גיטין י"א:

משה

משתמש רגיל
(כתבתי כאן בקיצור למי שעוסק בסוגיא זו, ולא הארכתי)ברש"י ד"ה מי שליקט. בעל הבית עשיר שליקט את הפאה כו' .ואילו רש"י בב"מ ט: ד"ה מי שליקט כתב: "אדם בעלמא שאינו בעה"ב משום דבבעה"ב אפי' עני מוזהר על שדהו שלא ללקט פאה ממנה דדרשינן לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו". ולכאו' זה סתירה מפורשת. ויש שתירצו דאין הכוונה ברש"י בגיטין בעל השדה אלא דמי שאינו עני קוראו בעל הבית. וצ"ע.
 

מוטי

משתמש ותיק
בבית הלוי (ג,מד,ד) כתב, שמש"כ רש"י בגיטין הוא אליבא דרב חסדא שמפרש פלוגתתם של ר"א ורבנן בתופס לבע"ח, א"כ לר"א שהתופס לבע"ח קנה גם בעל השדה יכול לזכות, ומש"כ רש"י בב"מ הוא לפי רב פפא שמחלוקתם של ר"א ורבנן הוא במיגו דזכי, א"כ בעה"ב שמוזהר על שלו אינו יכול לזכות דלית ליה מיגו דזכי.

וכ"כ בחי' ר' נחום גיטין, וז"ל:
רפה) רש"י ד"ה מי שליקט, ב"ה עשיר שליקט את הפיאה וכו', ברש"י בסוגיין פי' דאיירי בבעל השדה שליקט את הפיאה לצורך עניים אחרים, והק' האחרונים דרש"י סותר א"ע, דבב"מ ד"ט ע"ב פרש"י דאיירי באחר שאינו בעל השדה, דאי בבעל שדה לא אמר ר"א זכה דליכא למימר מיגו דזכי לנפשיה דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדה שלו עכ"ל, וצ"ע.

ולכאו' התירוץ בזה הוא פשוט מאד, דהנה בעיקר מש"כ רש"י בב"מ דבעל השדה א"י לזכות בפאה לעצמו וע"כ דאיירי באחר שאינו בעל השדה, הקשו הראשונים (עי' בתוהרא"ש ובריטב"א בב"מ שם, וכ"ה בר"ש וברא"ש בפ"ד דפאה מ"ט) דהרי בעל השדה שהפקיר את שדהו מצי לזכות בהך פאה, ונמצא שגם בבעל השדה איכא תרי מיגו - חדא דאי בעי מפקר לכל נכסיו ולהאי שדה ועוד מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה. ויעוי' בריטב"א שם שתי' (וכ"כ הגרע"א בתוס' למשניות בפאה פ"ד ה"ט) דרש"י פליג ע"ד הראשונים הנ"ל וס"ל דכל היכא שהיתה השדה שלו בשעת חלות הפאה אסור לו לזכות בה לעולם, ונמצא שגם אם בעל השדה יפקיר את שדהו לאחמ"כ אסור לו ליטול מהך פאה וליכא מיגו. ובביאור הך פלוג' ביאר הריטב"א שם, דבפאה ילפי' מקרא דתעזוב דהמפקיר כרמו והשכים ובצרו חייב בפאה, ובזה נח' רש"י והראשונים אי רמי עליה הך חיובא קודם שזכה בה, דרש"י סבר דגם בעודה הפקר איכא חיוב עזיבה ואסור לו לזכות בהך פאה לעצמו, והראשונים דפליגי ע"ז סברי דכ"ז הוא רק לאחר שחזר וזכה בשדה, אבל בעודה הפקר ל"ל חיוב עזיבה, ונמצא דבידו לזכות בהך פאה לעצמו ודו"ק.

ולפי"ז א"ש סתירת ד' רש"י, דכל מש"כ רש"י דלא איירי בבעל השדה הוא רק להאי אוקימתא דטעמיה דר"א משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה, דבעל השדה א"י לעולם לזכות בהך פאה וליכא מיגו, אבל לס"ד בסוגיין דר"א סבר דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה אין חילוק בין בעל השדה למי שאינו בעל השדה, דגם בעל השדה יכול לזכות בפאה זו לאחרים, ומשו"ה פרש"י בסוגיין דאיירי בבעל השדה ופשוט.

אמנם אכתי צ"ע דלפי"ז נמצא דכל מש"כ רש"י בסוגיין דאיירי בבעל השדה הוא רק להו"א דטעמיה דר"א משום דהתולבע"ח במקום שחב לאחרים קנה, אבל למסקנה דטעמיה משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה לא איירי בבעל השדה, וצ"ע א"כ מי הכריחו לרש"י לאוקי נפשיה בפלוגתא ולפרש דאיירי בבעל השדה, הא בפשוטו י"ל דאיירי בעשיר שאינו בעל השדה ואתיא ככו"ע.

והעירני אחד מבני הישיבה בזה חידוש נאה, דהנה להלן אמרי' דדלמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם דכתיב לא תלקט לו לעני אבל הכא לא, ויתכן דרש"י ס"ל דהך איסורא דלא תלקט לו לעני קאי רק אבעל השדה ולא אאחר, דכמו דעיקר הלאו דלא תלקט קאי אבעל השדה הכ"נ הך דרשא דדרשי' מינה לא תלקט לו לצורך לעני קאי אבעל השדה, דדוקא לבעל השדה אזהר רחמנא לעזוב את הפאה לכו"ע ולא ללקטה לעני מסוים, אבל אחר שאינו בעל השדה אינו מוזהר בזה ושרי ליה ללקוט פאה לצורך קרובו עני [וכ"ז הוא דלא כמש"כ התוס' להלן בד"ה אלא, ועי' במשי"ת בזה שם]. ומה"ט הוצרך רש"י לפרש דהמשנה איירי בבעל השדה, דאע"ג דלהך אוקימתא דפליגי בתרי מיגו מוכרח דאיירי באחר שאינו בעל השדה, מ"מ למסקנה דפליגי בקרא דלא תלקט מוכרח דאיירי בבעל השדה (וגם להו"א דפליגי בדין חב לאחרים מצי איירי בבעל השדה וכנ"ל).
 
חלק עליון תַחתִית