ייש"כ לכל המעיינים
מצאתי ד' מהלכים בביאור דברי הגמ' והא לפניכם.
החטא שהיה מיישב צערו בדברי תורה
א. מדברי רש"י כאן שכתב זמירות היו לי חוקיך - כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני. ע"כ. לכאורה מבואר דהטענה מזמירות לא היה בעצם מה שקרא לזה זמירות, אלא מעצם זה שעשה התורה לשעשועים לשכח צערו ויש כאן סרך עון שלא החשיב התורה די בשביל עצם התורה אלא עשאה כשעשוע בעלמא לשכח צערו ונשתמש בה בשביל צערו. וצ"ע. וכעי"ז ביאר בבן יהוידע.
וכן מצויין בגליוני הש"ס: לשו"ת מהרי"ו (סי' קצ"א) דכ' וז"ל דמשום הכי קרוים מזמורים מלשון לא תזמור כלומר זמירות המקטרגים וכתי' זמירות היו לי חקיך בבית מגורי ומש"ה תיקנו לומר בכל ימות השנה זמירות קודם התפלה עכ"ל. וצע"ק דא"כ אמאי נענש דוד בקראו לדברי תורה זמירות שהכוונה שהם מכריתים המקטרגים וכדברי המהרי"ו. ואולי גם ע"ז נענש דמשמע דדברי תורה יש בם רק כח ביעור הרע לא השתלמות והתעלות בטוב עצמו, וע"כ נענש דוד בקראו לדברי תורה זמירות, דזה חלילה פחיתות אל דברי תורה.
אם קורים בתורה כזמירות משכח מהר
ב. ומשמעות כמה ראשונים דבשכחה מיירי, דבזמירות מהרה משתכח, ומשו"ה נענש דוד ושכח מקרא שיודעים התנוקות. ובמהרש"א בח"א מבאר, דהזמר הוא בפיו של אדם לפי שעה, אבל דברי תורה הם צריכין תמידית שלא ימושו מפיו כדי שלא ישתכחו ממנו ועל דרך זה אמרו (שבת דף ק"ו ע"ב) גמרא גמור זמורתא תהא. ומייתי מקרא התעיף עיניך בו גו'. כי בקל תבא לידי שכחה.
הזמר והנגינה מועיל לזכרון
והנה אמרו בגמ' מגילה (ל"ב ע"א) איתא: הקורא בלא נעימה ושונה בלי זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם. ע"כ. וכתבו התוס' וז"ל: "שהיו רגילים לשנות המשניות בזמרה, לפי שהיו שונים משנתם בעל פה, ועל ידי כך היו נזכרים יותר". הרי מפורש שע"י הזימרה אינו שוכח תלמודו, וזהו בקביעות ובתדירות אך אם הוא שונה לפי שעה הרי משכח מהרה.
ואגב נעתיק דבריו הידועים שכתב התפארת ישראל (ערכין פ"ד מ"א) שבזמן חז"ל היה להם לכל משנה ומשנה ניגון בפני עצמו ולפי זה ביאר שם את דברי הגמ' האומרת חסורי מחסרי והכי קתני' שלכאורה קשה מדוע התנא חיסר ולא כתב את המשנה בשלימותה. ולפי הנ"ל מבואר שהיות והיה לכל משנה ומשנה ניגון מיוחד בכדי לזוכרה פעמים שחיסרו מדברי המשנה לצורך שלימות השיר.
החטא היה ההתפארות שקלות ורגילות עלי כזמירות
ג. ובמדרש תנחומא מבואר שהחטא של דוד היה במה שהתגאה בדברי התורה, ולכן התיש הקב"ה כוחו, שאמר דוד זמירות היו לי חקיך, שקלות ורגילות עלי כזמירות. עי"ש. וכעי"ז ביאר בעין יעקב (סוטה שם) שהחטא של דוד ש'קרא' וכינה את דברי תורה כזמירות, ובזה לכאורה יש השפלת כבוד התורה.
חסרון בזמירות שאינו מתייגע בעומק התורה
ד. במהר"ם שי"ק ובמרומי שדה פירשו: דדוד המלך ע"ה מצד אהבתו בה', היה סבור שבלימוד סגי, ואין צריך לעמול בה, וזהו שהיו לו לזמירות. וע"ז אמרו שדבר זה הביאו לידי טעות שסבר שלא בעינן דוקא בכתף וטעה בדרשה הכתוב. עיי"ש. המבואר שבודאי לענין זמן הלימוד ובכמות הלימוד דומה התורה לזמירות, דאין לה הפסק וזה מה שהשוו שם לזמירות, אבל לענין איכות הלימוד ועומק עיונה בזה הוא היפך הזמירות וצריך כל אדם להתעמק בה ולא לעשותה כזמירות וזה היה כאן הטענה על דוד שאמר שהם זמירות בכללם וזה אינו.
ובאמרי אמת (פרשת נשא) מבאר שבתחילה יש להטות כתף ולהתייגע, ואחר היגיעה כדבעי מגיעים לגופה של תורה ופורחים באויר, ולפ"ז מה שאמר דוד "זמירות היו לי חוקיך", יש בזה אמת ונכונים הדברים, ולכן נקבעו הדברים בספר תהילים וכל ישראל אומרים זאת, ומה שנענש היה מפני שהי' יכול להשתמע שגם בתחילה הוי זמירות וא"צ להתייגע, אבל אחר שכבר הוברר שבתחילה יש להתייגע, יכולים אנו לומר הפסוק שהתורה הוי זמירות, מתיקות ונעימות אין קץ.