יושב אוהלים אמר:
חידה בהלכות נזיקין:
איך יתכן שמישהו הזיק משהו לא שלו, והדין הוא שאם הריח הדבר לפני שהזיקו אין חיוב תשלומין על הנזק.
והרי התשובה:
מעשה שהיה כך היה: (הסיפור סופר ע"י אחד הרבנים מבית דינו של הגר"נ קרליץ זצוק"ל שהגיע המקרה לפניהם).
ביקב מסויים ממלאים את היין בחביות בצורה כזו שיש הרבה חביות מחוברין זה לזה בצינורות, ושופכים את היין לתוך החבית הראשונה וזה עובר דרך הצינור לחבית השניה ומשם לשלישית וכן הלאה עד שמתמלאים כל החביות.
ויהי היום, הגיע איש אחד עיוור ליקב והכניס איתו כלב (הנקרא "כלב נחייה). הכלב השתחרר מבעליו והתחיל להסתובב בין החביות. לפתע הבחין הכלב באחד מהחביות שהיה פתוח, והכניס את ראשו לתוך החבית ולקק מהיין שבתוך החבית.
בדיוק באותו זמן היה שם איש מלשכת הבריאות שראה מה שהכלב עשה, ובעקבות כך פסק שיש לפסול משתייה את כל היין שבכל החביות מחשש שנכנס בהם מהרוק של הכלב דרך הצינורות שעוברים מחבית לחבית.
דבר זה גרם לנזק כספי כבד מאוד של עשרות אלפי שקלים לבעל היקב עקב הפסד היין.
מכיון שגם בעל היקב וגם בעל הכלב היו יהודים שומרי תו"מ הגיעו שניהם לבית דינו של הגר"נ קרליץ זצוק"ל , (הגרנ"ק ז"ל בעצמו כבר לא היה אז בקו הבריאות ולא היה מעורב בדיון), בכדי שיפסיקו להם אם בעל הכלב חייב בתשלומי הנזק של היין שכלבו הזיק.
הרבנים הדיינים נשאו ונתנו בשאלה, בכל הסוגיות הקשורות למקרה כזה, (אחריות בעל הכלב על נזקי הכלב, אם היה לו רשות להכניס את כלבו ליקב, פשיעת בעל היקב שהשאיר את החבית פתוח, אם באמת יש חשש הפסד של היין, או זה רק מזהירות של לשכת הבריאות, וכו' וכו').
הדיינים הפכו והפכו בכל צדדי השאלה, ועד שלשה ימים לא באו לכלל הכרעה.
החליטו בהסכמת שני הצדדים להביא את השאלה בפני מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א שיפסוק להם מה דינו של מקרה זה.
תיכף ומיד כאשר סיימו לספר את פרטי המקרה להגר"ח שליט"א, שאל אותם שאלה אחת - "האם הכלב הריח ביין שבחבית לפני שהוא שתה ממנו?"
ענה אחד מהנוכחים שהוא כן ראה שהכלב הריח בחבית הפתוחה לפני שהוא שתה ממנו.
תיכף ומיד חתך ופסק הגר"ח "אם הריח הכלב ביין לפני ששתה ממנו - בעל הכלב פטור מלשלם על הנזק מכל וכל!".
התפלאו ותמהו הדיינים ולא הבינו מה הקשר בין הרחת הכלב ביין לחיובו או פטורו מלשלם על נזקו.
הסביר להם הגר"ח:
איתא בגמ' שכלבים אינם אוהבים לשתות יין!
(אמר הכותב -כשכתבתי לא זכרתי איפה הגמ'- והאיר עיני א' הקוראים (המכונה "יהודה בן יעקב") לגמ' ראש השנה ד. "אלא מעתה הא דכתיב על מרא שמיא התרוממת ולמאניא די ביתיה היתיו קדמך ואנת ורברבנך שגלתך ולחנתך חמרא שתין בהון", ואי שגל כלבתא היא
כלבתא בת משתיא חמרא היא?"
- וחן חן לו על המרא"מ].
והסיק הגר"ח שלפי הגמרא הנ"ל, אם הריח הכלב ביין לפני ששתאו, הרי ידע שהוא יין, וע"כ לא שתאו להנאתו, כיון שכלבים אינם אוהבים יין, וא"כ אין כאן נידון של נזקי שן, דאיתא בגמ' דשן "יש הנאה להזיקו", אלא של נזקי קרן, שאין הנאה להזיקו.
וכיון שב"תם" עסקינן ולא במועד, ודין התם בנזקי קרן הוא חצי נזק, וקיי"ל דחצי נזק קנסא הוא ולא ממונא, וכידוע אין דנים דיני קנס בזמן הזה.
הרי כיון שהריח ביין קודם שהזיקו הרי הוא (בעליו) פטור מלשלם על נזקו!
ע"כ דבריו הגאוניים של מרן שר התורה, מרא דכולא תלמודא, הגרח"ק שליט"א. וברוך שחלק מחכמתו ליראיו.
והדברים נפלאים!
(נ.ב. סיפר אותו דיין ת"ח, שבעל הכלב שהי' אדם אמיד החליט מעצמו לפצות את בעל היקב ב"חצי נזק", ושילם לו חצי מסכום ההפסד).