הערה בדין 'כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה'

[איש אל רעהו]

לכאורה יוצא דין מחודש בענין זה.
דין ראשון - קיי"ל שאשה שיש לה וסת דיה שעתה. ואם מצאה דם בתוך עונת הוסת אינה טמאה למפרע. ומבואר במשנה דף ב. שטמאה רק מזמן מציאת הדם ואילך, ועל כן אף אם היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראתה היא טמאה והן טהורות.
דין שני - אם מצאה דם אחר וסתה קיי"ל דטמאה למפרע משעת וסתה. ובפשטות משמע שטמאה מתחילת וסתה, ולא מסוף וסתה.
נמצא אם כן דין מחודש, אם ראתה בתוך הוסת טמאה רק משעת מציאת הדם ולא מתחילת וסתה, אם מצאה דם לאחר הוסת טמאה מתחילת הוסת.
אשמח לשמוע דעת לומדי מסכת נדה.
 

[מסיח לפי תומו]

אני לא לומד מסכת נדה. למדתי קצת. פעם.

אבל אני חושב שקודם כל צריך לחלק בין שעת הווסת לעונת הווסת. יש לדעת שבזמן חז"ל בדרך כלל היה לאשה שעת הקבועה.

כשמדברים על הדין של דיה שעתה, בפשטות מדברים על שעת התחלת הראייה. ולא על העונה. המושג עונת הווסת שייך לחיוב הפרישה עד כמה שידוע לי. והוא רק לפי רבי יהודה.

ולכן יתכן שכשאשה טמאה משעת ווסתה הכוונה שמתחילת שעת ראייתה היא טמאה ולא מתחילת העונה. וכשהיא מוצאת אחרי הווסת דם, גם אז היא טמאה למפרע רק משעת הראייה ולא מתחילת "עונת" הראייה.

אני מקוה שאני לא טועה.

[נפתולי]

לכאורה יוצא דין מחודש בענין זה.
דין ראשון - קיי"ל שאשה שיש לה וסת דיה שעתה. ואם מצאה דם בתוך עונת הוסת אינה טמאה למפרע. ומבואר במשנה דף ב. שטמאה רק מזמן מציאת הדם ואילך, ועל כן אף אם היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראתה היא טמאה והן טהורות.
דין שני - אם מצאה דם אחר וסתה קיי"ל דטמאה למפרע משעת וסתה. ובפשטות משמע שטמאה מתחילת וסתה, ולא מסוף וסתה.
נמצא אם כן דין מחודש, אם ראתה בתוך הוסת טמאה רק משעת מציאת הדם ולא מתחילת וסתה, אם מצאה דם לאחר הוסת טמאה מתחילת הוסת.
אשמח לשמוע דעת לומדי מסכת נדה.

לא הבנתי מה כ"כ מחודש כאן
בס"ה מדובר על טהרות שעשתה למפרע, ובדין הראשון היה לה חזקת טהרה, לכן מטמאין רק משעת מציאת הדם ולא לפני כן. ואילו בדין השני אחר וסתה כבר אין לה חזקת טהרה, ולכן מטמאין את הטהרות שעשתה מתחילת שעת ווסתה ולא משעת מציאת הדם.
 

[איש אל רעהו]

לכאורה יוצא דין מחודש בענין זה.
דין ראשון - קיי"ל שאשה שיש לה וסת דיה שעתה. ואם מצאה דם בתוך עונת הוסת אינה טמאה למפרע. ומבואר במשנה דף ב. שטמאה רק מזמן מציאת הדם ואילך, ועל כן אף אם היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראתה היא טמאה והן טהורות.
דין שני - אם מצאה דם אחר וסתה קיי"ל דטמאה למפרע משעת וסתה. ובפשטות משמע שטמאה מתחילת וסתה, ולא מסוף וסתה.
נמצא אם כן דין מחודש, אם ראתה בתוך הוסת טמאה רק משעת מציאת הדם ולא מתחילת וסתה, אם מצאה דם לאחר הוסת טמאה מתחילת הוסת.
אשמח לשמוע דעת לומדי מסכת נדה.

לא הבנתי מה כ"כ מחודש כאן
בס"ה מדובר על טהרות שעשתה למפרע, ובדין הראשון היה לה חזקת טהרה, לכן מטמאין רק משעת מציאת הדם ולא לפני כן. ואילו בדין השני אחר וסתה כבר אין לה חזקת טהרה, ולכן מטמאין את הטהרות שעשתה מתחילת שעת ווסתה ולא משעת מציאת הדם.

תחילת שעת וסתה זה קודם למציאת הדם. אז מה ההגיון שאם מצאה דם יותר מאוחר, דהיינו אחר הוסת, ולא בתוך עונת הוסת - הרי היא טמאה מזמן יותר מוקדם - מתחילת הוסת? ולאיפה נעלם החזקת טהרה?
 

[איש אל רעהו]

אני לא לומד מסכת נדה. למדתי קצת. פעם.

אבל אני חושב שקודם כל צריך לחלק בין שעת הווסת לעונת הווסת. יש לדעת שבזמן חז"ל בדרך כלל היה לאשה שעת הקבועה.

כשמדברים על הדין של דיה שעתה, בפשטות מדברים על שעת התחלת הראייה. ולא על העונה. המושג עונת הווסת שייך לחיוב הפרישה עד כמה שידוע לי. והוא רק לפי רבי יהודה.

ולכן יתכן שכשאשה טמאה משעת ווסתה הכוונה שמתחילת שעת ראייתה היא טמאה ולא מתחילת העונה. וכשהיא מוצאת אחרי הווסת דם, גם אז היא טמאה למפרע רק משעת הראייה ולא מתחילת "עונת" הראייה.

אני מקוה שאני לא טועה.

קודם כל אנן קיי"ל כרבי יהודה. ובפשטות אין קביעות וסת לשעות רק לימים. [יש חידוש של החוות דעת לא כן, אבל בפשטות זה כך]
גם אם יש קביעות לשעות אבל ודאי שיש גם קביעות לימים ללא שעות כגון שראתה באותו יום וכל פעם בשעה אחרת. וגם בזה הדינים כנ"ל.  
[כתבתם 'שבזמן חז"ל היה לאשה שעה קבועה' מנין לכם?]
גם באופן שקובעת לשעות, נוקטים הרבה אחרונים כי אין קביעות לפחות משעה [היינו שעה זמנית - חלק א' מכ"ד שעות ביממה] ואם כן הדינים הם כנ"ל, שאם ראתה באמצע שעת וסתה טמאה רק מאותו רגע, ואילו אם ראתה לאחר השעה הרי היא טמאה למפרע מתחילת השעה.
 

[מסיח לפי תומו]

עצם זה שיש מחלוקת בין ר' יוסי לר' יהודה מוכיח שהויכוח היה על אותו מקרה.

לא מסתבר שר' יוסי דיבר על מציאות שרואות בדרך כלל אותה שעה ור יהודה דיבר על מציואת אחרת.

ב. יש לך מקור מפורש לומר שאשה שמוצאת דם דיה שעתה, גם לר' יהודה שחוששים לעונה ולא לשעה? אולי לר' יהודה חוששים באמת לתחילת העונה?

[איש אל רעהו]

עצם זה שיש מחלוקת בין ר' יוסי לר' יהודה מוכיח שהויכוח היה על אותו מקרה.

לא מסתבר שר' יוסי דיבר על מציאות שרואות בדרך כלל אותה שעה ור יהודה דיבר על מציואת אחרת.

ב. יש לך מקור מפורש לומר שאשה שמוצאת דם דיה שעתה, גם לר' יהודה שחוששים לעונה ולא לשעה? אולי לר' יהודה חוששים באמת לתחילת העונה?

לא הבנתי, ודאי שהם מדברים על אותו מקרה, אבל כפי שכתבתי, גם רבי יוסי מודה שאם לא ראתה באותה שעה קובעת וסת לימים ולא לשעות.
ב. סתמא דמתניתין דף ב. ולא כתוב שזה רק לרבי יוסי ולא לרבי יהודה, וגם דקדקו כן במפרשים במשנה דף סג: ממה שהעמידו מחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה רק לענין איסור ביאה ולא לענין טהרות כמו ברישא שם. עיין ברש"ש שם.
 

[יצחק]

זכור לי שיש בזה שתי שיטות באחרונים.
יש אומרים (החוו"ד והפליתי) שמה שכתוב אשה שיש לה וסת דיה שעתה הכוונה וסת שעות ומדובר שראתה בדיוק בשעה הזו, אבל אם יש לה וסת יום וראתה בו ביום אז היא טמאה מתחילת היום.
ויש אומרים (הבית מאיר) שכיון שיש לה וסת אז החזקת טהרה שלה מאד חזקה ולכן גם ביום הוסת היא טהורה עד שתראה, ולפי זה באמת מסתבר שאם ראתה אחר יום הוסת אז היא טמאה למפרע רק עד הרגע האחרון של יום ולא מתחילת היום.

[איש אל רעהו]

זכור לי שיש בזה שתי שיטות באחרונים.
יש אומרים (החוו"ד והפליתי) שמה שכתוב אשה שיש לה וסת דיה שעתה הכוונה וסת שעות ומדובר שראתה בדיוק בשעה הזו, אבל אם יש לה וסת יום וראתה בו ביום אז היא טמאה מתחילת היום.
ויש אומרים (הבית מאיר) שכיון שיש לה וסת אז החזקת טהרה שלה מאד חזקה ולכן גם ביום הוסת היא טהורה עד שתראה, ולפי זה באמת מסתבר שאם ראתה אחר יום הוסת אז היא טמאה למפרע רק עד הרגע האחרון של יום ולא מתחילת היום.

אני מחפש מי שיאמר דבר כזה, כי מפשטות הסוגיות לא משמע כן.
 

[יצחק]

זכור לי שיש בזה שתי שיטות באחרונים.
יש אומרים (החוו"ד והפליתי) שמה שכתוב אשה שיש לה וסת דיה שעתה הכוונה וסת שעות ומדובר שראתה בדיוק בשעה הזו, אבל אם יש לה וסת יום וראתה בו ביום אז היא טמאה מתחילת היום.
ויש אומרים (הבית מאיר) שכיון שיש לה וסת אז החזקת טהרה שלה מאד חזקה ולכן גם ביום הוסת היא טהורה עד שתראה, ולפי זה באמת מסתבר שאם ראתה אחר יום הוסת אז היא טמאה למפרע רק עד הרגע האחרון של יום ולא מתחילת היום.

אני מחפש מי שיאמר דבר כזה, כי מפשטות הסוגיות לא משמע כן.

כעת נזכרתי שכאשר למדתי את הסוגיא פירשתי לעצמי שהסיבה שרבנן החמירו באשה שאין לה וסת משום ד"וכי לעולם לא תראה", ולכן הקילו באשה שיש לה וסת, כי ודאי תראה ביום הוסת. 
אכן לפי זה באשה שיש לה וסת ועבר יום הוסת ולא ראתה, הדר דינא להחמיר כמו באשה שאין לה וסת, ולכן צדקו דבריך שבאמת חוששים מתחילת יום הוסת ודו"ק.
 

[איש אל רעהו]

זכור לי שיש בזה שתי שיטות באחרונים.
יש אומרים (החוו"ד והפליתי) שמה שכתוב אשה שיש לה וסת דיה שעתה הכוונה וסת שעות ומדובר שראתה בדיוק בשעה הזו, אבל אם יש לה וסת יום וראתה בו ביום אז היא טמאה מתחילת היום.
ויש אומרים (הבית מאיר) שכיון שיש לה וסת אז החזקת טהרה שלה מאד חזקה ולכן גם ביום הוסת היא טהורה עד שתראה, ולפי זה באמת מסתבר שאם ראתה אחר יום הוסת אז היא טמאה למפרע רק עד הרגע האחרון של יום ולא מתחילת היום.

אני מחפש מי שיאמר דבר כזה, כי מפשטות הסוגיות לא משמע כן.

כעת נזכרתי שכאשר למדתי את הסוגיא פירשתי לעצמי שהסיבה שרבנן החמירו באשה שאין לה וסת משום ד"וכי לעולם לא תראה", ולכן הקילו באשה שיש לה וסת, כי ודאי תראה ביום הוסת. 
אכן לפי זה באשה שיש לה וסת ועבר יום הוסת ולא ראתה, הדר דינא להחמיר כמו באשה שאין לה וסת, ולכן צדקו דבריך שבאמת חוששים מתחילת יום הוסת ודו"ק.

קודם כל, אני לא רואה שום סברא שבגלל 'וכי לעולם לא תראה' לכן טמאה למפרע, הרי מדברים על אשה שרואה דם ומכאן להבא ודאי טמאה היא, וכל הנידון אם דיה שעתה או מטמאה למפרע.
ודרך אגב, כשאנו מדברים על כך שאחר הוסת טמאה למפרע, זה אינו מדין מעת לעת ואף אם הוא יותר מעל"ע טמאה היא למפרע משום וסתה כמבואר בדף טז. שהוא אף למה דקיי"ל וסתות דרבנן. וכפי שכתבתי לעיל, פשטות הגמרא משמע שטמאה מתחילת וסתה.
 

[הערשל]

יתכן לבאר, דאשה שרואה בזמן הוסת אין סיבה לתלות שהי' בזמן מוקדם יותר כיון שכל שעה מהיום היא מועדת לראיה. משא"כ ברואה שלא בשעת וסתה שיש סיבה לומר שהראיה לא היתה עכשיו א"כ אין לנו ידיעה אם לתלותה בתחילת העונה או בסופה. ולעולם אימתי שתראה עדיף לומר שעתה התחילה הראיה, וכשאיננו יכולים לומר כך מתחילים להסתפק על כל זמן שבו יש היתכנות לומר שבו אירעה.

[יצחק]

אני מחפש מי שיאמר דבר כזה, כי מפשטות הסוגיות לא משמע כן.

כעת נזכרתי שכאשר למדתי את הסוגיא פירשתי לעצמי שהסיבה שרבנן החמירו באשה שאין לה וסת משום ד"וכי לעולם לא תראה", ולכן הקילו באשה שיש לה וסת, כי ודאי תראה ביום הוסת. 
אכן לפי זה באשה שיש לה וסת ועבר יום הוסת ולא ראתה, הדר דינא להחמיר כמו באשה שאין לה וסת, ולכן צדקו דבריך שבאמת חוששים מתחילת יום הוסת ודו"ק.

קודם כל, אני לא רואה שום סברא שבגלל 'וכי לעולם לא תראה' לכן טמאה למפרע, הרי מדברים על אשה שרואה דם ומכאן להבא ודאי טמאה היא, וכל הנידון אם דיה שעתה או מטמאה למפרע.

התכוונתי כעין מה שכתב @הערשל שכאשר אין לה וסת אז אין שום דרך לדעת מתי תראה וכל יום מצפים לראיה לכן מחמירים יותר. 

[בר מצוה]

לכאורה יוצא דין מחודש בענין זה.
דין ראשון - קיי"ל שאשה שיש לה וסת דיה שעתה. ואם מצאה דם בתוך עונת הוסת אינה טמאה למפרע. ומבואר במשנה דף ב. שטמאה רק מזמן מציאת הדם ואילך, ועל כן אף אם היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראתה היא טמאה והן טהורות.
דין שני - אם מצאה דם אחר וסתה קיי"ל דטמאה למפרע משעת וסתה. ובפשטות משמע שטמאה מתחילת וסתה, ולא מסוף וסתה.
נמצא אם כן דין מחודש, אם ראתה בתוך הוסת טמאה רק משעת מציאת הדם ולא מתחילת וסתה, אם מצאה דם לאחר הוסת טמאה מתחילת הוסת.
אשמח לשמוע דעת לומדי מסכת נדה.

אחר מחכ"ת, שגגת בתרתי.
אשה שראתה דם בתוך שעת וסתה טמאה למפרע מתחילת שעת וסתה כמבואר בדף ס"ג: היתה למודה וכו'
וכן אם ראתה אחר הווסת אינה טמאה אלא משעת ווסתה ולא מתחילת העונה, ור' יוסי רק אוסר לכתחילה מתחילת העונה ולא מטמא למפרע.
ועיין רמב"ם פ"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב הלכות ה ו.

[איש אל רעהו]

לכאורה יוצא דין מחודש בענין זה.
דין ראשון - קיי"ל שאשה שיש לה וסת דיה שעתה. ואם מצאה דם בתוך עונת הוסת אינה טמאה למפרע. ומבואר במשנה דף ב. שטמאה רק מזמן מציאת הדם ואילך, ועל כן אף אם היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראתה היא טמאה והן טהורות.
דין שני - אם מצאה דם אחר וסתה קיי"ל דטמאה למפרע משעת וסתה. ובפשטות משמע שטמאה מתחילת וסתה, ולא מסוף וסתה.
נמצא אם כן דין מחודש, אם ראתה בתוך הוסת טמאה רק משעת מציאת הדם ולא מתחילת וסתה, אם מצאה דם לאחר הוסת טמאה מתחילת הוסת.
אשמח לשמוע דעת לומדי מסכת נדה.

אחר מחכ"ת, שגגת בתרתי.
אשה שראתה דם בתוך שעת וסתה טמאה למפרע מתחילת שעת וסתה כמבואר בדף ס"ג: היתה למודה וכו'
וכן אם ראתה אחר הווסת אינה טמאה אלא משעת ווסתה ולא מתחילת העונה, ור' יוסי רק אוסר לכתחילה מתחילת העונה ולא מטמא למפרע.
ועיין רמב"ם פ"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב הלכות ה ו.

אשה שראתה דם בתוך שעת וסתה אינה טמאה למפרע, רק מרגע של המציאה ואילך, וכמבואר במשנה דף ב. כיצד דיה שעתה היתה עסוקה בטהרות וכו'.
ראתה לאחר וסתה בפשטות משמע דטמאה למפרע מתחילת וסתה.
כעת יש עוד נושא, אם יש וסת לשעות, כבר כתבתי לעיל, כי אנן קיי"ל כרבי יהודה ובפשטות לשיטתו ליכא וסת לשעות כלל רק לימים, [חוץ מחידושו של החוות דעת] ומכל מקום ודאי איכא גוונא שלא ראתה ג' פעמים באותה שעה, שאז ודאי נקבע הוסת לימים ללא שום שייכות לשעות.
ועכ"פ אף אם יש וסת לשעות עדיין יש כאן סתירה בין ב' הדינים שאם ראתה בתוך השעה טמאה רק משעת מציאה ואילך כמבואר במשנה דף ב. ואילו אם ראתה אחר וסתה בפשטות משמע דטמאה מתחילת וסתה.
 

[בר מצוה]

אתה חוזר על דעתך כפי שהובעה בפתיחת האשכול, אבל כת"ר מניח שתי הנחות בלתי מבוססות ושואל סתירה ביניהן.

1) משמעות המשנה היתה למודה להיות רואה וכו' היא שטמאה מתחילת שעת הווסת בין אם ראתה בתוך הווסת ובין אם ראתה אחר כך. וכן משמע מלשון הרמב"ם שציינתי אליו.
2) כמו"כ הרמב"ם כותב שטמאה למפרע משעת הווסת למרות שהוא פוסק להלכה כרבי יהודה.

[איש אל רעהו]

אתה חוזר על דעתך כפי שהובעה בפתיחת האשכול, אבל כת"ר מניח שתי הנחות בלתי מבוססות ושואל סתירה ביניהן.

1) משמעות המשנה היתה למודה להיות רואה וכו' היא שטמאה מתחילת שעת הווסת בין אם ראתה בתוך הווסת ובין אם ראתה אחר כך. וכן משמע מלשון הרמב"ם שציינתי אליו.
2) כמו"כ הרמב"ם כותב שטמאה למפרע משעת הווסת למרות שהוא פוסק להלכה כרבי יהודה.

1. אני הבאתי לא ממשמעות ממשנה אלא משנה מפורשת בדף ב.
2. לא חושב שאפשר לדייק מלשון הרמבם 'שעת' וסתה שמתכוון דווקא לשעה. והרי כמו שנתבאר בלאו הכי יש קובעת וסת רק לימים.
 

[בר מצוה]

1. המשנה אינה מדברת על מי שאיחרה לראות בתוך שעת ווסתה אלא על מי שראתה בדיוק בזמן שהיתה רגילה לראות.
2. זה לא דיוק מהלשון, הרמב"ם לא מזכיר לעניין טהרות עונת וסת אפילו לפרישה לכתחילה.

לענ"ד מה שכתבתי זו התשובה הנכונה לשאלתך.
לא רוצה אל תקבל, אבל אני מבקש מראש את מחילתך על שאיני רואה טעם להתווכח ולהתנצח בנושא. אם יש לך ראיות נוספות אשמח לשמוע.
יש שאלה אחרת ששואלים: למה הרואה אחר שעת ווסתה טמאה למפרע מעת לעת אע"ג שבתוך המעת לעת היה שעת ווסתה?

[מסיח לפי תומו]

יש שאלה אחרת ששואלים: למה הרואה אחר שעת ווסתה טמאה למפרע מעת לעת אע"ג שבתוך המעת לעת היה שעת ווסתה?

מה התשובה?

[איש אל רעהו]

1. המשנה אינה מדברת על מי שאיחרה לראות בתוך שעת ווסתה אלא על מי שראתה בדיוק בזמן שהיתה רגילה לראות.
2. זה לא דיוק מהלשון, הרמב"ם לא מזכיר לעניין טהרות עונת וסת אפילו לפרישה לכתחילה.

לענ"ד מה שכתבתי זו התשובה הנכונה לשאלתך.
לא רוצה אל תקבל, אבל אני מבקש מראש את מחילתך על שאיני רואה טעם להתווכח ולהתנצח בנושא. אם יש לך ראיות נוספות אשמח לשמוע.
יש שאלה אחרת ששואלים: למה הרואה אחר שעת ווסתה טמאה למפרע מעת לעת אע"ג שבתוך המעת לעת היה שעת ווסתה?

אם נוח לך כך לדחוק את המשנה בדף ב. אזי יהי לך אשר לך, אני לא ניח"ל בזה.
 

[איש אל רעהו]

לכאורה יוצא דין מחודש בענין זה.
דין ראשון - קיי"ל שאשה שיש לה וסת דיה שעתה. ואם מצאה דם בתוך עונת הוסת אינה טמאה למפרע. ומבואר במשנה דף ב. שטמאה רק מזמן מציאת הדם ואילך, ועל כן אף אם היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראתה היא טמאה והן טהורות.
דין שני - אם מצאה דם אחר וסתה קיי"ל דטמאה למפרע משעת וסתה. ובפשטות משמע שטמאה מתחילת וסתה, ולא מסוף וסתה.
נמצא אם כן דין מחודש, אם ראתה בתוך הוסת טמאה רק משעת מציאת הדם ולא מתחילת וסתה, אם מצאה דם לאחר הוסת טמאה מתחילת הוסת.
אשמח לשמוע דעת לומדי מסכת נדה.

אחר מחכ"ת, שגגת בתרתי.
אשה שראתה דם בתוך שעת וסתה טמאה למפרע מתחילת שעת וסתה כמבואר בדף ס"ג: היתה למודה וכו'
וכן אם ראתה אחר הווסת אינה טמאה אלא משעת ווסתה ולא מתחילת העונה, ור' יוסי רק אוסר לכתחילה מתחילת העונה ולא מטמא למפרע.
ועיין רמב"ם פ"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב הלכות ה ו.

אין זה שייך לרישא דמתניתין דאיירי בוסת הגוף ובזה ודאי טמאה רק משעת וסתה.
ואדרבה בסיפא דמתניתין מבואר דלרבי יהודה אסורה כל היום, ומפורש בגמרא שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי גם לענין טהרות. ובפשטות משמע דלא איירי רק לענין איסור פרישה מטהרות - שבפשטות לא מצינו כלל איסור בזה וגם הרמב"ם לא הביא כן - אלא איירי לענין טומאת הטהרות, ועל כרחך דלרבי יהודה הטהרות שעסקה בהם משך כל היום טמאים.
וכן דקדקו האחרונים מלישנא דמתניתין דרבי יוסי אומר אף ימים ושעות, ומשמע שזהו המשך להרישא שאינה טמאה אלא מאותה שעה שבא וסת הגוף על זה אמר רבי יוסי דאף לענין שעות וימים כן הוא, ועל זה אמר רבי יהודה לא כן. ודו"ק.

 

[בר מצוה]

החילוק בין וסת הגוף לוסת הימים הוא לעניין פרישה בלבד שבוסת הגוף אינה חייבת לפרוש כל היום, אבל גם בווסת הגוף חייבת לפרוש מתחילת הפיהוק ואעפ"כ אם היתה למודה לראות בסוף הווסת אינה טמאה למפרע מתחילת הפיהוק.
אכן הרמב"ם לא הביא וסת הימים לעניין טהרות, וכבר הקשו מדוע השמיט.
לא הבנתי מה הבאת בשם האחרונים ולאיזה אחרונים כוונתך.

[איש אל רעהו]

החילוק בין וסת הגוף לוסת הימים הוא לעניין פרישה בלבד שבוסת הגוף אינה חייבת לפרוש כל היום, אבל גם בווסת הגוף חייבת לפרוש מתחילת הפיהוק ואעפ"כ אם היתה למודה לראות בסוף הווסת אינה טמאה למפרע מתחילת הפיהוק.
אכן הרמב"ם לא הביא וסת הימים לעניין טהרות, וכבר הקשו מדוע השמיט.
לא הבנתי מה הבאת בשם האחרונים ולאיזה אחרונים כוונתך.

אם היתה למודה לראות רק בסוף הפיהוק, אזי הן לענין פרישה והן לענין טהרות אזלינן רק בתר סוף הפיהוק.
ועדיין לא הבנתי מה זה נוגע להנידון אם בוסת הימים לדעת רבי יהודה טמאה מתחילת היום?
עכפ לכאורה ראיה ברורה שטמאה מתחילת היום כמו שנתבאר שנחלקו אף לענין טהרות כמבואר בגמרא.
הבאתי את דקדוק האחרונים מלשון המשנה 'אף' כמדומה בחזו"א.
 

[בר מצוה]

אם היתה למודה לראות בסוף הפיהוק וממשיכה ראייתה אחר הפיהוק הכרעת החוו"ד לחשוש מתחילת הפיהוק, לא?
אבל אתה צודק. זה בעצם לא נוגע להנידון דידן.

על הראיה שלך מהגמרא השבתי שיש חילוק בין פרישה לטומאה למפרע, ולדעת הרמב"ם שהשמיט כתב במשנה אחרונה (נדה ט ט) שפירוש הגמרא הוא קמ"ל לבעלה ולא לטהרות.
ועיי"ש שגם הוא דן רק לעניין הפרישה ועל טומאה למפרע אינו דן כלל.

את החזו"א איני יודע אם ראיתי ואם כן איני זוכר מה הוא אומר.
אם כוונתך לדיוק שרבי יהודה לא נחלק בווסת הגוף, זה דיוק של הראשונים. אבל מה הקשר?

[איש אל רעהו]

אם היתה למודה לראות בסוף הפיהוק וממשיכה ראייתה אחר הפיהוק הכרעת החוו"ד לחשוש מתחילת הפיהוק, לא?
אבל אתה צודק. זה בעצם לא נוגע להנידון דידן.

על הראיה שלך מהגמרא השבתי שיש חילוק בין פרישה לטומאה למפרע, ולדעת הרמב"ם שהשמיט כתב במשנה אחרונה (נדה ט ט) שפירוש הגמרא הוא קמ"ל לבעלה ולא לטהרות.
ועיי"ש שגם הוא דן רק לעניין הפרישה ועל טומאה למפרע אינו דן כלל.

את החזו"א איני יודע אם ראיתי ואם כן איני זוכר מה הוא אומר.
אם כוונתך לדיוק שרבי יהודה לא נחלק בווסת הגוף, זה דיוק של הראשונים. אבל מה הקשר?

שוב פעם.
[אם היתה למודה לראות בסוף הפיהוק אסורה רק בסוף הפיהוק חוץ אם ראייתה נמשכת.]
לא הבנתי מה השבת על הראיה בגמרא, בגמרא מבואר שרבי יהודה ורבי יוסי נחלקו אף לענין טהרות, ישנם שני אפשרויות או שמדובר לענין פרישה מטהרות שזהו דבר מחודש, או כפשוטו לענין טומאתם של הטהרות, ואם כך הרי שמפורש בגמרא שלדעת רבי יהודה טמאה למפרע מתחילת היום. לא הבנתי מה אתה עונה על זה?
הוספתי עוד דיוק מהמשנה, שאכן נחלקו גם לענין טומאת טהרות, הראשונים דקדקו כן לענין זה שאיסור פרישה בוסת הגוף לכולי עלמא הוא רק משעת וסתה ולא מתחילת היום, אבל אני מדבר על דיוק הפוך שלענין טהרות גם חלוק וסת הימים מוסת הגוף לדעת רבי יהודה, ומהו החילוק? על כרחך שלענין וסת הימים הטומאה תהא למפרע מתחילת היום.

[יצחק בן חיים]

ב"ה

יש"כ לפותח האשכול שמסב תשומת לב לענין זה אשר באמת דורש מחשבה ועיון הדק היטב. זה זמן לא כביר עסקתי בסוגיא זו ויש עמדי כמה הערות בענין זה, ורובם קשורים נימא בנימא ואחד בחבירו.

בראשית הדברים צריך לברר כמה נקודות, ומינה יתבארו פני הדברים.

• מהו שורש פלוגתייהו דר' יוסי ור' יהודה, [והיינו אם יש משמעות לכח 'שעה' נגד כח 'היום']. ואיזה משמעות יש לכח השעה אליבא דר' יהודה, ולהיפך איזה משמעות יש לכח היום אליבא דר' יוסי.
  
• האם לר' יוסי [דס"ל אף שעות וסתות] יש כח גם לכל רגע ורגע משעת הוסת, או"ד אין מחלקים את השעה לחלקים שבו.
  
• האם בזמן חז"ל היה לנשים שעה קבועה לראייה - מישהו ביקש כאן מקור. עי' ש"ך סי' קפ"ד סק"ז שכתב באה"ד "ועי' בראב"ן וכו' דודאי אם יש לה וסת קבוע בשעה קבועה בתחילתו או בסופו וכו' ובהכי מיירי בש"ס ופוסקים וכו'", ועיי"ש בנקוה"כ מש"כ עוד בזה, וע"ע חוו"ד שם סק"ג. ובאמת משמעות כמה משניות וגמ' במס' נדה שדנו בהיתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים ומשש שעות לשש שעות וכו', ולא משמע שזה דבר מוזר או בלתי שכיח אלא זה היה השדרה והפשטות שהיה להם קביעות לשעה מסויומת.
  
• האם דינא דמתני ס"ג ב' היתה למודה לראות וכו' דאינה חוששת לכל העונה אלא רק בשעת הוסת, איירי רק בוסת הגוף - כגוונא דרישא, או"ד גם בוסת הימים כן הוא, [והאם יש חילוק אם נמשכה ראייתה לאחר הוסת או לאו].
  
• האם דין טומאה למפרע תליא בחיוב פרישה או לא, [ר"ל האם אפשר לומר דאין חיוב פרישה מבעלה מתחילת העונה ואעפ"כ נטמא הטהרות מתחילת העונה ולא רק משעת הוסת, או איפכא], והאם דין מתני' דכל אשה שיש לה וסת דיה שעתה הוא אליבא דכו"ע.
  
• האם יש חיוב פרישה לטהרות בעונת הוסת - לר' יוסי ולר' יהודה - כל חד וחד כדאית ליה, [ואת"ל דיש חיוב פרישה, אמאי לא הובא ברמב"ם ופוסקים]. והאם פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה הוא גם לטהרות או רק לענין פרישה מבעלה.
  

ולאחר שיתבאר כל הנ"ל נמצא פתרון או עכ"פ מ"מ לדיון אודות כמה הערות ותגובות שנכתבו כאן בזה.

ורק לציון מ"מ שנוגע בהרבה חלקים מהדיון כאן, הוא בתשו' נאות יעקב סי' כ"ה יעו"ש. 

יש עמדי אריכות דברים בכת"י בזה, ואך מפני שאין רצוני להלאות עיני הציבור, לא העליתי כל הדברים לכאן רק כמראה מקום ופותח שער לענין זה, ומי שחפץ לראות מש"כ בעניי, אשמח לשלוח לו בפרטי, והיה זה שכרי.

[בר מצוה]

תודה על ההודעה המפורטת.
ויעויין במה שציינתי לעיל למשנה אחרונה פרק ט ט.

[בר מצוה]

הוספתי עוד דיוק מהמשנה, שאכן נחלקו גם לענין טומאת טהרות, הראשונים דקדקו כן לענין זה שאיסור פרישה בוסת הגוף לכולי עלמא הוא רק משעת וסתה ולא מתחילת היום, אבל אני מדבר על דיוק הפוך שלענין טהרות גם חלוק וסת הימים מוסת הגוף לדעת רבי יהודה, ומהו החילוק? על כרחך שלענין וסת הימים הטומאה תהא למפרע מתחילת היום.

אינני מבין מה הדיוק מלשון המשנה יותר ממה שכתוב בגמרא שנחלקו לעניין טהרות.
בגמרא אני מבין שמדובר על פרישה ולא על טומאה למפרע וציינתי למשנה אחרונה שהבין כן, וה"ה במשנה.
אמנם תחילת המשנה מיירי לעניין טומאה למפרע אבל אין מכך ראיה שגם סוף המשנה מיירי בטומאה למפרע, הא קמן שרש"י וכל המפרשים פירשו את המשנה לעניין בעלה.

[איש אל רעהו]

הוספתי עוד דיוק מהמשנה, שאכן נחלקו גם לענין טומאת טהרות, הראשונים דקדקו כן לענין זה שאיסור פרישה בוסת הגוף לכולי עלמא הוא רק משעת וסתה ולא מתחילת היום, אבל אני מדבר על דיוק הפוך שלענין טהרות גם חלוק וסת הימים מוסת הגוף לדעת רבי יהודה, ומהו החילוק? על כרחך שלענין וסת הימים הטומאה תהא למפרע מתחילת היום.

אינני מבין מה הדיוק מלשון המשנה יותר ממה שכתוב בגמרא שנחלקו לעניין טהרות.
בגמרא אני מבין שמדובר על פרישה ולא על טומאה למפרע וציינתי למשנה אחרונה שהבין כן, וה"ה במשנה.
אמנם תחילת המשנה מיירי לעניין טומאה למפרע אבל אין מכך ראיה שגם סוף המשנה מיירי בטומאה למפרע, הא קמן שרש"י וכל המפרשים פירשו את המשנה לעניין בעלה.

הם פירשו לענין בעלה כי כך האמת, וגם שזה יותר חידוש לפי המבואר בגמרא, אבל אם רבי יוסי אומר שאף ימים ושעות דינם כמו וסת הגוף, ודאי משמע שמדובר כמו ברישא לענין טומאה למפרע, ועל זה רבי יהודה חולק.

[בר מצוה]

אני לא רואה דיוק מהמילה 'אף'. כשם שווסת הגוף ווסתות לעניין טומאה למפרע (וגם לענין פרישה), אף ימים ושעות ווסתות לעניין פרישה, מה הבעיה בפירוש הזה?
בגמרא לא מבואר שהפירוש במשנה הוא לעניין בעלה אלא שרבא פסק הלכה כרבי יהודה גם לבעלה, ולכן מפירוש רש"י יש לדייק שלא כדיוקך.
ובזאת נדמה לי שתסכים איתי שהוויכוח מיצה את עצמו.
לא קיבלתי שום מקור לטמא טהרות למפרע מתחילת היום.