במבי אמר:
מובא בשם ר' יהונתן אייבשיץ עה"פ וְכָל־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים שמהי החכמה יתירה שלא ימלט שלא היו נשים טמאות וצ"ב שהרי מובא במדרש תנחומא בפרשת מצורע א"ר לוי משעה שהיו ישראל במצרים לא היו רואות דם נדה, מפני שאימת המצרים עליהם, ואף כשישבו במדבר לא היו רואות דם נדה, שהיתה שכינה עמהן. (פרשה ט')
אעתיק לך ממש''כ כשעסקתי בסוג':
בתפארת יונתן לר"י איבשיץ מבאר שכל הנשים התאוו לסייע במלאכת המשכן, ולא ימלט שתהא אחת מהן בלתי טהורה, ולכן טוו ע"ג העזים שעדיין מחובר לבעל חי ואינו מקבל טומאה. ובאמת בגמ' תמיד כ' המפרש שבעשיית הפרוכת עסקו דווקא נערות שלא הגיעו לכלל נידות, ומ"מ אחר שהושלמה הפרוכת הטבילו אותה שלש מאות כהנים כי לא ימלט שאחת מהן נטמאה ולא נודע.
ובמשך חכמה כתב להוכיח כן ממה שביריעות המשכן כתוב "וכל אשה בידיה טוו", ואילו ביריעות העזים כתוב "וכל הנשים אשר נשא ליבם", כיון שאת התכלת והארגמן שטוו בתלוש הקפידו שתהיינה רק נשים טהורות, ואילו ביריעות העזים שנטוו במחובר יכלו כל הנשים לטוות.
עוד ציינו למהרש"א בחי' אגדות שבת צח: שכתב שגדולה היתה מעלה היריעות העליונות מהתחתונות, שהיריעות התחתונות - יריעות המשכן היו כנגד "השמים", ובהן היה שייך טומאה בתלוש, ואילו היריעות העליונות - יריעות העזים היו כנגד "שמי השמים", והן היו טהרה גמורה כיון שנטוו במחובר.
אלא יש להקשות על זה ממדרש תנחומא מצורע יח: אמרו רבותינו בשעה שהיו ישראל במצרים לא היו רואות הנשים דם נדות מפני אימת מצרים עליהם. ואף משיצאו ישראל ממצרים לא ראו נדות במדבר, שהשכינה היתה ביניהם וכו'. וכן יש שדייקו ממה דאיתא במדרש (ילקו"ש ישעיה) שכשהיו במדבר לא היו רואים את השמש והירח אלא הענן היה מאיר להם ולפי השתנות הצבעים היו יודעים אם יום או לילה. ובילקוט פקודי רמז תיז' עה"פ "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו וגו', איתא חזקיה בר רבי אומר למה היה משנה הלם מפני הזבים והמצורעים כדי שיהיו יודעים אימתי ערב אימתי בקר". ודייקו שנקט דווקא זבים ומצורעים ולא נדות.
אכן בתרגום יונתן לח ח כתוב שהיו באות לשם בזמן שהיו מטהרות מטומאת דמם, מבואר א"כ שהיו נדות במדבר.
ובעצם הדבר יש לדון ממתי לא היו נטמאות במדבר, דמהתנחומא הנ"ל משמע שמתחילה לא היו טמאות, שהרי במצרים לא ראו דם מאימת המצרים, ובמדבר לא נטמאו מאימת השכינה, ומדבריו משמע שהיה כן תיכף כשבאו למדבר. וכן הוכיח בתורת ישר שמשה נתן להם רק ג' ימים להטהר מטומאת פולטת ולא ז' להטהר מטומאת נדה. אולם במושב זקנים במצורע שם כתב שאימת שכינה שמנעה מהם טומאה היתה רק כשהיו דגלים ומחנה שכינה, כלומר משנה שניה ואילך. וא"כ כשהקימו את המשכן עדיין מצויה היתה טומאה ביניהן.
והנה בויקרא רבה פרשה ב,א רבי אומר נשי דור המדבר כשירות היו כיון ששמעו שהו אסורות לבעליהן מיד נעלו דלתותיהן. והחיד"א בנחל קדומים מביא בשם ידי משה שאף שבמדבר לא ראו מ"מ בחטא העגל נסתלקה מהן שכינה ושבו לראות, וזה כוונת המדרש שמיד שנסתלקה שכינה נטמאו ופרשו מבעליהן, וכשנבנה המשכן וחזרה השכינה פסקו מלראות.
עוד צריך לומר שאף אם לא היה חשש נדות, אכתי היה חשש טומאת מת או טומאת שרץ. ועל כל פנים לענינינו בשעת עשיית היריעות היו מצויות בינותן נשים שהיה בהן חשש שנטמאו ולכן טוו על העזים החיים.
אכן לכתחילה ודאי שהקפידו לעסוק במלאכת הקודש בטהרה, וכן כתבו בתוספות השלם עה"ת שהפסוק "לב בידיה טוו ויביאו", ר"ת טבלו, לומר שהיו הנשים טובלות ועוסקות בטהרה, ונשים שהיו טמאות לא נתנדבו ולא טוו רק אחרי שבעת ימים. עוד לומדים מכאן בעלי התוספות - רמז לב אצל טויה, שלא תטוה חוטי הציצית אלא אשה טהורה, וחוטי הציצית הן ל"ב.