הם משתחוים ומתפללים - ואנחנו כורעים ומודים

ל.מ.

משתמש רגיל
בתפילת עלינו לשבח פניית אוה"ע לע"ז מוגדרת - שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל וכו'.
ואילו פניית ישראל לקב"ה מוגדרת בנוסח אחר - ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים.
בישראל התווספה הכריעה, והתפילה הוחלפה בהודאה.
בביאור החלפת התפילה בהודאה נראה פשוט, שאצל העכו"ם הע"ז הוא כח חיצוני ששולט בעולם, ובעל כרחם הם צריכים לפנות אליו כדי לקבל את צרכיהם.
משא"כ אצלינו התפילה אינה רק למטרת בקשת הצרכים, אלא למטרת ההכרה שהקב"ה הוא המשפיע והכל בא ממנו, ובקשת הצרכים היא רק היכ"ת.
אך בענין תוספת הכריעה גבי ישראל אין לי ביאור מבורר, ואשמח לתשובות בענין.
 

בבא בוטא

משתמש ותיק
 
דפח"ח, ותשוחח"ל.

ובענין תוספת הכריעה גבי ישראל-
אולי אפ"ל שבא להודיע שגם בחלק זה של ההשתחויה, ג"כ חלוקים אנו מגויי הארצות ומשפחות האדמה,
שבעוד הם משתחוים להבל בהשתחויה פשוטה בלא שום הכנה,
הרי שהשתחוות דידן מגיעה עם כניעה פנימית ועמוקה, וכי גם אליה באים אנו כבר מתוך כריעה, והיינו "כורעים ומשתחוים".

ויסוד הדברים כמדו' שכבר כתבם המהר"ל בחיבורו אור חדש (פ"ג) [שם מיירי על "כורעים ומשתחוים להמן"] שכתב וז"ל:

מה שאמר כורעים ומשתחוים כפל לשון, ועוד דלא הוי ליה לכתוב רק משתחוים דהשתחויה הוא פשוט ידים ורגלים ואלו כריעה אינה רק על ברכיים, ויש לפרש כי כריעה הוא תחלה ואח"כ מוסיף השתחויה על הכריעה, וזה מורה על הכנעה יתירה כאשר מוסיף הכנעה על הכנעה ומשתחוה עד הארץ, ולכך כתיב (שם) כורעים ומשתחוים, ועוד, אם היה נופל על פניו מבלתי שהיה כורע תחלה, לא היה נראה שהשתחויה שהוא פשוט ידים ורגלים כנגד מי, שהרי הוא שטוח על פניו, אבל הכריעה הוא נגד מי שכורע אליו, וזה כי הכריעה נגד מי שהוא כורע, וכאשר אח"כ נופל ומשתחוה שהוא פשוט ידים ורגלים הוא נראה שהוא ג"כ נגדו, אבל ההשתחויה בלבד אינו נראה כלל, ולכך צריך כריעה קודם ואח"כ נופל על פניו, לכך אין לכתוב השתחויה בלבד כי כן עושה הכריעה תחלה ואח"כ משתחוה, עכ"ל.

נמצאת למד- לא הרי "משתחוים" לחוד, כהרי אותו "משתחוים" של "כורעים ומשתחוים", וחלוקים הם במידת כניעתם. וכמבו'.

והטעם שלא הזכיר "כריעה" לבד, הוא ברור, דכריעה לחוד פחותה בדרגתה מהשתחויה כנודע. [עיין מלבי"ם ישעי' (פמ"ד פט"ו) שביאר הדבר וז"ל: המשתחוה יכבד הדבר עצמו, והסוגד לא יכבד הדבר עצמו, רק ישוחח לפניו בדרך סגולי, כפעולה סגולית להשיג איזה תועלת, ואמר (לקמן מו ו') יסגדו אף ישתחוו, מבואר שהסגידה פחותה מהשתחויה, עכ"ל].
 
 

ל.מ.

משתמש רגיל
פותח הנושא
בבא בוטא אמר:
ויסוד הדברים כמדו' שכבר כתבם המהר"ל בחיבורו אור חדש (פ"ג) [שם מיירי על "כורעים ומשתחוים להמן"] שכתב וז"ל:

מה שאמר כורעים ומשתחוים כפל לשון, ועוד דלא הוי ליה לכתוב רק משתחוים דהשתחויה הוא פשוט ידים ורגלים ואלו כריעה אינה רק על ברכיים, ויש לפרש כי כריעה הוא תחלה ואח"כ מוסיף השתחויה על הכריעה, וזה מורה על הכנעה יתירה כאשר מוסיף הכנעה על הכנעה ומשתחוה עד הארץ, ולכך כתיב (שם) כורעים ומשתחוים, ועוד, אם היה נופל על פניו מבלתי שהיה כורע תחלה, לא היה נראה שהשתחויה שהוא פשוט ידים ורגלים כנגד מי, שהרי הוא שטוח על פניו, אבל הכריעה הוא נגד מי שכורע אליו, וזה כי הכריעה נגד מי שהוא כורע, וכאשר אח"כ נופל ומשתחוה שהוא פשוט ידים ורגלים הוא נראה שהוא ג"כ נגדו, אבל ההשתחויה בלבד אינו נראה כלל, ולכך צריך כריעה קודם ואח"כ נופל על פניו, לכך אין לכתוב השתחויה בלבד כי כן עושה הכריעה תחלה ואח"כ משתחוה, עכ"ל.

יישר כח גדול.
אפשר שהביאור בתוספת הכריעה בישראל הוא דוקא לפי הביאור השני שבדברי המהר"ל, שהכריעה באה כדי לייחס את ההשתחואה שאחריה למי שכלפיו הוא כורע, וביאור הדברים לכאו' הוא שהשתחואה גרידא מורה על התבטלות והכנעה מצד המשתחוה, אך התבטלות זו היא מצד המשתחוה עצמו, ואינה מתייחסת למאן דהו מסוים, ואילו השתחואה שבאה כהמשך לכריעה מורה שההתבטלות היא כלפי אותו אדם שכרעו לפניו.

ושמא יש להוסיף לפי דרכו, שהשתחואה גרידא היא הכרה שאותו שמשתחוים לפניו הוא השולט בפועל, ולפיכך אינה התבטלות למישהו מסוים בדוקא, אלא התבטלות לכח השולט, שבמקרה עכשיו הוא אותו אדם, אך באותה מידה היה יכול להיות מישהו אחר, ואין בכך הכרה שאותו אדם הוא הראוי לשלוט, משא"כ בכריעה יש הכרה בכך שראוי שדוקא האדם המסוים הזה ישלוט, ולפיכך ההשתחואה שלאחריה היא התבטלות עמוקה יותר, התבטלות ברצון, ולא השלמה עם המצב.

ולפ"ז מבואר שפיר, שפניית אוה"ע לע"ז שלהם היא רק משום שלפי אמונתם היא השולטת, אך אין בה הכרה שראוי שהיא תשלוט, וכפי שמצינו ביחסם לקב"ה, שגם כשפונים אליו הרי"ז בדרך "ומושל בגויים" - בעל כרחם. משא"כ עמ"י מכירים בכך שראוי שהקב"ה ישלוט, בחינת "כי לה' המלוכה", ולפיכך פונים דוקא אליו.
 
חלק עליון תַחתִית