם המה סיבות הקירוב והקדושה כאשר ייסר איש את בנו להחזירו למוטב. וזה שקורין שני הסדרים הללו בסוף השנה התוכחות בפרשת כי תבוא ואחרי זה אתם נצבים. והוא על רמז הפסוק (תהלים כ"ג, ד') שבטך ומשענתך המה ינחמוני שלא יפול לב האדם בעצמו על כל הירידות שעברו עליו בשנה העברה. כי המה לסיבת טובתו שאחר כל זה ישאר קיים בנקודת קדושתו כנאמר אתם נצבים היום כולכם וגו' מחוטב עציך ועד שואב מימיך שגם הנפש הפחות עד מדריגה האחרונה ישאר קיים בהקדושה לעברך בברית ה' אלהיך: