בכתובות כג,א איתא דאם עד אחד אומר על אשה שנתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה לכתחילה לא תנשא, והקשו התוס' למה לא נעמידה אחזקת פנויה, ותירצו "כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו או קרוב לה והני ב' סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דכיון דודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה".
לכאורה מבואר בדבריהם יסוד שחזקה דאיתרעה אינה חזקה (עכ"פ מדרבנן, עי' ש"ש ו,יח). אלא שבריש נדה מבואר שרק לקדשים מחמירים שלא נחשב חזקה, ולא זו בלבד אלא ששם היא חזקה העשויה להשתנות, ומשמע שבלא זה אזלינן בתר חזקה אף דאיתרעה. ולכאורה מוכרחים לומר שהתוס' מייסדים זאת דווקא אם נעשה מעשה בכוונה להרע את החזקה, ולא אם המעשה קרה ממילא. אלא שמלבד מה שהחילוק הזה לא מובן לי, גם קשה על זה מהגמ' ביבמות לא,א שבסתירה בין שני עדים האם זרק קידושין או גט ספק קרוב לה וספק קרוב לו כן מעמידים את האשה על חזקתה (פנויה או אשת איש), וכן בחולין י,א שאחרי ששחט בסכין שיבר בה עצמות מבואר שאילולי הודאות של הסכין יש חזקה אף שעשה מעשה בכוונה להרע את החזקה הזו, וצ"ע.
אשמח אם יוכל אי מי להאיר עיני בביאור דברי התוס'.
לכאורה מבואר בדבריהם יסוד שחזקה דאיתרעה אינה חזקה (עכ"פ מדרבנן, עי' ש"ש ו,יח). אלא שבריש נדה מבואר שרק לקדשים מחמירים שלא נחשב חזקה, ולא זו בלבד אלא ששם היא חזקה העשויה להשתנות, ומשמע שבלא זה אזלינן בתר חזקה אף דאיתרעה. ולכאורה מוכרחים לומר שהתוס' מייסדים זאת דווקא אם נעשה מעשה בכוונה להרע את החזקה, ולא אם המעשה קרה ממילא. אלא שמלבד מה שהחילוק הזה לא מובן לי, גם קשה על זה מהגמ' ביבמות לא,א שבסתירה בין שני עדים האם זרק קידושין או גט ספק קרוב לה וספק קרוב לו כן מעמידים את האשה על חזקתה (פנויה או אשת איש), וכן בחולין י,א שאחרי ששחט בסכין שיבר בה עצמות מבואר שאילולי הודאות של הסכין יש חזקה אף שעשה מעשה בכוונה להרע את החזקה הזו, וצ"ע.
אשמח אם יוכל אי מי להאיר עיני בביאור דברי התוס'.