א. מה קשה לך מביתו של רחב"ת? אני רק הבאתי ראיה שאדם שיודע שהוא לא יוכל לעמוד בנסיון (בנידו"ד בת שיודעת שלא תוכל להיות "קרקע עולם") צריך למסור את הנפש מלכתחילה אפילו שבעצם מבחינה טכנית הוא יכול לא לעבור על איסור, וזה חידוש גדול של תוס' שכיון שאני משער שהיצר הרע יתגבר עלי אני צריך למסור נפש מעכשיו ולא להכנס לנסיון, ביתו הצדקנית של רחב"ת ידעה שהיא לא תכשל בקום עשה ולכן לא מסרה נפש על כך, בנוסף ביתו של רחב"ת הצליחה למצא דרך להתחמק לגמרי מאיסור כמו שמסופר בגמ' שם.חכם באשי אמר:בעיקר הנידון, אכתוב מה שנלע"ד, (כתבתי מקודם ומשום מה לא עלה).
א. גבי התוס' יבמות - אשמח אם תוכל ליישב ההיא דע"ז י"ח בביתו של רחב"ת.
ב. בעיקר הדין של ייהרג ואל יעבור - וודאי שזה שייך אפילו בכה"ג שאפשר לברוח. ראיה מפסק החזו"א להתיר חילול שבת לצורך זה. ורמזתי ע"ז לעיל. וקשה לומר שכל דברי החזו"א ושאר גדול"י דרך הפלגה בעלמא, ואין מי ממקורביהם שלא שמע זאת מהם..
ג. לגופו של ענין, הטעם ע"פ רש"י סנהדרין עד סע"א שמפרש הטעם שייהרג ואל יעבור בשעת גזירת שמד אפילו על מצוה קלה - כדי שלא ייכנעו לחוקים של הגויים נגד התורה. כלומר, יש להילחם נגד ממשל שהוא נגד תורה, גם במחיר הנפש.
יסוד הסברא נראה, שעי"ז יתבטלו הגזירות שמד, שאין מלך שייהרוג את כל נתיניו. ואף אם אכן כך יהיה לכולם - יש בזה משום קידוש ה'. וכך ממע מדברי הרמב"ם פ"ה מיסודה"ת.
ולכן בנ"ד יש למסו"נ אף אם יש אפשרות לברוח לחו"ל.
מה שידוע בשם הגרא"מ שך זצ"ל, לברוח לחו"ל בעת גזירת גיוס, לא שייך בנ"ד מתרי טעמי, חדא, כיון שזה כמעט בלתי אפשרי, ועוד טעם: עי"ז אנחנו נפקיר את שאר אלו שלא יבינו שיש גזירת שמד. (תמיד יש "רבנים" מטעם שיתירו).
שמעתי ממי ששמע מהגרא"מ שך, שאם ייברחו לחו"ל, ייקחו את כולם יחד אתם, ויהיה איסור להתגורר בא"י (!) מפני שיהיה מקום סכנה.
ממילא כל שלא שייך לקיים הוראה כזו, על איסור להיות בא"י, א"א גם לברוח, ולכן שייך גם בזה גזירת שמד.
כך נראה לענ"ד. ואם שגיתי - אנא העמידוני על האמת!
יש כאן שתי טענות, טענה ראשונה היא בעצם קושיא בפשט הגמ', מה דביתה דר"מ אומרת שזה גנאי הרי יש כאן בעיה חמורה בהרבה שיש איסור בדבר, הקושיא הזו קשה גם אם נניח כמו שכתבת שהסיבה שלא היה שם דין "יהרג וא"י" היא משום "קרקע עולם", הרי גם קרקע עולם זה איסור רק שאי"צ מסירות נפש ולמה היא אמרה להציל משום גנאי.חכם באשי אמר:בגמרא בהמשך שם דא"ל דביתהו דר"מ שזה גנאי שביתו דרחב"ת יושבת שם. משמע לי, שאין חשש איסור.
החילוק בין מי שמכיר בעצמו שייכשל למי שלא - צ"ע לענ"ד. שא"כ נתת דבריך לשיעורים.
וחז"ל הורנו שלא לסמוך על עצמינו בזה
עיין בגמ' ריש כתובות (ג:) מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי וכו' ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי וכו' מאי סכנה וכו' אמר רבה דאמרי בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחלה, האי סכנה אונס הוא, משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה, ולידרוש להו דאונס שרי, איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות, ע"כ.חכם באשי אמר:[אגב, בעצם הענין שפסקו ע"ז ייהרג ואל יעבור מדין אבזרייהו, צ"ע, דקרקע עולם נינהו. וע' סנהדרין עא: וראיה מביתו של רחב"ת בע"ז יז סע"ב שהושיבוה בקובה של זונות, ואע"פ שהייתה צדקה, וע"ש היטב בגמרא יח רע"א וסע"א. וצ"ע. - רק אםם נימא שעיקר הטעם מדין שעת השמד].
יועוי' פ"ת סי' קנז סק"ח בשם שבות יעקבעפר ואפר אמר:זכור לי משהו שאומרים שחנניה מישאל ועזריה יכלו לברוח ובחרו להשאר כדי לקדש השם.
כ"א בתוספות (כתובות לג: ד"ה אילמלי) שיכלו לברוח דלא היה זה אלא אנדרטה ובחרו למות על קידוש השם.עפר ואפר אמר:זכור לי משהו שאומרים שחנניה מישאל ועזריה יכלו לברוח ובחרו להשאר כדי לקדש השם.
טעות חמורה!יוסף יצחק אמר:כ"א בתוספות (כתובות לג: ד"ה אילמלי) שיכלו לברוח דלא היה זה אלא אנדרטה ובחרו למות על קידוש השם.עפר ואפר אמר:זכור לי משהו שאומרים שחנניה מישאל ועזריה יכלו לברוח ובחרו להשאר כדי לקדש השם.
אכן טעיתי אם כי לא טעות חמורה, תוס' אומר שלא היו מחוייבים להשתחוות לצלם דהיה זה רק אנדרטה ומעיקר הדין אין חיוב למסור על זה נפש ומ"מ מסרו את נפשם דהיה בזה קידוש השם.סבא אמר:טעות חמורה!יוסף יצחק אמר:כ"א בתוספות (כתובות לג: ד"ה אילמלי) שיכלו לברוח דלא היה זה אלא אנדרטה ובחרו למות על קידוש השם.עפר ואפר אמר:זכור לי משהו שאומרים שחנניה מישאל ועזריה יכלו לברוח ובחרו להשאר כדי לקדש השם.
שם כתוב בגמ' שאלמלי היו מכים אותם היו משתחוים, ושואל תוס' הרי החיוב דבכל נפשך הוא גם בייסורין, ומתרץ שכיוון שהייתה אנדרטא לא היו חייבים למסור את הנפש, ולפנים משורת הדין עשו, ואעתיק לשון התוס' ותראה שהדברים ברורים-
אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא - תימה מנא לן דהא אמרי' בהרואה (ברכות סא:) כשהוציאו את ר"ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך אלמא משמע [highlight=yellow]דבכל נפשך מיירי אפי' היו מייסרין את האדם ביסורין קשין[/highlight]דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל וכ"ש לנגודי ואור"ת דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ"כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה ע"כ.
ובאמת אין מקום כלל לומר כדבריך, דמה הקשר לומר שמשום שהיה אנדרטא לכן יכלו לברוח, ואם היה ע"ז לא יכלו, אתמהה
ועיין גם תוס' פסחים נ"ג: ד"ה מה ראו, והדברים ברורים.
מישהו יכול להביא כאן את השבו"י או הפ"ת?גבריאל פולארד אמר:יועוי' פ"ת סי' קנז סק"ח בשם שבות יעקבעפר ואפר אמר:זכור לי משהו שאומרים שחנניה מישאל ועזריה יכלו לברוח ובחרו להשאר כדי לקדש השם.
לשונו מאוד ברורה-פרלמן משה אמר:לא הבנתי ברור לדברי השבות יעקב האם הבריחה היא היתר ולא חיוב, או דבאמת הוא חיוב אלא שרשאי להחמיר אם רוצה למסור נפשו.
אולי יואיל מע"כ לנמק ברור זה חיוב או לא, כי מאי דברירא למר לא ברירא לדכוותי שהרי פתח גדול הצלת נפשות ולא הזכיר חובהסבא אמר:לשונו מאוד ברורה-פרלמן משה אמר:לא הבנתי ברור לדברי השבות יעקב האם הבריחה היא היתר ולא חיוב, או דבאמת הוא חיוב אלא שרשאי להחמיר אם רוצה למסור נפשו.
דודאי גדול הצלות נפשות אם יכולין לברוח אבל מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקדש השם ברבי' שממנו ילמדו אחרי' לעשות זכור לטוב ודאי לא מקרי מאבד עצמו לדעתראה כמה סייג את דבריו שכתב שמחמיר כדי שממנו ילמדו אחרים וכו', ובכל זאת לא נתקררה דעתו עד שסיים "וודאי לא מקרי מאבד עצמו", ופשוט שזה לא הדרך הסלולה, אלא רק כצורך שעה וכדו', וכדברי הכס"מ הידועים [יסודי התורה ה' ד']- וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם עכ"ל.
"לנמק" [היינו לתת טעם ונימוק] אם זה חיוב או לא, כמובן איני יכול.פרלמן משה אמר:אולי יואיל מע"כ לנמק ברור זה חיוב או לא, כי מאי דברירא למר לא ברירא לדכוותי שהרי פתח גדול הצלת נפשות ולא הזכיר חובה