ברכות טז:

יוסי 2

משתמש ותיק
'רחץ לילה הראשון שמתה אשתו' ובגמ' 'קסבר אנינות לילה דרבנן ובמקות אסטניס לא גזרו רבנן'
לא הבנתי דלכאורה גם אם נאמר דאבילות לילה דאורייתא שרי לרחוץ משום דלא הוי רחיצה לתענוג וכמו שכתבו שם התוס' מגמ' יומא דמי שיש לו חטטין בראשו רוחץ ביוה"כ אע"פ שסיכה כשתיה, וא"כ למה צריך לומר דר"ג סבר דאבילות דרבנן.
אשמח אם מישהו יאיר את עיני.
 

אוריאל

משתמש ותיק
קושיא חזקה לכאורה, ויישר כחך.
לכאו' צ"ל דתוס' כאן סוברים כשיטת הר"ן ביומא א: מדה"ר, דגם מה שהתירו ביוה"כ למי שיש לו חטטין בראשו, היינו דזה היתר מיוחד, אבל בלא זה אסור לסוך ביוה"כ אפילו אם לא הוי סיכה של תענוג. והיינו דחטטין לא מוגדר רק כסיכה שלא במקום תענוג, אלא דיש לו צער גדול מזה ולכן הותר.
ולפ"ז מה שהיה ר"ג אסטניס היינו שאין רחיצתו רחיצת תענוג ולכן הותר לו, והיינו דווקא מפני דאנינות דרבנן, כי אם היתה אנינות דאורייתא לא היתה מותרת לו הרחיצה, כי אי"ז צער לו כמו חטטין, אלא רק רחיצה לא של תענוג, שאסור בדאורייתא, וכנ"ל.
וצל"ע בזה.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
מאיפה הקביעה שרחיצת איסטניס אינה בכלל תענוג, לכאורה אינו דומה לחטטין וכיו"ב.
 

אוריאל

משתמש ותיק
פרלמן משה אמר:
מאיפה הקביעה שרחיצת איסטניס אינה בכלל תענוג, ולא דמי לחטטין כלל.

בתוספות כתבו "אסטניס אני ואיכא צער אם לא היה רוחץ דאינו אסור לרחוץ בימי אבלו אלא רחיצה של תענוג", ומשמע דרחיצת אסטניס לא בכלל רחיצת תענוג
רק אה"נ, יש לחלק בין רחיצה זו דהגם שהיא לא רחיצה של תענוג מ"מ אין בה צער [אמנם ל' התו' דאיכא צער, אבל הכוונה צער מועט אולי, ולא דמי לההיא דחטטין, ולזה הבאתי דברי הר"ן ביומא דלא התירו אלא חטטין ולא כל רחיצה שהיא לא של תענוג].
 
חלק עליון תַחתִית