גיטין לט. גר שמת וכו' - עזרה בפשט

שטייגען

משתמש חדש
גיטין לט. גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן. וכו'. 
אמר רבי יעקב בר אידי א''ר יהושע בן לוי הלכה כאבא שאול אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כללא דאמר ר' יהושע בן לוי אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר ואמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר וקא דייקת מינה כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא אף עבד נמי איסורא ולא ממונא ואי מכללא מאי א''ל אדרב' דוק מינה לאידך גיסא מה אשה בין גדולה בין קטנה אף עבד נמי בין גדול בין קטן אמר ליה בפירוש שמיע לי. וכו'.
וברש''י
גר שמת. ואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר: קנו עצמן. הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר: אבא שאול אומר. קטנים אין להן יד לזכות בעצמן: וכו'.
בפירוש שמיע לך. מרבי יהושע בן לוי: מאי כללא. מאיזה כלל יש לי ללמוד דקבעית מינאי מכללא שמיע לך: נתייאשתי. לשון הפקר הוא: אין לו תקנה. בבת ישראל ולא בשפחה שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור: מה אשה. אם הפקירה בעלה לא התירה לינשא לאחר בכך עד שיתן גט: וקא דייקת מינה. כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבד גדול שיש לו יד לקנות עצמו ומשהפקירו אין לו עליו אלא איסור אבל לא ממון כאשה זו שגט שלה אינו בא להפקיע ממון שיש לו עליה אלא איסור אבל בעבד קטן לא איירי רבי דלאו דומיא דאשה הוא דאיכא דררא דממונא עליה ובדידיה סבירא ליה דיש לו תקנה בשפחה דלא קנה עצמו בהפקר: ואי מכללא. ילפינא מאי קשיא לך בגוה דאצטריך לך למיבעי בפירוש או מכללא: אמר ליה. אי מכללא שמיע לך לאו שפיר דייקת: דוק מינה להאי גיסא מה אשה בין גדולה בין קטנה. התרתה בגט אף מפקיר עבדו דאיירי ביה רבי בין גדול בין קטן קאמר ודומיא דאשה הוא להך גיסא: ע''כ.



לא זכיתי להבין, הרי מחלו' ת''ק ואבא שאול היא אם יש לקטנים יד לזכות בעצמן, או שלא ולכן כל המחזיק בהן זכה. 
איך אפשר לדייק מרבי שלא דיבר בעבד קטן, כי קטן לא דומה לאשה כיון שיש לו דררא דממונא, אדרבא - נימא שרבי כן דיבר בעבד קטן ג''כ כי גם לעבד קטן אין דרר''מ כי יש לו יד לזכות בעצמו?? לא כאבא שאול?
איפה הדיוק כאן?

אשמח מאוד אם מישהו יאיר את עיניי.
 

יחיאל סבר

משתמש ותיק
שטייגען אמר:
גיטין לט. גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן. וכו'. 
אמר רבי יעקב בר אידי א''ר יהושע בן לוי הלכה כאבא שאול אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כללא דאמר ר' יהושע בן לוי אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר ואמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר וקא דייקת מינה כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא אף עבד נמי איסורא ולא ממונא ואי מכללא מאי א''ל אדרב' דוק מינה לאידך גיסא מה אשה בין גדולה בין קטנה אף עבד נמי בין גדול בין קטן אמר ליה בפירוש שמיע לי. וכו'.
וברש''י
גר שמת. ואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר: קנו עצמן. הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר: אבא שאול אומר. קטנים אין להן יד לזכות בעצמן: וכו'.
בפירוש שמיע לך. מרבי יהושע בן לוי: מאי כללא. מאיזה כלל יש לי ללמוד דקבעית מינאי מכללא שמיע לך: נתייאשתי. לשון הפקר הוא: אין לו תקנה. בבת ישראל ולא בשפחה שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור: מה אשה. אם הפקירה בעלה לא התירה לינשא לאחר בכך עד שיתן גט: וקא דייקת מינה. כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבד גדול שיש לו יד לקנות עצמו ומשהפקירו אין לו עליו אלא איסור אבל לא ממון כאשה זו שגט שלה אינו בא להפקיע ממון שיש לו עליה אלא איסור אבל בעבד קטן לא איירי רבי דלאו דומיא דאשה הוא דאיכא דררא דממונא עליה ובדידיה סבירא ליה דיש לו תקנה בשפחה דלא קנה עצמו בהפקר: ואי מכללא. ילפינא מאי קשיא לך בגוה דאצטריך לך למיבעי בפירוש או מכללא: אמר ליה. אי מכללא שמיע לך לאו שפיר דייקת: דוק מינה להאי גיסא מה אשה בין גדולה בין קטנה. התרתה בגט אף מפקיר עבדו דאיירי ביה רבי בין גדול בין קטן קאמר ודומיא דאשה הוא להך גיסא: ע''כ.



לא זכיתי להבין, הרי מחלו' ת''ק ואבא שאול היא אם יש לקטנים יד לזכות בעצמן, או שלא ולכן כל המחזיק בהן זכה. 
איך אפשר לדייק מרבי שלא דיבר בעבד קטן, כי קטן לא דומה לאשה כיון שיש לו דררא דממונא, אדרבא - נימא שרבי כן דיבר בעבד קטן ג''כ כי גם לעבד קטן אין דרר''מ כי יש לו יד לזכות בעצמו?? לא כאבא שאול?
איפה הדיוק כאן?

אשמח מאוד אם מישהו יאיר את עיניי.
כוונתי ע"ז
 

fantian

משתמש ותיק
הרשב"א ביאר ביאור אחר וכן הפנ"י התקשה בדברי רש"י, מ"מ יתכן לבאר דברי רש"י שלכו"ע יש יציאה מיוחדת של עבד במיתת האדון כמו שיש באשה יציאה של מיתת הבעל, וקטן לרבנן יוצא מצד היציאה הזו ולא מצד שיש לו יד לזכות בעצמו כי לכו"ע אין לו.  (דהיינו גם לרבנן אין לו יד לזכות בעצמו, אלא יציאת מיתת האדון היא המוציאתו)
והדיוק היה שאם רבי לומד זאת מאשה א"כ גם בעבד היציאה הזו קיימת רק במי שיש לו יד לזכות בעצמו ואינו צריך אלא את יציאת האיסור, אבל לא מי שעל ידי מיתת האדון יצא ממנו גם הממון.
 
שטייגען אמר:
גיטין לט. גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן. וכו'. 
אמר רבי יעקב בר אידי א''ר יהושע בן לוי הלכה כאבא שאול אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כללא דאמר ר' יהושע בן לוי אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר ואמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר וקא דייקת מינה כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא אף עבד נמי איסורא ולא ממונא ואי מכללא מאי א''ל אדרב' דוק מינה לאידך גיסא מה אשה בין גדולה בין קטנה אף עבד נמי בין גדול בין קטן אמר ליה בפירוש שמיע לי. וכו'.
וברש''י
גר שמת. ואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר: קנו עצמן. הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר: אבא שאול אומר. קטנים אין להן יד לזכות בעצמן: וכו'.
בפירוש שמיע לך. מרבי יהושע בן לוי: מאי כללא. מאיזה כלל יש לי ללמוד דקבעית מינאי מכללא שמיע לך: נתייאשתי. לשון הפקר הוא: אין לו תקנה. בבת ישראל ולא בשפחה שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור: מה אשה. אם הפקירה בעלה לא התירה לינשא לאחר בכך עד שיתן גט: וקא דייקת מינה. כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבד גדול שיש לו יד לקנות עצמו ומשהפקירו אין לו עליו אלא איסור אבל לא ממון כאשה זו שגט שלה אינו בא להפקיע ממון שיש לו עליה אלא איסור אבל בעבד קטן לא איירי רבי דלאו דומיא דאשה הוא דאיכא דררא דממונא עליה ובדידיה סבירא ליה דיש לו תקנה בשפחה דלא קנה עצמו בהפקר: ואי מכללא. ילפינא מאי קשיא לך בגוה דאצטריך לך למיבעי בפירוש או מכללא: אמר ליה. אי מכללא שמיע לך לאו שפיר דייקת: דוק מינה להאי גיסא מה אשה בין גדולה בין קטנה. התרתה בגט אף מפקיר עבדו דאיירי ביה רבי בין גדול בין קטן קאמר ודומיא דאשה הוא להך גיסא: ע''כ.



לא זכיתי להבין, הרי מחלו' ת''ק ואבא שאול היא אם יש לקטנים יד לזכות בעצמן, או שלא ולכן כל המחזיק בהן זכה. 
איך אפשר לדייק מרבי שלא דיבר בעבד קטן, כי קטן לא דומה לאשה כיון שיש לו דררא דממונא, אדרבא - נימא שרבי כן דיבר בעבד קטן ג''כ כי גם לעבד קטן אין דרר''מ כי יש לו יד לזכות בעצמו?? לא כאבא שאול?
איפה הדיוק כאן?

אשמח מאוד אם מישהו יאיר את עיניי.
בס"ד​
לכו"ע אין לקטן יד לזכות (אף לרבנן דאבא שאול) אולם בדעת אחרת מקנה זוכה מדאורייתא ולכן אשה קטנה מתגרשת בקידושי אביה (ד"ה קטנים ועעין בפנ"י שם)​
והא דאמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי אמר להם אין לו תקנה אלא בשטר ופרש"י ואין יכול לישא שפחה וכן בן חורין שהרי משוחרר הוא קצת עכ"ל והמכוון הוא דהעבד זכה בממונא המשועבד לאדון מן ההפקר ועבד קטן אין לו יד לזכות מן ההפקר ומילתא דרבי ע"כ בעבד גדול
ואע"ג דהעבד זכה בממונא המשועבד לרבו אין לו תקנה לישא בת חורין אלא בשטר אמר ר' יוחנן דיליף לה לה מאשה
ובילפותא זו ביאר הפני יהושע בעמוד א בתוד"ה קטנים לה לה דאשה נפק"מ במיתת האדון ובפלוגתא דרבנן ואבא שאול רבנן סברי מה אשה בין גדולה בין קטנה ה"ה עבד במיתת האדון נפקע רשות האדון ויוצא לחירות אפ' אין לו יד לזכות מן ההפקר דלאו מתורת זכייה יוצא לחירות
אבא שאול סבר ילפינן לה לה מאשה מה אשה יוצאה מרשות הבעל במיתתו איסורא ולא ממונא אף עבד איסורא ולא ממונא ואם אין לעבד יד לזכות בעצמו חלק הממוני המשועבד לאדון אינו יוצא לחירות וכל הקודם זכה בו דחלק הממון יוצא לחירות בתורת זכיייה וחלק האיסורי יוצא לחירות בהפקעת רשות האדון ממנו
ור"ז אמר לריב"א מכללא שמיע לך כוונתו מעשה דרבי בעבד גדול והוא אין לו תקנה אלא בשטר וכנ"ל ואמר ר"י טעמא דרבי דיליף מלה לה דאשה ומסתמא רבי דרשה כאבא שאול הנדרשת בעבד גדול ומעשה דרבי בעבד גדול תפשוט לאידך גיסא וכדרשת רבנן דאבאב שאול דאע"ג דרבי לא הצטריכא ליה דרשה דלה לה מאשה רק לעבד גדול מ"מ דרשה רבי אף לעבד קטן ואף שהכא אין נפק"מ במקום אחר נפק"מ דהוא מיתת האדון
בס"ד​
לכו"ע אין לקטן יד לזכות (אף לרבנן דאבא שאול) אולם בדעת אחרת מקנה זוכה מדאורייתא ולכן אשה קטנה מתגרשת בקידושי אביה (ד"ה קטנים ועעין בפנ"י שם)​
והא דאמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי אמר להם אין לו תקנה אלא בשטר ופרש"י ואין יכול לישא שפחה וכן בן חורין שהרי משוחרר הוא קצת עכ"ל והמכוון הוא דהעבד זכה בממונא המשועבד לאדון מן ההפקר ועבד קטן אין לו יד לזכות מן ההפקר ומילתא דרבי ע"כ בעבד גדול
ואע"ג דהעבד זכה בממונא המשועבד לרבו אין לו תקנה לישא בת חורין אלא בשטר אמר ר' יוחנן דיליף לה לה מאשה
ובילפותא זו ביאר הפני יהושע בעמוד א בתוד"ה קטנים לה לה דאשה נפק"מ במיתת האדון ובפלוגתא דרבנן ואבא שאול רבנן סברי מה אשה בין גדולה בין קטנה ה"ה עבד במיתת האדון נפקע רשות האדון ויוצא לחירות אפ' אין לו יד לזכות מן ההפקר דלאו מתורת זכייה יוצא לחירות
אבא שאול סבר ילפינן לה לה מאשה מה אשה יוצאה מרשות הבעל במיתתו איסורא ולא ממונא אף עבד איסורא ולא ממונא ואם אין לעבד יד לזכות בעצמו חלק הממוני המשועבד לאדון אינו יוצא לחירות וכל הקודם זכה בו דחלק הממון יוצא לחירות בתורת זכיייה וחלק האיסורי יוצא לחירות בהפקעת רשות האדון ממנו
ור"ז אמר לריב"א מכללא שמיע לך כוונתו מעשה דרבי בעבד גדול והוא אין לו תקנה אלא בשטר וכנ"ל ואמר ר"י טעמא דרבי דיליף מלה לה דאשה ומסתמא רבי דרשה כאבא שאול הנדרשת בעבד גדול ומעשה דרבי בעבד גדול תפשוט לאידך גיסא וכדרשת רבנן דאבאב שאול דאע"ג דרבי לא הצטריכא ליה דרשה דלה לה מאשה רק לעבד גדול מ"מ דרשה רבי אף לעבד קטן ואף שהכא אין נפק"מ במקום אחר נפק"מ דהוא מיתת האדון
 

שטייגען

משתמש חדש
פותח הנושא
תודה רבה!!!
אני צריך לשבת ולבדוק טוב טוב מה כתבת פה...
בעז''ה בהמשך.
 

שטייגען

משתמש חדש
פותח הנושא
fantian אמר:
הרשב"א ביאר ביאור אחר וכן הפנ"י התקשה בדברי רש"י, מ"מ יתכן לבאר דברי רש"י שלכו"ע יש יציאה מיוחדת של עבד במיתת האדון כמו שיש באשה יציאה של מיתת הבעל, וקטן לרבנן יוצא מצד היציאה הזו ולא מצד שיש לו יד לזכות בעצמו כי לכו"ע אין לו.  (דהיינו גם לרבנן אין לו יד לזכות בעצמו, אלא יציאת מיתת האדון היא המוציאתו)
והדיוק היה שאם רבי לומד זאת מאשה א"כ גם בעבד היציאה הזו קיימת רק במי שיש לו יד לזכות בעצמו ואינו צריך אלא את יציאת האיסור, אבל לא מי שעל ידי מיתת האדון יצא ממנו גם הממון.

נסיתי להבין עומק דבריך ולא עלתה בידי. יישר כח גדול!! חילך לאורייתא.
 

אחד מכם

משתמש רגיל
קודם כל זה וודאי שלכו"ע אין יד לקטן ולא בזה הפלוגתא
כמבואר בתוס בע"א ובשאר ראשונים
ובראשונים פירשו הגמרא דדיקינן מרבי דעבד הוא כאשה לגמרי
וממילא אף קנין מיתה יהא כאשה ולא ישחרר אלא רק את האיסור
וזה דלא כרבנן שמיתה מפקיעה גם ממון
אמנם ברש"י לא פירש כך והראשונים התקשו בדבריו
אמנם ברש"י נראה שאזיל בזה לשיטתו שאין לו תקנה היינו גם בשפחה
שפירש את הדיוק שאיסורא ולא ממונא שרבי דיבר בעבד גדול אבל בקטן שרי בשפחה
ונראה שמזה הדיוק שלרבנן צ"ל שיהא אסור ואולי משום שרש"י פירש המחלוקת
מה קורה בעבד קטן דלרבנן אף דלא זכה בעצמו מ"מ אינו ממש עבד ולכך א"א לזכות בו
ולאבא שאול הוא עבד גמור ואפשר לזכות בו ולכך ה"נ צ"ל לרבנן שיהא אסור בשפחה
כי חסר לו בשם עבד ואי"ז ברור אצלי אך עכ"פ זה הכוון
 
חלק עליון תַחתִית