שבת לג: במעשה דרשב"י ובנו במערה (ענינא דיומא)

אוריאל

משתמש ותיק
דף לג: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. פירש"י דאפשר ע"י נכרים והקב"ה נותן מזון וריוח לעושי רצונו.

א. הנה נראה מפירש"י, שבא ליישב דלא תקשי לך למה כעס ר"ש והלא אדם צריך לעסוק לפרנסתו, וכמו שאמרו 'אם אין דרך ארץ אין תורה', דבאמת היו יכולין ללמוד ועדיין היתה פרנסתם מצויה להם ע"י נכרים והקב"ה נותן מזון ורווח לעושי רצונו.
ונראה בזה, דר"ש לשיטתו בריש כיצד מברכין כתיב ואספת דגנך כו', אלא לא קשיא בזמן שעושין ישראל רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים. וזהו מה שפירש כאן רש"י דאפשר ע"י נכרים, ולכאורה היאך ייתכן הדבר דאפשר ע"י נכרים וכי נכרים יתנו מפתם לישראל, אלא שהקב"ה נותן מזון ורווח לעושי רצונו, היינו דבזמן שעושין רצונו של מקום מובטח לנו ע"י התורה הק' דיהיה מלאכתן נעשית ע"י אחרים - נכרים, ולכן תמה ר"ש היאך מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה.

ב. והנה מבואר בסוגיין דאחר שכל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף יצתה ב"ק ואמרה להחריב עולמי יצאתם, וחזרו למערה. ולאחר שיצאו בפעם השניה, שוב כל מקום שר"א היה נותן עיניו ונשרף, היה ר"ש מתקן. ולכאורה יל"ע, שהרי טענת ר"ש היתה טענה כמו שנתבאר, היאך מניחין חיי עולם והלא אם יעסקו בחיי עולם מובטח להם שיהיה להם גם חיי שעה, ולמה חזר בו מהנהגתו הקודמת? ולכאו' נראה, דבאמת עיקר ועצם הטענה של ר"ש נשארה אמת כשהיתה, שבוודאי הקב"ה ידאג למי שישליך עצמו על התורה ויעשה רצונו, אלא שאחרי שיצתה הב"ק הבין ר"ש שזהו לא מדת כל אדם. שכן מי שהיה במערה י"ב שנים ועסק בתורה עד שהופשט מכל גשמיות וניזון ע"י הנס יכול לחיות באופן כזה שיודע שהקב"ה ידאג לעושי רצונו, אבל לאנשים פשוטים מן השורה, הגם שגם הם אם יעשו כן הקב"ה ידאג להם, קשה להם לנהוג כך.

ולכן ר"א המשיך לתת עיניו, מפני שעצם הטענה שטענו קודם 'מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה' טענה נכונה היא ואמיתית מצד עצמה, ולא חזרו בהם מעצם הטענה, אלא שהבין ר"ש שזה לאו מדת כל אדם לנהוג בזה.

ג. ובזה ידוקדק היטב מה שאמרו אחרי כן בגמרא כשראו את אותו יהודי שנוטל שני הדסים לכבוד שבת,  "יתבי אדעתייהו", ולכאו' הול"ל יתיב דעתיה דר"א, אבל ר"ש כבר היתה דעתו מיושבת, כפי שניסה לצנן דעת ר"א ואמר לו די לעולם בי ובך?! אך מזה נראה בעליל דגם ר"ש עדיין טענתו בפיו היתה איך מניחין חיי עולם, דהטענה הזו נשארה והטענה הזו צודקת ומצודקת לדורות עולם, אלא שהניח ר"ש למדת בשר ודם שהם במדרגות פחותות, ורק  עכשיו שראה שישראל מחבבין את המצוות, גם דעתו וגם דעת ר"א בנו נתיישבה, ועיין בכל זה.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
נפלא. אם תוכל להרחיב באות ב מה הבין ר"ש בשנה הי"ג שלא הבין בשנת י"ב, האם מצד הבת קול עצמה [וההשתהות שנה נוספת במערה היה רק בחינת עונש על ששרפו] או ששיהוי השנה הנוספת הוא שגרם לו להבין שזו לא מדת כל אדם.
 

גופא דעובדא

משתמש ותיק
עיין נפה"ח ש"א פ"ח דמה שאמרו בברכות ע"ד רשב"י ולא עלתה בידם וז"ל

אמרו שם הרבה עשו כר"י ועלתה בידם. והרבה עשו כרש"בי ולא עלתה בידם. היינו רבים דוקא. כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל. ועז"א באבות כל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. אבל יחיד לעצמו שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו ית"ש. ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה חס ושלום. וכדעת ר' שמעון ב"י
 
חלק עליון תַחתִית