ברכות מה - צירוף נשים לזימון, אז והיום

גל גל

משתמש ותיק
האם נשים מצטרפות לזימון
 
מטרת הזימון
 
הגמרא במסכת ברכות (מה ע''א) כותבת שיש חובה לזמן, ולומד דין זה מפסוק. לדעת רב אסי הפסוק הוא 'גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו', ואילו לדעת רבי אבהו מהפסוק 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו'. בעקבות הלימוד מפסוקים הבין הראב''ד (טור קפח), שהחובה לזמן מדאורייתא, אך רוב הפוסקים חלקו עליו וסברו שהפסוקים אסמכתא בלבד והחובה מדרבנן.

 
מדוע בכלל קבעו חכמים לזמן, ולא הניחו לכל אדם לברך בעצמו? הראשונים הביאו לפחות שני הסברים:

 
א. הריטב''א (ברכות מה ע''א) כתב, שכאשר מספר אנשים מברכים ביחד (פעם אחד היה מברך וכולם היו שומעים), אז כבודו של הקב''ה גדל - ברוב עם הדרת מלך, וכן כתב התוספות רא''ש (ד''ה השמש): ''מכאן משמע שמצווה לחזר אחר זימון בכל מה שיכולין משום דברוב עם הדרת מלך''.

 
ב. המאירי (ברכות מה ע''א) כתב, שמטרת הזימון להתעורר לברכה מתוך כוונה. בדומה לכך כתב ערוך השולחן (קצב, ב), שכל מצווה צריכה הזמנה והכנה. במצוות כמו נטילת לולב, הברכה לפני המצווה היא מהווה הכנה, לברכת המזון אין ברכה לפניה כדי שיהיה אפשר להתכונן אליה, לכן תיקנו את הזימון (בפשטות לפי שיטתו, גם יחיד אמור להגיד נוסח כלשהו לפני ברכת המזון).

 
עד מתי חובת הזימון

 
נקודה נוספת שדנו בה הפוסקים בעקבות מחלוקת אמוראים בגמרא בברכות (מו ע''א) היא, 'עד מתי ברכת הזימון', כלומר עד מתי צריכים המזמנים להקשיב לברכת המזמן או לברך איתו (ולא לאכול או לדבר) . לדעת רב נחמן צריכים להקשיב עד 'ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו' ואילו לדעת רב ששת עד סוף הברכה הראשונה של ברכת המזון, 'ברכת הזן'. להלכה נחלקו הראשונים:

 
א. הרי''ף (לד ע''א) והרמב''ם (ברכות ה, ב) פסקו כרב נחמן, שמפסיק עד 'חיינו', וכן פסק השולחן ערוך (או''ח ר, ב). ראייה לדבריהם הביאו ממנהג העולם. כאשר אדם מברך שיש זימון, הוא מתחיל לברך מברכת הזן, ואם ברכת הזימון הייתה עד סוף ברכת הזן, שאר המברכים היו צריכים להתחיל מ'נודה לך', כי המזמן היה מוציא אותם ידי חובה בברכה הראשונה, ובלשון הרי''ף:

 
''וקיימא לן כרב נחמן דאמר עד נברך וכן עמא דבר (= וכן נוהג העולם), דהא יחיד כד מברך מתחיל מברכת הזן, אלמא (= הרי) שברכת הזימון עד נברך הוא בלבד, אבל ברכת הזן אינה בכלל ברכת הזימון.'' 

 
ב. התוספות (מו ע''א ד''ה עד) והרא''ש (ז, יב) פסקו כדעת רב ששת, שמפסיק עד סוף 'ברכת הזן'. הסיבה לכך היא, שהלכה כרב נחמן בדיני ממונות וכרב ששת בדיני איסורים, וזימון זה דיני איסורים, וכן פסק הרמ''א (שם). כיצד יישבו את מנהג העולם שהביא הרי''ף, שלאחר הזימון שאר המסובים מתחילים לברך מתחילת ברכת המזון? רבינו יונה (ד''ה ולעניין) כתב, שכוונת האוכלים שלא לצאת ידי חובה בברכתו, אבל אם מתכוונים לצאת ידי חובה, אין הכי נמי שצריך להתחיל 'מנודה לך'.

 
מי חייב בזימון

 
ברור ששלושה גברים מעל גיל שלוש עשרה שאכלו יחד חייבים לזמן (ולעניין צירוף קטן יש מחלוקת ראשונים), הגמרא במסכת ברכות (מה ע''א - ע''ב) דנה בשאלה, האם אפילו שני אנשים שאכלו יחד יכולים לזמן, ומביאה מחלוקת בין רב לרבי יוחנן בשאלה זו. כאשר לדעת רב יכולים לזמן, ואילו לדעת לדעת ר' יוחנן אי אפשר (וכן להלכה).

 
אחת הראיות שמביאה הגמרא להוכיח את שיטת רב שגם שני גברים מזמנים היא, ששלוש נשים מזמנות למרות שמבחינה הלכתית הן נחשבות כמו שני גברים - מוכח שגם שני גברים יכולים לזמן. למסקנה הגמרא דוחה את הראיה לטובת רב מנשים בגלל סיבה צדדית, אבל מכל מקום עולה מדברי הגמרא, שנשים שאכלו חייבות לזמן.

 
מקור נוסף שממנו עולה שנשים חייבות בזימון, מופיע בגמרא במסכת ערכין (ג ע''א). הברייתא כותבת שכולם חייבים בזימון, שואלת הגמרא, מדוע צריך להדגיש שכולם חייבים בזימון? ומתרצת, שהברייתא באה לחדש שגם נשים ועבדים חייבות בזימון. אם כן עולה גם מהברייתא בערכין, שגם נשים חייבות בזימון.

 
דברי הראשונים

 
א. כפי שראינו מפשטות דברי הגמרא בברכות ובערכין עולה, שנשים שאוכלות ביחד חייבות בזימון. אמנם רש''י (ד''ה דאיכא דעות) פסק, שנשים לא חייבות בזימון, אלא רק רשאיות לזימון במידה והן רוצות. מדוע הוא פוסק כנגד דברי הגמרא? בתוספות (ד''ה שאני) כתבו, שמנהג העולם לא כך, ולפעמים המנהג חזק יותר מהכל (במיוחד אצל ראשוני צרפת), ובלשונם:

 
''מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה על פי אביהן, ומיהו (= ומכל  מקום) לא נהגו העולם כן.''

 
לאחר מכן מנסים התוספות גם להוכיח בלשון הגמרא, שכוונתה לומר שנשים לא חייבות בזימון אלא רק רשאיות. הראיות שהם מביאים דחוקות למדי, וברור שזה נובע רק מניסיון ליישב את מנהג העולם.

 
דברי המחייבים

 
רוב הראשונים חלקו על דברי התוספות ופסקו כפשט דברי הגמרא, שנשים חייבות בזימון. הם רק נחלקו בשאלה, האם בכל מקרה הן מצטרפות, או שרק במקרים מסויימים:

 
ג. הסמ''ג (סימן כז) כמו התוספות, גם פסק שנשים לא חייבות לזמן. כיצד דבריו מתיישבים עם דברי הגמרא? הוא תירץ, שאין כוונת הגמרא לומר שכאשר שלוש נשים אוכלות לבד הן חייבות בזימון, אלא שכאשר שלושה גברים אכלו והתחייבו בזימון ואכלו איתם גם נשים, הנשים חייבות לענות לזימון של הגברים, וכך משמע גם מדברי הרא''ה (מה ע''א ד''ה נשים).

 
ב. הרא''ש (ז, ד) נטה בתחילה לומר כשיטת התוספות, שנשים לא חייבות לזמן אלא רק רשאיות לזמן, אך לאחר מכן דחה את שיטתם, מכיוון שמדברי הגמרא שראינו בשני המקומות, משמע שהן חייבות. משום כך פוסק הרא''ש ששלוש נשים שאכלו יחד, חייבות לזמן, וכך פסקו להלכה גם המאירי (מז ע''ב ד''ה אמר המאירי) ורבינו יונה (לג ע''א ד''ה נראה[1]) .

 
ד. הטור (סי' קצט) הביא את שיטת רבינו יהודה, שסובר שלא זו בלבד שנשים חייבות בזימון, אלא שהן מצטרפות ביחד עם גברים להשלים לזימון בשלושה, וכן כתב האליה רבה (קצז, ח) בשם המהר''ש[2].

 
ראיה לדבריו הביא מהגמרא בברכות (כ ע''א) שהסתפקה, האם נשים יכולות לברך ברכת המזון ולהוציא גברים שחייבים בברכת המזון. אומר רבינו יהודה, מכך שהגמרא שאלה האם נשים מוציאות גברים ידי חובה בברכת המזון, ולא שאלה יותר בסיסית האם הן יכולות להצטרף עם גברים לזימון, משמע שפשוט היה לגמרא שהן מצטרפות, ובלשון הטור:

 
''הרב יהודה הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון והיה מביא ראיה מדבעי תלמודא בפרק מי שמתו נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, וקאמר למאי נפקא מינה - להוציא אחרים ידי חובתן, מכלל דפשיטא ליה דמצטרפות דאי לא תימא הכי אדמיבעיא ליה אם יכולות להוציא תיבעי ליה אם מצטרפות.''

 
על דבריו הקשו האחרונים, שהרי המשנה בתחילת פרק שביעי (מה ע''א) אומרת בפירוש, שנשים לא מצטרפות לזימון ביחד עם גברים, אז כיצד הוא פסק שהן כן מצטרפות?!

 
הט''ז (קצט, ב) תירץ, שהמשנה מדברת במצב שבו אכלו שתי נשים וגבר אחד, שבמצב כזה גם רבינו יהודה מודה שהן לא מצטרפות לזימו, אך כאשר אוכלת אשה אחת עם שני גברים היא מצטרפת, ועל זה רבינו יהודה הכהן דיבר. האליה רבה (שם, ח) והפרי מגדים (משב''ז, ב) תירצו, שר' יהודה הכהן התיר לצרף אשה לזימון רק עם בעלה ובנה, אבל עם שאר בני אדם אין זה ראוי שיצטרפו איתן לזימון, ועל כך דיברה המשנה.

 
להלכה

 
א. להלכה פסק השולחן ערוך (או''ח קצט, ז) כדעת הסמ''ג, שכאשר שלוש נשים אוכלות לבד הן לא חייבות לזמן, אבל כאשר הן אכלו עם שלושה גברים שמזמנים, הן חייבות לענות לזימון, וכן פסקו להלכה ערוך השולחן (קצט, ב) ובשו''ע הרב (שם, ו).

 
הרב משה פיינשטיין (אגרות משה ה, ט) סייג את הדברים וכתב, שלמרות שעולה מלשון השולחן ערוך שכאשר יש גברים שמזמנים הן חייבות להצטרף בכל עניין, למעשה נהגו שנשים מצטרפות רק בשבתות וכדומה, שהנשים ממש יושבות עם המשפחה, אבל בימי חול שהן טרודות לבשל וכו', הן נהגו שלא לענות לזימון, ויש להן על מי לסמוך (אך הגברים צריכים לקרוא להן), ובלשונו:

 
''בדבר נשים כשאכלו בשלחן עם ג' אנשים, חייבות לענות ברכת הזימון, אבל בחול, שליכא ברוב המקומות סעודה קבועה, והיא טרודה בעשיית האוכלין ובהגשתן לשולחן (וכל שכן כשיש לה ילדים קטנים שמטרידין), אין כוונתה ליישב לאכול ביחד ומזה נמשך שאף אם אירע לפעמים שגם אם האשה היה לה פנאי לאכול בקביעות, לא הורגלו הנשים לענות לזימון. אבל על הבעל וודאי מוטל שיקרא לה, ולא להניח לאנשים לברך קודם שהיא באה לשולחן לברך יחד בזימון.''

 
ב. הגר''א לעומת זאת פסק כדעת הרא''ש, שכאשר שלוש נשים אוכלות לבד, הן חייבות לזמן. אמנם כתב הביאור הלכה שלא נהגו ששלוש נשים שאכלו מזמנות, וכן כתב ערוך השולחן, אך למרות דבריהם נראה שטוב שלוש נשים שאכלו יחד יזמנו, כי גם מי שאומר שהן לא חייבות לזמן בוודאי מודה שאין בכך עבירה, ועוד שלחלק מהפוסקים יש עליהן חיוב גמור לזמן, וכן כתב הבן איש חי (פרשת קרח, יג): ''הנה כי כן ראוי, שכל אדם ילמד לנשי בני ביתו שיהיו מזמנות לעצמן'' (ועיין תשובות והנהגות ד, נא).

 
צירוף נשים וגברים לזימון בזמן הזה

 
לאחר שראינו שלרוב השיטות נשים לא מצטרפות כלל עם גברים לזימון, יש לשאול מדוע זה כך, ובראשונים יש שני טעמים: הר''ן (מגילה ו ע''ב ד''ה מתני') כתב, שיש בכך מימד של פריצות, ואילו רבינו יונה (לג ע''א ד''ה נשים) הביא בשם רש''י, שאין חברתם נאה, דהיינו שלא כבוד לגבר לאכול עם אשה, ולכן גם כאשר אוכלים ביחד, אין ישיבת הנשים נחשבת משמעותית כדי שיצטרפו לזימון.

 
כיום המצב ברוב המקומות לא כך, וגברים ונשים במיוחד במסגרת המשפחה אוכלים ביחד, ואף אחד לא רואה את ישיבת הנשים עם הגברים כדבר בעייתי מבחינת צניעותית, או כחוסר כבוד של הגבר לשבת לאכול עם אשה. משום כך היה מקום לומר, שבזמנינו נשים וגברים כן יצטרפו לזימון. אמנם למעשה נהגו ישראל שלא לזמן ביחד גברים ונשים, וגדול כח המנהג.   

 


[1] הסברא של הרא''ש היא, שזימון מוגדר כחלק מברכת המזון, לכן כמו שהן חייבות בברכת המזון הן חייבות בזימון. כך אפשר להסביר גם את שיטת הראב''ד (ברכות מד) והלבוש (קצט, ח) שסוברים שחיוב זימון הוא מדאורייתא, למרות שמדברי הגמרא משמע, שהפסוקים שלמדים מהם את ברכת הזימון הם רק אסמכתא (המשנ''ב טוען שרוב הפוסקים פסקו שהזימון הוא רק מדרבנן, והחזו''א חולק עליו).

[2] המרדכי (רמז קנח) הביא את שיטת רבינו שמחה, שסבר שנשים מצטרפות להשלים לזימון רק בעשרה (כלומר שיהיה אפשר להגיד 'נברך לאלוקינו שאכלו משלו'), אבל לזימון של שלושה הן לא מצטרפות. מדבריו עולים שני עקרונות, קודם כל הוא סובר שהזימון נחשבת יחידה בפני עצמה ולא כחלק מברכת המזון (לא כמו הרא''ש לעיל). דבר שני, לשיטתו זימון בעשרה מוגדר כ: 3+7 ולא כ: 10.
 
חלק עליון תַחתִית