לא הקריבו קרבן פסח, האם מקריבים קרבן העומר? השואל ומשיב כותב שלא!!

רוצה לדעת

משתמש ותיק
שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ב סימן ה 
"כיון דקרבן העומר ממחרת הפסח תלהו הכתוב כמבואר בתורה וביהושיע /וביהושע/ סי' ה' א"כ כל שלא הקריבו פסח ולא אכלו מצוה /שוב/ שום אין מקום להעומר"

כלומר:
"ממחרת השבת" אינו רק תאריך, אלא הוא ה"מחייב",
וצרף לזה הדברים הידועים שעבודת הספירה היא לצפות למתן תורה,
היינו ממחרת השבת - שיצאנו ממצרים, אנו מצפים למתן תורה שהיא היא התכלית של היציאה ממצרים.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
עי' סוכה מא א דאיבני בלילה או סמוך לשקיעת החמה
והיינו שאין פסח ואף על פי כן משמע שראויין להקריב העומר [שלכן העומר מעכב] \
ורש"י פירש שם להדיא כן

אמנם לא אחשוב שנעלמה גמ' זו מהשו"מ
וודאי מתייחס לזה
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
פותח הנושא
איש ווילנא אמר:
עי' סוכה מא א דאיבני בלילה או סמוך לשקיעת החמה
והיינו שאין פסח ואף על פי כן משמע שראויין להקריב העומר [שלכן העומר מעכב] \
ורש"י פירש שם להדיא כן

אמנם לא אחשוב שנעלמה גמ' זו מהשו"מ
וודאי מתייחס לזה

אתה שואל טוב, ואיני יודע
הנני להעתיק כל לשונו :

שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ב סימן ה 

מה שנתחדש לי בשנת תרי"א בערכין דף י"א ע"ב ארשום כל החידושים שם אמרו בעי ר' אבין עולת נדבת ציבור טעון שירה או אינה טעון שירה וכו' ת"ש ויאמר חזקי' להעלות העולה על המזבח ובעת החל העולה החל שיר ד' וגו' האי שירה למאי עבידתי' אילימא דעולת חובה ל"ל אמלוכי אלא לאו דעולת נדבה והנה לכאורה ק"ל לטעמיך למה לא פריך לעיל מיני' ויאמר לבני אהרן הכהנים להעלות על מזבח ד' ול"ל אמלוכי אבל ל"ק דשם הי' הקרבנות הוראת שעה כמ"ש רש"י פסוק כ"א ופסוק כ"ד וא"כ הי' צריך אמלוכי אבל כאן שפיר קשיא לי' למה כתיב ויאמר חזקי' להעלות העולה על המזבח ע"כ נתחדש שם איזה ענין שם אמר ר"י לא עולת ר"ח הוה וקא מבעיא להו מי הוקבע ר"ח בזמנו דלקריב או לא וזה תימה גדולה מה ראה ר"י לחדש שזה הי' ספיקו של חזקיה ואיך שייך שיסתפק חזקיה בזה אמנם נראה דהנה שם כתב ויועץ המלך והשריו וכל הקה אשר בירושלים לעשות הפסח בחדש השני ע"ש סי' למ"ד ולפ"ז הרי אמרו בש"ס סנהדרין דף י"ב שחזקיה טעה שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן ופרשו שם דטעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקבעו ניסן ואיהו סבר הואיל וראוי לא אמרינן והנה אמרו שם לשמואל עברוה מאי אמר עולא אין מקדשין את החדש קדשו מאי אמר רבא בטל העבור ר"נ אומר מקודש ומעובר וערש"י שם וביאור הדברים נלפע"ד דהנה אנן קי"ל דאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים כדאמרו בר"ה דף כ"ד ולפ"ז אם עברוהו ביום שלשים ולא נראה עוד הירח ואח"כ נראה בזמנו וא"כ אף דנימא דהואיל וראוי לא אמרינן ומעובר בדיעבד מ"מ אם נראה בזמנו שבאו עדים שראו הירח בזמנו א"כ לא היה ראוי להתעבר ונתגלה מלתא למפרע שהעיבור בטעות היה ס"ל להש"ס דאין מקדשין דאיך אפשר לקדש ולומר שהיום ר"ח דא"כ בטל העיבור למפרע ואם קדשו נחלקו ס"ל לרבא דבטל העיבור ור"נ ס"ל מעובר ומקודש וכן נראה מהרמב"ם פ"ד מקידוש החדש הל' י"ד שהבין כן ולפ"ז חזקי' דטעה בדשמואל ועיבר השנה לכתחלה דהואיל וראוי לא אמרינן א"כ יש להסתפק אם היה נראה הלבנה בזמנו איך הדין של עבורו והנה לרבא ודאי בטל אבל לר"נ יש להסתפק דהוא ס"ל דמקודש ומעובר או זה דוקא בדיעבד שעיבר אבל כל שעיבר לכתחלה וטעה בדין דלכתחלה ודאי אין מעברין א"כ י"ל דבכה"ג כל שהוקבע ר"ח בזמנו ודאי בטל העיבור או לא כיון דעיבר וטעה בדין שוב מעובר ואין מקדשין אותו בו ביום רק ממחרת וזה דמבעיא ליה מי הוקבע ר"ח בזמנו דלקרב או לא כיון דעבר שוב א"א לקבע ר"ח בזמנו וע"ז פריך דהא היה בששה עשר לחדש הראשון וע"ז אמר כבש הבא עם העומר קא מבעיא להו מי קבע ר"ח בזמנו או לא ובאמת שזה תימא רבה כמ"ש התוס' מה ס"ד דהא אתמול הקריבו תמידין ומוספין אמאי לא אמלך אלא ממוסף די"ו ניסן והנני מוסיף דהרי בלאחר חצי החדש כתב הסמ"ע סי' ל' ס"ק כ"ד דכ"ע ידעי שנתעבר החדש ועיין ש"ך שם ס"ק ט"ו ואיך שייך שחזקי' נסתפק בלאחר חצי חדש בששה עשר אי אקבע ר"ח בזמנו ואף דיש לדחות דביום ט"ז בעצמו יש להסתפק עדיין מ"מ היא תימה דהאיך שייך שחזקי' המלך עם הקהל יסתפקו בזה אך נראה דבאמת חזקיה לא הקריב הפסח והתמידין והמוספין שהרי רצה לעבר השנה אמנם הכבש עם העומר דהתורה תלתה בעצם היום הזה נסתפק אם יוכל לדחות דאולי הוקבע ר"ח בזמנו אז בטל העיבור וצריך להקריב הכבש וכבר נודע מ"ש האבודרהם הובא בב"י א"ח סי' תק"נ דבכ"מ שכתוב בעצם היום הזה דוחה שבת ועשרה בטבת אם היה מקלע בשבת היה דוחה שבת כיון דכתיב בעצם היום הזה סמך מלך בבל ע"ש וא"כ שוב אפשר דדוחה העיבור וע"ז פריך ונחזי פסח היכא עביד מצה היכא אכיל היינו כיון דקרבן העומר ממחרת הפסח תלהו הכתוב כמבואר בתורה וביהושיע /וביהושע/ סי' ה' א"כ כל שלא הקריבו פסח ולא אכלו מצוה /שוב/ שום אין מקום להעומר ועיין בתוס' ד"ה איבעיא דהקשו דבד"ה כתיב האי קרא קודם מקמי ויועץ המלך לעשות פסח ולא הבינותי קושייתם וראיתי בבה"ז שעמד בביאור דבריהם וכתב דעיקר קושיתם לר"ש ב"י דאמר דחזקיה השיאם לעשות פסח שני וא"כ הקריבו הפסח באייר ולפ"ז מ"פ הש"ס וליחזי פסח היכא עביד דהא ע"כ עיבר אף דלא עשו פסח בחדש הראשון דהא ע"כ ספרו ז' שבועות אף דלא הקריבו העומר וכתב עוד דאם נימא דהפסח הראשון קרב באייר ודלא כר"ש בר"י א"כ קושיית התוס' הוא כך דע"כ האי עולה לאו הבא עם העומר דהא העומר נקרב באייר דהיינו שהי' אז אייר ניסן ובקרא כתיב בששה עשר לחדש הראשון ע"ש ולפמ"ש א"ש קושית הש"ס דהעומר תלוי במחרת הפסח והרי לא היה אז מחרת הפסח דלא הקריבו הפסח עדיין והנה הרד"ק בד"ה ב' סי' ל' כתב לתמוה על חז"ל שאמרו דחזקי' עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו דמנ"ל דלא הודו לו שהרי הכתוב אומר ויועץ המלך והשריו וכל הקהל בירושלים לעשות את הפסח בחדש השני משמע דהודו לו ולפע"ד י"ל דנלמד מהא דאמר דמבעיא ליה אי אקבע ר"ח בזמנו והיינו דלא הודו לו מהעיבור וא"כ איבעיא לי' לחזקי' אי קבעו רבנן החדש ניסן בזמנו או דחוהו אלמא דלא הודו לו גם מ"ש הרד"ק עיבר ניסן בניסן היא תימה דלמא היה מעבר בר"ח אדר לעשות אדר שני במקום ניסן אני תמה על תמיהתו דא"כ שוב כדין עשה ולמה נסתפק חזקיה אי קבע ר"ח בזמנו ולמה ישנו מה שעבר חזקיה וע"כ דעשה שלא כדין ובמה טעה וע"כ נחלקו בדשמואל כדאמרו בסנהדרין י"ב ובלא"ה לא ידעתי למה בקש תואנה בדברי חז"ל והרי הכתוב אומר כי התפלל חזקי' עליהם אלמא שעשה שלא כדין וע"ז נחלקו חז"ל במה טעה ונחלקו ר"י ור"ש ור"ש בר"י במה טעה ומ"ש הרד"ק שמפורש במקרא הטעם מפני כי אכלו הפסח בטומאה תמוה אם טומאה הותרה בציבור א"כ מהו שלא ככתוב וגם למ"ד טומאה דחוי' עכ"פ נדחה מה זה שאמר שאכלו שלא ככתוב והיינו מה שעברו מפני הטומאה דהותרה או דעברו ניסן בניסן למ"ד דחויה וז"ב ופשוט וכן מבואר בדברי הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש הט"ז ומנין שטומאת מת דחויה בציבור שנאמר וכו' והרי הדבר מפורש בכתובים שנאמר כי רבת העם בקהל וכו' ומה זה שנאמר כי אכלו את הפסח שלא ככתוב מפני שעברו אותה השנה מפני הטומאה והיינו דבא לומר שלא תטעה לפרש דשלא ככתוב היינו מה שאכלו בטומאה ותסבור דלטומאה לא נדחה ומכ"ש שלא הותרה ולזה אמר שלא כן הוא שבאמת דחויה הוא רק שעברו שלא כדין וא"כ מבואר מה שדחקו חז"ל לומר שעיבר שלא כדין דהרי אחר שידעו שטומאה נדחה בציבור ומכ"ש למ"ד הותרה א"כ מה שלא ככתוב וע"כ דהו' מפני העיבור וא"כ רצו חז"ל להורות במה נחלקו חזקיה והסנהדרין וע"ז אמרו דנחלקו אי צריך לעבר מפני הטומאה או דעיבר ניסן בניסן וקמפלגי בדשמואל ודברי חז"ל אמת ומיושב כל תלונות הרד"ק ז"ל ובמח"כ לא עיין היטב אמנם לכאורה היה מקום ליישב דברי הרד"ק דבאמת היה האיסור בשביל הטומאה ואף דטומאה הותרה או דחויה מ"מ הרי התוס' במנחות ט"ו כתבו דהא דאיצטרך ר"י לומר הטעם דאין קרבן ציבור חלוק אף דס"ל לר"י טומאה הותרה בציבור משום דק"צ =דקרבן צבור= יש בו אכילה ובזה ס"ל לר"י דל"ש הותרה בציבור ע"ש וא"כ כאן היה האשמה שהרי הפסח צריך לאכול ובזה ל"ש הותרה בציבור ובזה היה מדוקדק לשון הכתוב רבת מאפרים ומנשה וכו' לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל חזקיהו עליהם לאמר והיינו שעיקר החטא היה שהרי אכלו בלא ככתוב ובזה מודה ר"י אמנם נראה דז"א דאכתי קשה לר"י דס"ל דאין ק"צ חלוק ומשום זה יעשו כלם בטומאה אף בק"פ =בקרבן פסח= א"כ שוב מהו החטא כיון שרבים הטהרו ורבים אשר לא הטהרו והרי אין ק"צ חלוק א"כ שוב לא אכפת לן וז"ב ודו"ק. אמנם באמת בגוף דברי התוס' לפע"ד ע"כ לא כתבו התוס' רק על מה דיעשו בטומאה אף ששאר השבטים טהורים זה צריך טעם מפני שאין ק"צ חלוק דאל"כ כיון דאיכא אכילה לא הותר לעשות בטומאה אבל זה לענין אם אפשר לעשות בטהרה אבל כאן דא"א לעשות בטהרה רק שיכול לעבר השנה הנה באמת אין למצות אלא מוקמן ושעתן וזמנן האמת היה בניסן ואנחנו מדחים מזמנם האמת ועושים אדר שני בזה פשיטא דזריזין מקדימין למצות ולא משגיחים על האכילה אחרי דגוף הקרבן יכולים לעשות בטומאה וכבר נודע מ"ש חביבה מצוה בשעתה ועיין בתה"ד מה שהאריך לענין קידוש לבנה ואף לפי דבריו היינו שאותה מצוה נעשה בהדורי יותר אבל כאן גוף הטומאה הותרה בציבור ואכילה לא מעכבא רק דבעינן ראוי לאכילה בזה פשיטא דלא מעברין השנה ונדחה המצוה מזמנה האמת וז"ב ופשוט. 

ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב מהד"ת חאו"ח סי' פ"ו והשעה"מ פ"ד מביאת המקדש דלשיטת התוס' איך אמר ר"י דאם עברוהו מפני הטומאה לא מועיל משום דטומאה הותרה ול"צ לעבר והא בק"פ צריך לעבר והשעה"מ הוסיף דמה מקשה הש"ס מיוה"כ =מיום הכפורים= הא שאני ק"פ ולפמ"ש א"ש דלענין שיהיה צריך לעבר השנה פשיטא דכל דהותרה בציבור אין לנו להשגיח על אכילת ק"פ וז"ב ובזה מיושב גם הקושיא השניה שהקשו על התוס' ביומא דף ו' ע"ב ד"ה ר"ת שכתבו דק"פ אינו מקרי ק"צ גמור רק שבא בכנופיא וא"כ מה ראיה מיוה"כ לק"פ ולפמ"ש זה רק אם עושין בטומאה במקום שאפשר לעשות בטהרה אבל לענין עיבור השנה פשיטא דלא מעברין בשביל זה כנלפע"ד ברור אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמר ר"ש אם מפני הטומאה עברוה מעוברת אלא מפני מה בקש רחמים על עצמו אלא מפני שעיבר ניסן בניסן ומהיכן הוכיח זאת ודלמא באמת אם עברה מעוברת ורק זה אם כשנעבר השנה יהיה נעשה בטהרה שפיר אז מותר לעבר אבל כאן שאף לאחר שעברוה היו מוכרחין לעשות בטומאה שלא יכלו להתקדש כ"כ וכמ"ש ככתוב כי מרבית העם אשר לא הטהרו וא"כ כיון שב"כ וב"כ היה הטומאה נדחית בציבור א"כ שוב בקש רחמים על עצמו דלמה עיבר בחנם ודחה העם מלעשות הפסח בזמנה אחרי שסוף סוף עשו בטומאה והיא קושיא נפלאה להמעיין בכתובים ומדוקדק בזה הכתוב שזה שהכתוב מספר שאחר שהוכרחו לעשות בטומאה א"כ התפלל עליהם שאכלו שלא ככתוב אמנם נראה כיון דחזקיהו לא ידע וחשב שיוכלו לטהר עצמם א"כ כל דבדיעבד אם עברוה מעוברת שוב היה יכול גם לכתחלה לעבר אחרי שבדיעבד אם עברוה מעוברת וכעין שכתב הר"ן פ' הכותב כיון דבדיעבד מה שגבה גבה גם לכתחלה מגבינן לי' דהרי אם נגבהו שוב יהיה מה שגבה גבה וה"ה כאן שוב גם לכתחלה מותר אחרי שבדיעבד אם עברוה מעוברת. 

והנה בהא דפריך ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה הקשו התוס' ביומא דף ז' ד"ה מכלל דמה קושיא שאני יוה"כ דא"א להיות על מצחו א"כ מרצה מידי דהוה על טומאת גברא דלא מרצה ציץ עלה ודחיא טומאה וכתבו דאכתי קשה כיון דרק דחויה הוא נימא הבא קרבן אחרת וע"כ דהציץ מרצה וגם דחויה הוא וא"צ להביא אחר תחתיו ולכאורה קשה כיון דעיקר הקושיא היא מכה"ג ביוה"כ והיינו בעבודות לפני ולפנים א"כ הרי אמרו בגיטין דף נ"ד כה"ג ביוה"כ יוכיח דאם אמר פיגול מהימן וע"כ דע"א מהימן באיסורין ודחי דלמא דחזיני' בפשפש והנה אף אם נימא דמהימן היינו כשהוא בידו או שהיה בידו כדנחלקו אביי ורבא שם ולפ"ז יקשה לענין טומאה היאך יהיה נאמן והא אין בידו לטמאות הקרבן דאם יטמא עצמו ויכנס בטומאה יתחייב מיתה וא"כ מה קושיא דיביא אחרת תחתיו ומי יאמין לו שנטמא הקרבן ובפרט דל"ש כ"כ דבר שיטמא ועיין מגן גבורים סי' כ"ח מ"ש בשם דודי הגאון מוה' שאול ז"ל אבד"ק אמשטרדם בבנין אריאל שלו ועכ"פ בידו בודאי לא הוה וא"כ מי יאמין לו אך נראה דהנה הראב"ן ביאר שם דקושיית הש"ס בגיטין אינו מהפר דהרי הפר היא שלו ובעלים בודאי נאמנים על שלהם וקושית הש"ס היא מהשעיר שהי' של ציבור וא"כ י"ל דקושית ר"ש הוא מהפר דאם יבא ויאמר שנטמא הפר א"כ בזה נאמן והיו לו להביא אחר תחתיו וע"כ דהציץ מרצה אך עדיין קשה דא"כ מה משני ר"י טומאה הותרה בציבור הרי השעה"מ הביא בפ"ד מביאת המקדש דברי התוס' ישנים שהקשו מה משני ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרת בציבור הא פר שלו דיחיד הוא ולא הי' של ציבור ואפ"ה מרצה הציץ וכתב דעבודת התלויות בשעיר תלויות בפר ג"כ וא"כ כשם שהותרה הטומאה בשעיר הותרה בפר ע"ש ולפ"ז שוב יקשה מה מקשה ר"ש מפר והא פר באמת הוא של יחיד ורק דתלוי בציבור ולפ"ז ממנ"פ הרי בשעיר אינו נאמן וא"כ ע"כ הציץ מרצה וממילא גם בפר הציץ מרצה אמנם באמת המעיין ביומא דף נו"ן /נ'/ ימצא דס"ל לר"ש דפר של יוה"כ הוא חטאת הציבור ואף דהש"ס מגיה שם היינו כי היכא דלא נדוק דמקרי פר של ציבור אבל לפי המסקנא דגם בפר כיון שזמנו קבוע דוחה את הטומאה א"צ להוציא דברי ר"ש מפשטיה וס"ל דפר מקרי ציבור וא"כ שפיר מקשה דא"צ לומר דפר תלוי בשעיר וא"כ מקשה דפר הוא הבעלים בעצמו ומהראוי להביא פר אחר כיון דאינו רק דחוייה וע"כ דהציץ מרצה ודו"ק ולפ"ז מיושב היטב קושית הכ"מ והבה"ז דהרמב"ם פסק דטומאה דחויה ופסק דאינו על מצחו אינו מרצה וקשה קושית ר"ש ולפמ"ש י"ל דבאמת רק ר"ש לשיטתו דס"ל דפר היינו חטאת ציבור ושפיר מקשה אבל לדידן ל"ק דדבר הוא של יחיד ורק דתלוי בשעיר ועל השעיר אינו נאמן והציץ מרצה א"כ גם בפר הציץ מרצה ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ובגוף קושית ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה תימה לפע"ד דקשה ולטעמיך דגם לר"ש מי ניחא הא גם לר"ש דס"ל דתמיד מרצה הא אמרו ביומא דף ז' ח' דבנשבר הציץ אינו מרצה לכ"ע והיינו משום דבעינן שיהא ראוי על מצחו וזה אינו ראוי על מצחו כיון שנשבר ולפ"ז כה"ג ביוה"כ בעבודות לפנים שהיה אסור לכנוס כ"א בד' בגדי לבן ואם היה לובש הציץ היה פוסל היתר בגדים פוסל ומחלל עבודה מחייב מיתה ביד"ש =בידי שמים= וא"כ אינו ראוי להיות על מצחו ולמה יהיה מרצה והיא קושיא נפלאה אמנם נראה דהרי מפרש התם טעמא דר"ש דכתיב תמיד לרצון לפני ד' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו ומי לא בעי מינם ולמיעל לבה"כ =לבית הכסא= אלא תמיד מרצה ולפ"ז ע"כ שמרצה אף בשעה שאין הכה"ג לובש הציץ ואינו ראוי לציץ דאל"כ יקשה היאך יהיה מרצה הציץ אם יארע טומאה בקדש בשעה שהכ"ג מינם או הוא בבה"כ שאינו ראוי ללבישה וע"כ דתמיד מרצה ולא ממעט רק אם המניעה מציץ שאינו ראוי להיות על מצחו שנשבר אבל אם הציץ בעצמותו ראוי רק שהכה"ג אינו ראוי הוא מרצה וטעמא דמסתבר הוא כיון דהציץ בקדושתו מה בכך שאינו ראוי הכה"ג ללבשו הא אף שאינו על מצחו הוא מרצה משא"כ אם הציץ אינו בקדושתו אינו מרצה וא"כ ר"ש לשיטתו שפיר מקשה מכה"ג ביוה"כ דלר"ש בעצמו בודאי ניחא וזהו דמקשה לר"י דס"ל דכל שאינו על מצחו אינו מרצה א"כ מכ"ש כה"ג ביוה"כ שאינו ראוי להיות על מצחו דודאי אינו ראוי לרצות ובזה מיושב היטב קושית התוס' דמה קושיא מכה"ג הא כיון דא"א להיות על מצחו מרצה מידי דהוה אטומאת גברא ולפמ"ש א"ש דשאני טומאה כל דדחויה היא שוב ראוי עכ"פ להיות על מצחו ומרצה אבל ביוה"כ שאינו ראוי להיות על מצחו למה ירצה אמנם זה לר"ש דס"ל דתמיד מרצה אף שהכהן אינו ראוי ללבישה והעיקר תלוי בעצם הציץ אם הוא ראוי בעצמותו לרצות א"כ גם כאן מרצה אף שאינו ראוי ביוה"כ אך לר"י דס"ל דדוקא על מצחו מרצה י"ל דביוה"כ אינו מרצה אמנם אחר העיון י"ל דלר"י מרצה ביוה"כ דהנה באמת טעמו של ר"י דס"ל עודהו על מצחו מרצה ושאינו על מצחו אינו מרצה היא משום דכיון דלדידיה תמיד אתי שלא יסיח דעתו ממנו א"כ כל שהוא על מצחו ומתכוין עליו אינו מסיח דעתו ממנו ומקדושתו הוא מרצה וכל שאינו על מצחו ואינו בקדושתו ויכול להסיח דעתו אינו מרצה ולפ"ז י"ל דזה דוקא אם יכול ללבשו ואינו לובשו א"כ אינו מרצה דהרי כל שאינו על מצחו בודאי מסיח דעתו אבל ביוה"כ דאסור ללובשו א"כ י"ל דלא מקרי הסח הדעת דהא אסור ללבשו ול"מ אם נימא כשיטת ר"י דבתפילין פסול היסח הדעת דווקא כשעומד בק"ר אבל אם עושה דבר אחר כל שאינו עומד בק"ר אין פסול היסח הדעת א"כ כ"ש כשעובד עבודתו לפני ולפנים דודאי יכול הציץ לרצות דאף דאינו על מצחו זה דוקא כל שיכול להיות על מצחו ואינו על מצחו שייך היסח הדעת אבל ביוה"כ דא"א להיות על מצחו מרצה וגם להרמב"ן דס"ל דצריך שיתכוין רק על התפילין אפ"ה זה כשיכול לכוין על התפילין דוקא אבל כשא"י לכוין וא"י ללובשו פשיטא דאינו מעכב ומרצה כנלפע"ד ועכ"פ אף אם נימא דלר"י בעי על מצחו דוקא מ"מ ל"ק קושית ר"ש דבאמת י"ל כסברת התוס' דכל דא"א מרצה רק דר"ש לשיטתו דס"ל דתמיד מרצה אף שאינו ראוי ללבשו כל שהציץ בעצמותו ראוי ושפיר הביא ראי' מכה"ג ביוה"כ דאף שאינו ראוי ללבשו מרצה כל דגוף הציץ ראוי אבל אין קושי' על ר"י די"ל דאף דאינו על מצחו כל שא"י ללבשו מרצה כקושית התוס' רק לר"ש בעצמו דס"ל דאף שהוא בבה"כ אף שאינו ראוי ללבישה מרצה שפיר מביא ראיה מכה"ג דמרצה אף שאינו ראוי ללבשו וע"ז דחה לי' ר"י דיוה"כ א"צ ריצוי ציץ כלל אבל לדידן ל"ק קושית ר"ש כנלפע"ד ובזה מיושב קושית השאגת ארי' סי' ל"ח לדידן דקי"ל טומאה דחויה א"כ לתמיד מרצה הוא דאתי ולא ס"ל תמיד שלא יסיח דעת והרי אנן קי"ל כר"ש ואפ"ה קי"ל דאסור להסיח דעת מתפילין ולפי מ"ש א"ש דדוקא ר"ש דס"ל תמיד מרצה אף דעייל לבה"כ א"כ א"א לומר דדוקא עודהו על מצחו מרצה ומטעם שאינו מסיח דעתו ממנו דא"כ בהולך לבה"כ איך מרצה הא אז בודאי מסיח דעתו ועומד בק"ר ובבזיון אבל לדידן באמת ס"ל כרי' דדווקא בעודהו על מצחו מרצה ומטעם שקדושתו עליו ומכוין דעתו דאסור להסיח דעת ומה שכה"ג ביוה"כ מרצה ה"ט דשם ל"ש הס"ד דהא אסור ללבשו ול"ש הס"ד ואינו מקל ראשו והציץ בקדושתו ובפרט שטומאה דחוייה הוא וא"א לציץ ללבוש אז וכקושית התוס' שם ודו"ק ועיין בשו"ת ש"א שם שהאריך הרבה בסוגיא הלז וכבר ישבתי הרבה מקושיותיו ואכמ"ל ומפני כי היום עניתי בצום נפשי תענית אסתר ע"כ דברי מעטים. והנה בהא דאמרו בפסחים צ"ה דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ור"י אומר אף דוחה את הטומאה ומפרש הטעם דת"ק ס"ל מפני טומאה דחיתו ואיך יביא בטומאה ור"י ס"ל התורה חזרה אחר טהרה ואם לא זכה יבא בטומאה ולפע"ד אפשר לומר דר"י לשיטתו דהוא ס"ל דטומאה הותרה בציבור וא"כ לדידי' אף דיחיד נדחה לפסח שני היינו דלדידי' לא הותר ליחיד וצריך לחזור אחר טהרה ולכך נדחה אבל אם לא אפשר יביא בטומאה אבל לת"ק דס"ל טומאה דחוייה וא"כ ממילא ביחיד אף לא נדחה וא"כ צריך לבוא בפ"ש בטהרה דוקא וז"ב ואף דבפסח לר"י כתבו התוס' דלא הותר עיין בנו"ב ושעה"מ שכתבו דגם בפסח הותר וישבו דברי התוס' ועיין תוס' יומא דף נ"א שהאריכו בטעם הדבר ובמה נחלקו ת"ק ור"י ולפמ"ש א"ש. 
 

תורה תמימה

משתמש ותיק
רוצה לדעת אמר:
שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ב סימן ה 
"כיון דקרבן העומר ממחרת הפסח תלהו הכתוב כמבואר בתורה וביהושיע /וביהושע/ סי' ה' א"כ כל שלא הקריבו פסח ולא אכלו מצוה /שוב/ שום אין מקום להעומר"

כלומר:
"ממחרת השבת" אינו רק תאריך, אלא הוא ה"מחייב",
וצרף לזה הדברים הידועים שעבודת הספירה היא לצפות למתן תורה,
היינו ממחרת השבת - שיצאנו ממצרים, אנו מצפים למתן תורה שהיא היא התכלית של היציאה ממצרים.


ואם אינם מקריבים עומר הוא הדין שאין מקריבים שתי הלחם? 
 
 

יוספי

משתמש ותיק
ללא קשר,
האבני נזר מסביר את הרמב"ן שספירת העומר היא מצות עשה שאין הזמן גרמא.
דנשים חייבות במצוות הפסח, וספירת העומר היא המשך ממצות הפסח
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
פותח הנושא
יוספי אמר:
ללא קשר,
האבני נזר מסביר את הרמב"ן שספירת העומר היא מצות עשה שאין הזמן גרמא.
דנשים חייבות במצוות הפסח, וספירת העומר היא המשך ממצות הפסח
למה אתה כותב "ללא קשר"
קשור מאוד מאוד!
היסוד העולה מדברי שניהם ש"פסח ועומר" שייכי להדדי,
וממחרת השבת כאמור אינו תאריך אלא "מחייב"

אביא עוד משהו "עם קשר"
המאירי בפסחים וכן השבלי הלקט כותבים ש"השהחיינו" של פסח עולה גם להעומר.
 
 

HaimL

משתמש ותיק
תורה תמימה אמר:
רוצה לדעת אמר:
שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ב סימן ה 
"כיון דקרבן העומר ממחרת הפסח תלהו הכתוב כמבואר בתורה וביהושיע /וביהושע/ סי' ה' א"כ כל שלא הקריבו פסח ולא אכלו מצוה /שוב/ שום אין מקום להעומר"

כלומר:
"ממחרת השבת" אינו רק תאריך, אלא הוא ה"מחייב",
וצרף לזה הדברים הידועים שעבודת הספירה היא לצפות למתן תורה,
היינו ממחרת השבת - שיצאנו ממצרים, אנו מצפים למתן תורה שהיא היא התכלית של היציאה ממצרים.


ואם אינם מקריבים עומר הוא הדין שאין מקריבים שתי הלחם? 
מהכ"ת
 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
מדוע תלה הכתוב לעומר בביאת הארץ, והלא אין עומר ללא פסח ובמדבר לא הקריבו פסח (וראה דע"ז במדבר ט א)..
אך נמלכתי שאי משו"ה, אולי מצד פסח ראשון שהיה בשנה השנית.
 

אריה שאג

משתמש ותיק
מתוך "תורת משה" למרנא החת"ס (בעניני פסח ביום ב' של פסח)
מדתלי במחרת השבת היינו יו"ט ראשון ש"מ שיש המשך לקרבן עומר עם העבודה והמצות שנעשים ביו"ט א' של פסח, ואי לא הא לא מתקבל הא. עכ"ל 
עיי"ש כל דבריו.
אבל אפשר שאין כוונתו כדברי השו"מ שבאמת אין מקריבין, עיי"ש בדבריו.
 

ל.מ.

משתמש רגיל
רוצה לדעת אמר:
אביא עוד משהו "עם קשר"
המאירי בפסחים וכן השבלי הלקט כותבים ש"השהחיינו" של פסח עולה גם להעומר.
אפשר שאין כוונתם שהשהחיינו של פסח עולה לעומר, אלא שכיון שאין מברכים שהחיינו אלא על מצוה שיש לה זמן קבוע, דהיינו שברכת שהחיינו אינה מתייחסת לגוף המצוה אלא לזמן של המצוה, ממילא אין מברכים שהחיינו על גוף המצוה של ספיה"ע, שהרי אין לה זמן קבוע, וזמנה תלוי בזמן הפסח, ולפיכך השהחיינו של פסח עולה גם לה, שהרי מבחינת הזמן של המצוה זמנם של שני המצוות אחד הוא. 
 
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
פותח הנושא
אריה שאג אמר:
מתוך "תורת משה" למרנא החת"ס (בעניני פסח ביום ב' של פסח)
מדתלי במחרת השבת היינו יו"ט ראשון ש"מ שיש המשך לקרבן עומר עם העבודה והמצות שנעשים ביו"ט א' של פסח, ואי לא הא לא מתקבל הא. עכ"ל 
עיי"ש כל דבריו.
אבל אפשר שאין כוונתו כדברי השו"מ שבאמת אין מקריבין, עיי"ש בדבריו.
הצג קובץ מצורף חתס.PDF לתועלת הלומדים מצורף החתם סופר שהראה ה"אריה שאג" שליט"א
דברים משמחים.
 
 

יוספי

משתמש ותיק
רוצה לדעת אמר:
יוספי אמר:
ללא קשר,
האבני נזר מסביר את הרמב"ן שספירת העומר היא מצות עשה שאין הזמן גרמא.
דנשים חייבות במצוות הפסח, וספירת העומר היא המשך ממצות הפסח
למה אתה כותב "ללא קשר"
קשור מאוד מאוד!
היסוד העולה מדברי שניהם ש"פסח ועומר" שייכי להדדי,
וממחרת השבת כאמור אינו תאריך אלא "מחייב"

אביא עוד משהו "עם קשר"
המאירי בפסחים וכן השבלי הלקט כותבים ש"השהחיינו" של פסח עולה גם להעומר.
התכוונתי ללא קשר לקרבן פסח, אלא למצוות הפסח.

בענין דברי המאירי, אולי כוונתו רק שהוא זמן משותף. (אלא שהוא למחרת וצ"ע.)
 

יוספי

משתמש ותיק
מענין לענין.
יש לחקור אם קרבן העומר תליא בפרשת המועדות או בתאריך ט"ז בניסן. ותליא בחקירה הנ"ל.
ונ"מ אילו לא יקדשו בי"ד את החודש וכפי מה שיסדו כמה ראשי ישיבות שיהא החודש בלא המועדות (בנוסח אחר, יש שני פרשותשל קידוש החודש, א. בא . ב. אמור).
ונראה לי זכור שבחבצלת השרון על שבועות דן בזה.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
יוספי אמר:
בענין דברי המאירי, אולי כוונתו רק שהוא זמן משותף. (אלא שהוא למחרת וצ"ע.)
זה לשון 'שבלי הלקט' הלכות ספירת העומר (סימן רלד):
מה שלא נהגו לברך שהחיינו, לפי שזמן ספירה תלוי בקביעת פסח, כמה דתימר וספרתם לכם ממחרת השבת, לכן נראה שאין מברכין עליו זמן, ודי לו בברכת זמן של יום טוב עצמו.
 

יוספי

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
יוספי אמר:
בענין דברי המאירי, אולי כוונתו רק שהוא זמן משותף. (אלא שהוא למחרת וצ"ע.)
זה לשון 'שבלי הלקט' הלכות ספירת העומר (סימן רלד):
מה שלא נהגו לברך שהחיינו, לפי שזמן ספירה תלוי בקביעת פסח, כמה דתימר וספרתם לכם ממחרת השבת, לכן נראה שאין מברכין עליו זמן, ודי לו בברכת זמן של יום טוב עצמו.
מה באת להוכיח?
שזה רק זמן אחד, ואין יותר שותפות
או שעומר תלוי בפסח
 
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
פותח הנושא
באתי להוכיח ש"פסח" ו"עומר" שייכי להדדי,
רק שהשואל ומשיב כותב כך באופן מחודש שאף מעכב זה את זה
ובמאירי ושבלי הלקט חזינן שזה שייך להדדי.
 

יוספי

משתמש ותיק
אני אומר שבשיבלי הלקט לא כתוב יותר שהוא זמן משותף, וברכת שהחיינו אומרים על שהגיענו אל הזמן.
ולא כתוב שיש קשר בין המצות
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
פותח הנושא
יוספי אמר:
אני אומר שבשיבלי הלקט לא כתוב יותר שהוא זמן משותף, וברכת שהחיינו אומרים על שהגיענו אל הזמן.
ולא כתוב שיש קשר בין המצות

נראה לך שאם לא היה "קשר" בין המצות, היה מועיל השהחיינו על ב' המצוות,
ב' מצות שונות שנזדמנו ל"זמן" אחד, יועיל שהחיינו לשניהם?
ליכאו' רק אם יש "שייכות" בינהם, לא כך?
 
 

יוספי

משתמש ותיק
יש על זה תשובה בכתב סופר.
ביום ב' דר"ה עושים שהחיינו וכדי לצאת ספק לוקחים פרי חדש. וצ"ע הלא על הצד שחייב בברכת שהחיינו האיך יצא ידי חובתו על הפרי בברכתו על היו"ט
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
פותח הנושא
אני מתכוין לשאול אם אין שום קשר ושייכות בין הפסח לספירת העומר אלא הם ב' מצוות ש"נזדמנו" ל"זמן" אחד ב"מקרה"
לא נראה בסברא שיועיל ברכה אחת לב' הדברים,
כמובן שאם א' "מתכוין" בברכתו לב' הדברים זה יועיל, וכמו הדוגמא שהבאת מפרי חדש וכיוצב"ז, ששם זה מועיל אפי' אם אין "קשר" כלל ב' בין ב' הדברים,
אבל כאן אנו מדברים על "עיקרה דדינא" למה לא "תקנו" חז"ל הקדושים שהחיינו על הספירה
וע"ז כותב המאירי והשבלי הלקט שכבר יצאנו בשהחינו של ליל הסדר, ולכן לא תקנו עוד ברכה.
מקוה שהובנתי.
 

יוספי

משתמש ותיק
למה שיתקנו ברכה על כל מצוה התלויה בזמן הזה.
אולי השאלה היא שהזמן הוא רק למחרת.
וגם בזה לא חייב להיות הפסח הוא המחייב אלא שמפסח מתחיל הממחרת הפסח.
וודאי שפשוטן של דברים הנני מודה לך אלא שהנידון הוא אם יש לומר באופן אחר.
יש לבדוק גם הלשון במאירי
הכתב סופר הוא בתשו' כ"ו.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
רוצה לדעת אמר:
שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ב סימן ה. 
בעל 'שואל ומשיב' מתאר מצב מאד מיוחד:
חזקיהו החשיב את אותו החודש כאדר שני, ולכן לא הקריבו את הפסח, לא אכלו מצה ולא הקריבו את מוספי הפסח; אך לענין העומר הסתפק המלך שמא עיבור השנה לא תפשׂ, וכלפיו החודש הוא חודש ניסן ויש להקריבו ביום ששה עשר בו.
ועל כך הוא אומר: הדבר לא יתכן, כי הקרבת העומר אין זמנה בששה עשר בחודש הראשון, אלא 'ממחרת הפסח'; ולפיכך אם אמש לא היה זמן הפסח, היום אין זמנו של העומר.
העולה מן הדברים: אם עקב סיבה מסוימת לא הקריבו את הפסח במועדו, לא עלה על לב איש לומר שהדבר מונע את הקרבת העומר למחרת.
 
 
חלק עליון תַחתִית