בר לבב אמר:
ברש"י יבמות מט: מבואר דכל ערווה המפקיעה קידושין, מפקיעה אף אם חלה הערווה לאחר נישואין, ולא רק שאין הקידושין חלים מעיקרא (דרש"י מפרש ד"סוטה דהא תפסי בה קידושין" היינו שאינם פוקעים לאחר שנעשית סוטה וקיימא עליה בלאו).
והנה שיטת ר"י דאנוסת אביו אסורה (בלאו ולא בכרת).
וצ"ע א"כ ה"ת שאדם יבוא על כלתו. שהרי ברגע שבא על אשת בנו, חל עליה דין אנוסת אביו והקידושין אמורים לפקוע.
ואין לתרץ דאנוסת אביו הוא רק לאו וקידושין לא נפקעים מחמתו, דשיטת ר"י כשיטת ר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין כדאיתא בש"ס בכמה מקומות.
הקושיא היא קושיא נפלאה, יישר כח על השאלה.
חשבתי לומר בזה תירוץ, ואיני יודע אם הדברים נכונים, אולם אם זה נכון אז ודאי שזוהי תשובה נפלאה.
הנה פלוג' תנאי אם לא תפסי קידושין בחייבי כריתות או חייבי לאוין, היא בילפותא מקראי, אולם נראה לומר בזה יסוד, שנחלקו אם הלא תפסי קידושין הוא מחמת הערוה, או מחמת האיסור, דלמ"ד חייבי כריתות ס"ל דהילפותא מהפסוק היא שערוה אינה ברת תפיסת קידושין, ולמ"ד חייבי לאוין היינו שהאיסור גורם לאי תפיסת הקידושין (כעין אי עביד לא מהני).
ומעתה נראה דכל מה שאיתא דכל קידושין שלא יכולים לחול, אז בגונא דנעשו איסור לאחר הקידושין הרי הם פוקעים, זהו רק למ"ד חייבי כריתות, שהערוה היא המפקעת הקידושין, וממילא גם כשנעשית ערוה לאחר הקידושין אינה יכולה שייתפס בה חלות הקידושין. אולם לר"ע דמה שאין חלים הקידושין הוא מכח האיסור, אז כאשר נהיתה אשתו אסורה עליו לאחר הקידושין, אין הקידושין פוקעים כלל, משום שאין כאן קידושין שנעשו באיסור. [והגם שלכשיבא עליה יעבור איסור אנוסת אביו, אבל מ"מ הקידושין גופייהו אינם באיסור].
אמנם עדיין יש לעיין בזה, אם לר"ע לא ייפקעו הקידושין גם בערוה שיש בה כרת, ואולי בזה מודה לחולק עליו, וס"ל דערוה שיש בה כרת אינה ברת תפיסת קידושין, וע"כ פוקעת גם אחר הקידושין, וחייבי לאוין גרידי אינם פוקעים אחר הקידושין.
כך נראה לענ"ד לומר, ואשמח לתגובת הלומדים שבכאן.