חכם מה הוא אומר אמר:
קודם כל עניין זה שנוי במח' ראש' עי' רא''ש כתובות ד''ב ע''א דהיא כשורו וחמורו
אולם גם לפי אלו האומרים שהיא קנויה רק לקניין איסור הדבר צ''ב רב מה שייך בכלל ליהות קנוי לאיסור הלא איסור הוא כלפי שמיא ואין זה כלל עניין של הבעל
אמנם מצינו שהבעל הוא זה שיכול ליטעון סטייה ולא אחר וזה זכותו אולם הדבר צ''ב מה שייך הלא זה כלפי שמיא
אלא נ''ל שכמו שמצינו בעבד קניין איסור וגם שם צ''ב כנ''ל אלא שעהיין קניין איסור בוא שמתוך קניין הממון הוא אחראי גם על האיסור כלומר שקניין הגוף הוי שבוא רק סעל השימוש וקניין איסור הוי יותר מזה שהוא בעלים על הכל וזה דרך קניין כמו שכתבנו לעיל
אמנם ודאי שלאשה עש זכיות בעצם קניינה שא''א לקנותה כמו עבד ואע''פ שכח קניינה הוי כעבד מ''מ עש לב זכוית משל עצמה עד כמה משועבדת היא ואכמ''ל.
א. אין בזה מחלו' ראשונים, אמנם יש בזה רא"ש שכותב כשורו וחמורו [וגם התוס' שם כותבים שהאשה שדה של בעל] אך הדברים גמרות מפורשות שאין גופה קנוי ואין כאן אלא קניין איסור.
ולגבי מה ששאל מר לגבי קניין איסור ולגבי לשון התורא"ש דכשורו וחמורו, העתקתי בזה מה שכתבתי לעיל.
ישנה מציאות של דרגה איסורית, דוגמה לזה בכהן לוי ישראל, שלושה סטטוסים איסוריים שיש להם ג"כ השלכות ממוניות, כגון מעשר ומתנות כהונה. אבל עצם הדבר הוא איסורי. ואם היה ספק על אדם אם כהן הוא או ישראל זהו ספק איסורי ולא ממוני, אף שיש לזה השלכות ממוניות. והטעם לזה, שההשלכות הממוניות מגיעות כתוצאה מהסטטוס האיסורי. ופשוט.
יש סטטוס איסורי של נערה בבית אביה, שאינה מאורסת לאיש, או של גרושה או של אלמנה, דין הנמצא בסטטוסים אלו היא שהיא מותרת. כאשר אדם מקדש אשה ע"י קניין [שעניינה שינוי יחס הדבר כלפי הפועל], הרי האשה יוצאת מהסטטוס הראשוני שלה ונכנס להיות סטטוס של ארוסה, של אשה המיועדת לאותו פלוני. נמצא שבמעשה הקידושין הוא מביא אותה לידי מצב של ארוסה ומחיל עליה שם אשת פלוני, ובזה אוסרה על כל העולם. [אמנם מעשה שלו הוא לייחדה אליו ולא לאסור אותה על כו"ע, שהרי מניין לו הכח לאסור על כל העולם?! מ"מ מהותה של אשה מקודשת היינו מיוחדת לאותו פלוני שאסורה לכו"ע, נמצא שבמעשה שלו אמנם ייחדה לו אבל חייל בזה ייחוד ואיסור על כו"ע בבאין כאחת.]
זהו קניין איסורי, דהיינו שבקניין זה משנה הוא את דרגתה האיסורית, דהשתא היא אשה מאורסה.
והדוגמא לזה הביאו בגמ' לאוסרה אכו"ע כהקדש, דהקדש נמי ע"י שמקדיש חפץ אינו מקנה את החפץ לרשות אחרת, אלא מפריש את החפץ ומיעדה לגבוה, וממילא חייל ע"ז רשות גבוה. אבל עצם המציאות של הקדש אינה מסתיימת במה שמקנה לרשות אחרת, אלא במה שמקדיש את החפץ והופך אותה להקדש, אשר ממילא נעשה הוא בבעלות הממונית של הקדש. נמצא שהקדש לכשעצמו דין איסור הוא אלא שמשליך על ענייני הממון. וכמו"כ קידושין כמשנ"ת.
לגבי מעשה ידיים, אינני מבין מדוע כבודו מוטרד ממעשה ידיים שאי"ז אלא דינא דרבנן, יש בזה דיני שיעבוד דאוריי'. כגון דעת הרמב"ם דאשה שהדירה הנאת תשמיש שלה על בעלה דמי למדיר הנאה מפירות חבירו על חבירו, היינו שלגבי התשמיש חשיב בבעלות הבעל לגמרי כפירותיו. וכן מבואר בתורא"ש כתובות ב. דלגבי תשמיש היא כעבדו שורו וחמורו. וכן מצינו דהבעל יורש את אשתו, ודעת תוס' בב"ב דאי"ז מצד קורבה כשאר דיני ירושה אלא מצד זכות הבעל באשתו.
אלא הביאור בזה כמשנ"ת, דמאחר שהיא אשה ארוסה לאותו האיש והיא ממשפחתו, ממילא יש לזה השלכות ממוניות, וכמו בהקדש, דאף דמהות ההקדש מציאות איסורית היא, מ"מ דבר המוקדש חשיב לגבי ממון ג"כ הקדש. דכל דין איסורי מביא השלכות ממוניות. וממילא כאשר החיל הבעל על אשה זו שהיא חפצא דאשתו, ממילא יש לזה השלכות שמעשה ידיה לבעל ועוד השלכות ממוניות.