אין לך ביטול תורה גדול מזה?

ייעוץ תורני

משתמש ותיק
הגמ' בחגיגה ה: אומרת "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה".
ומבואר שם שעל זה הקב"ה בוכה בכל יום - "ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה".

ותמהני הרי תלמוד בבלי נתחבר דוקא בבבל, והיו שם ישיבות מפוארות וענקיות כידוע.
ואילו בימי המלכים הרשעים היתה אולי תורה בשפע,אבל איזו תורה...
כי הם למדו רק הלכות עבודה זרה - כיצד יש לעבוד את אלהי עמון וכיצד את אלהי מואב וחידשו חידושים נפלאים בעבודת הפעור והמולך וכו'.

ובכנות, האם יעלה על הדעת שבימי אחז שסגר את בתי המדרש היה שטייגען רצח יותר מאשר בישיבתם של רב ושמואל?
ואם נתעקש להניח שהם כן למדו היטב בבונקרים מתחת לאפם של המלכים הרשעים - אז היכן נעלם לו הש"ס הגדול והענק שהיה ראוי להתחבר ע"י יושבי הארץ בזמן הבית?
והיכן הם חידושי הבריונים והצדוקים והבייתוסים והאיסיים והפרושים שנלחמו זה בזה בשלהי ימי בית שני והורקנוס ואריסטובולוס וכו']

וחשבתי לומר שהדמעה שה' מוריד על הביטול תורה הנ"ל היינו שהתורה לא מתקיימת בארץ בפועל, ולימוד בלי קיום זהו ביטול (כ"כ רמח"ל בפירוש)

ולמשל:
תרומות ומעשרות, קרבנות והשתחויה, משפטים ושופטים, כיבוש, מחיית ז' עממין ועמלק, עליה לרגל ואכילת מעשר שני, עגלה ערופה והשקאת סוטה, מחניך קדוש בצבא וגם בבית, בערת הרע מקרבך ובערתי הקודש מן הבית, וכו' וכו'.
כל זה וכיו"ב דינים המיוחדים לעם הארץ = לעם שבארץ.

בקיצור:
חוץ ממאתים המצוות שניתן לקיים רק במקדש.
וחוץ משאר המצוות ששייך רק בארץ ישראל - הרי כ' הרמב"ן שגם כל המצוות בחו"ל הם רק הציבי לך ציונים כדי שלא נשכח כשנחזור.
ונמצא שאין לך ביטול גדול מזה הוא ממש ממש כפשוטו - שאף המצוות שאין תלויות בארץ כלל - חל עליהם ביטול עצום ברגע שהם מתקיימות בחו"ל ולא בארץ.
וכל הלימוד יורד דרגה כי הוא לא ממש לימוד על מנת לשמור לעשות ולקיים.
אלא זה לימוד חדש ואחר לגמרי!
כי באותו זמן שהם בחו"ל זהו רק לימוד על מנת להשתוקק לחזור.
ועל מנת להציב לך ציונים שלא ישכחו.
וכל כולו רק הכנה לכך שיום אחד רחוק יהיה אפשר "לעשותכם בארץ אשר ה' מנחיל" וכו' .

משא"כ בארץ אינו ביטול תורה כלפי מה שמתקיים בפועל.
ונמצא שהביטול תורה הגדול של הגמ' היינו רק ביטול מקיום המצוות במקומם הטבעי והאמיתי.
 

לבי במערב

משתמש ותיק
ותמהני הרי תלמוד בבלי נתחבר דוקא בבבל
ו'אעפ"כ' איתא: "בְּמַחֲשַׁכִּ֥ים הוֹשִׁיבַ֖נִי כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם, אמר ר' ירמי' זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כד, א).

כי הם למדו רק הלכות עבודה זרה
אתמהה! ויעוין סנהדרין קב, ב.

וחשבתי לומר
א) חידוש כה גדול (שלפ"ד מר הרי הוא מוכרח בפשטות) לא הי' רש"י שותק מלאמרו.
ב) מענינו מוכח, דבביטול תורה ממש קעסקינן התם ("מי שאפשר לו לעסוק בתורה . . כל העוסק בתורה אפי' יום א' בשנה" כו').
וכ"ה בפתיחתא לאיכ"ר: "על אותה שעה הוא אומר תְּנוּ֩ לַה֨' אֱ-לֹקֵיכֶ֤ם כָּבוֹד֙ בְּטֶ֣רֶם יַחְשִׁ֔ךְ*, בְּטֶ֣רֶם יַחְשִׁ֔ךְ לכם מדברי תורה, בְּטֶ֣רֶם יַחְשִׁ֔ךְ לכם מדברי נבואה . . ". אמנם בתדבא"ר פ"ב יתכן לכאורה לפרש כעין דברי מר.

*) הוא הפסוק הקודם לקרא ד'בְּמִסְתָּרִ֥ים תִּבְכֶּֽה־נַפְשִׁ֖י' גו'.
 

הרב הצפתי

משתמש ותיק
כמו שהיה לי פעם ווארט שחידשתי
שיש סתירה בין שני רשב"י בש"ס
באחד הוא אומר שאפשר לצאת ידי חובת "והגית בהם יומם ולילה" ע"י אמירת קריאת שמע בבוקר ובערב
ובאחר הוא אומר שאם תחרוש בזמן חרישה ותקצור בזמן קצירה תורה מה תהא עליה,
ולכאורה לפי דבריו מה הבעיה? אני יוצא ידי חובה בקריאת שמע?
אלא הפשט שהוא לא שאל מה יהא עם הלימוד תורה שלך אלא מה יהא עם התורה!
מי ידע הלכות בורר, נדה או עבודה זרה אם כולם ידעו רק קריאת שמע?
אף אחד יותר לא יוכל לשמור מצוות,
זה יצא לי לבד החידוש הזה אך אני מאמין שמסתמא אמרו אותו לפני.
אותו דבר פה הביטול תורה הולך על התורה כמו שהסברת ולא על לימוד התורה,
שמתבטלות מאות מצוות מתוך התורה לא כמו שהסברת שהלימוד שווה פחות כי זה לא על מנת לקיים, אלא כפשוטו התורה מתבטלת,
 

עמנואל

משתמש ותיק
לכאורה עיקר תורתנו מבוסס על המשניות והברייתות דא"י, ולא מעט על תלמודם של אמוראי א"י. לפני כן לא כתבו, אבל זה לא אומר שחלילה היו רק בריונים... אדרבה, התורה הייתה ברורה בע"פ ולא היה צריך לכותבה. לאחר שרבתה השכחה ורבו התלמידים שלא שמשו כ"צ ועמם רבתה המחלוקת, הורגש הצורך לכתוב את המשנה, וכן שא"ס חז"ל (ראה הקדמות הרמב"ם למשנה תורה ולמשנה)

והרי דברי חז"ל איכא רבתי
ועל שפם יעטה, שכיון שגלו ישראל בין האומות אין אחד מהם יכול להוציא דבר תורה מפיו.
 

אדם חושב-חשוב

משתמש ותיק
אז היכן נעלם לו הש"ס הגדול והענק שהיה ראוי להתחבר ע"י יושבי הארץ בזמן הבית?
להיפך עניין לימוד התורה אינו נמדד בכמות אלא באיכות ופשוט וברור דהמשניות שחוברו ע''י יושבי א''י היו הרבה יותר עמוקים והראיה דכל הגמ' בנויה על המשנה ורק בתקופת הגמ' היו צריכים יותר לפשט העניינים כיון שהוקשו בדברים והיו צריכים לדון בעומק הדברים והוה כמו שתואמר שהיום יש יותר לימוד התורה מתקופת הגמ' והראיה שיש הרבה יותר ספרים תלמודיים וכו' דפשוט דהדבר אינו נכון כלל כיון דהגמ' כללה בתוכה את כל הפשטים הללו .
 

לבי במערב

משתמש ותיק
שוב מצאתי ב'יערות דבש' דרוש יג (הודגשו עיקרי הקטעים הנוגעים לנדו"ד):
הספד מ"ש הגאון זצ"ל בחודש אב תקו"ל לג' חכמי ישראל בק"ק מיץ:
אסף פתח ואמר אֱ-לֹקִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ אַל־תֶּחֱרַ֖שׁ וְאַל־תִּשְׁקֹ֣(ו)ט וכו' עד וְלֹֽא־יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם־יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד כו' ואמרינן במדרש תהלים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ אנו דוממים דכתיב יֵשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת־צִיּ֔וֹן למה אתה דומם ולהבין דבריו הוא מה שכבר אמרו בגמרא דחגיגה דמחורבן בית המקדש נתמעטו פמליא של מעלה אשר לכאורה תמוה אבל הענין לפי מ"ש במדרש אמר הקב"ה כל מה שאבל עושה אף אני אעשה על חורבן בהמ"ק אבל יושב ודומם אף אני אשב ואדום וכבר אמר [וּ]בְר֥וּחַ פִּ֗֝יו כׇּל־צְבָאָֽם כל דבור שיוצא מפי הקב"ה נברא מלאך וא"כ אחר חורבן שהקב"ה דומם מתמעטים מלאכי השרת משא"כ בזמן בהמ"ק שהקב"ה דיבר לפרקים אין מִ֭סְפָּר לִגְדוּדָ֑יו כי איך אפשר לסופרם אמנם מה טעם ותועלת יש בשתיקה זו נראה כי אמרינן ותדמע עיני מפני גאוה מפני גאותן של מלאכי השרת שאמרו מָה־אֱנ֥וֹשׁ וכו' והיינו כי מלאכי השרת מתקנאים בישראל ועיקר קנאתם בשביל ישראל שהם גבוהים ממלאכי השרת והיינו דוקא מלאכי השרת שנבראו כל יום ורגע להם הקנאה אבל מלאכים הקיימים לעולם הם גבוהים מישראל עיין בראב"ע והביאו השל"ה מאמר ב' מיו"ד מאמרות ואף המה אין להם קנאה בישראל אדרבה הם המליצים בעד ישראל ולכך לאחר החורבן אשר בעו"ה בלאו הכי מדת הדין מתוחה מיאן הקב"ה להוסיף מקטריגים ושוטנים לישראל ולכך הקב"ה דומם מבלי ברוא עוד לרגעים מלאכים חדשים שיקנאו בישראל אך כל קנאתם הוא ע"ז שאנו אומרים שירה קודם להם כדדרשינן בְּרׇן־יַ֭חַד כּ֣וֹכְבֵי בֹ֑קֶר הם ישראל והדר וַ֝יָּרִ֗יעוּ [כׇּל־]בְּנֵ֥י אֱ-לֹקִֽים הם המלאכים המתחדשים שנקראו בני א-לקים אבל אם אין אנו אומרים שירה גם שנאתם וקנאתם אבדה והנה בזמן החורבן נשתקעו ישראל לומר שירה כי איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר וכדכתיב יֵשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת־צִיּ֔וֹן כו' ולפ"ז יש להקב"ה לברוא מלאכים החדשים כי אפס קנאה אצלם וזהו כוונת אסף אֱ-לֹקִ֥ים אַל־דֳּמִי־לָ֑ךְ כיון שאנו דוממים א"כ אין לך לידום ועליך להרבות חיל במלאכים כי לא יהי' להם קנאה עלינו הואיל ואנו נאלמנו דומי' בעו"ה אי לזאת אחיי ובניי כמעט לרוב צערי ויגוני וכאבי נעכר נאלמתי דומי' אך ימים אלו ימי אבל שוממות בית תפארתנו וצרה אל צרה לזכור בחורבן עיר כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי ונפוץ עדרי צאן כְּאַיָּלִים֙ לֹא־מָצְא֣וּ מנוח למִרְעֶ֔ה וכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות נחרבים וביחוד אשר עתה באתי להספיד ולהתאבל על שלשה אבירי ישראל כאשר שמעתי שמתו בירח אחד הרב המופלא גדול בתורה רך בשנים ואב בחכמה כמוה' יהודה ליב בן הרב בעל מחבר נזר הקודש שהי' רב בק"ק קעלין והרב ר' ליב הנקלש ז"ל מפראג אי חסיד אי צנוע ומעלי בקי בחדרי תורה ממש ד' טורים וד' ש"ע על שפתיו קבועים וממש כל ימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ד' אמות בלי תורה ואחרון הכביד הרב הגדול מוה' שמואל שפירא חתן הגאון מוה' ברוך כהנא האב"ד דק"ק פירדא הוא הגבר אשר הרביץ תורה בישראל בתלמידים למאות ולאלפים והי' ישר בלמודו וחסיד במעשיו לית ענוותן כמוהו טוב לכל ויחסרו ישראל שלשה אבירי שרי תורה אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖ם נִֽחְיֶ֥' ע"ז ירדו עיני מים כי תלתא תמיהי מדכר דכירי אינשי ולכך אמרו חבל על דאבדין ולא משתכחין כי היו אברהם יצחק ויעקב והמה שלשה פלאי ולא משתכחין וכן הדבר הזה בעו"ה אשר תלתא שברים אי אפשר להרפא וענין שאמר ה' למשה חבל וכו' כי הקב"ה אמר הם לא שאלו אחרי שמי ואתה תשאל לשמי כי ודאי מאחד אין ראי' כי זה חושב כך וזה חושב כך אבל להיות כי שלשה בסוג אחד ולא שאלו והוא שאל בזה יש לתמוה על משה רק ודאי על יצחק אין כאן תמיהה לכאורה למה לא שאל כי ראה שאביו לא שאל ומכ"ש ביעקב בראותו שאברהם ויצחק לא שאלו אך כל זה אם הם כולם במדרגה וסוג אחד אבל אם הם ממדרגות מתחלפות אין לומר שזה נתלה בזה רק מעצמם לרוב צדקותם לא שאלו הנה ודאי אם צדיק אחד מת וצדיק אחר ממלא מקומו הראשון נשכח כי יש כאן תמורתו וכן לעולם משא"כ כשאין ממלא מקומו ואחד בגדר אחר מחבירו אין נשכח הראשון כי שברו מי ירפא וזהו מאמר ה' חבל על דאבדין ולא משתכחין וזהו לראי' כי כל אחד מאבות הי' במדרגה אחרת וסוג מתחלף כי לולי כן הי' אברהם נשכח בממלא מקומו יצחק וכן יצחק ביעקב כנ"ל וע"כ דהיו מדרגות מתחלפים ומ"מ לא שאלו לשמי ואתה תשאל לשמי ולכן אלו ג' חכמי ישראל הי' כל אחד במדרגה מתחלפת מעלתו של זה משונה ממעלתו של זה ובאמת חבל על הך דאבדין וכו' ויש עוד פנים אחרות כאמרם במשה כתיב וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה וביעקב כתיב וַיַּֽעַבְרוּ֙ אלא משה שלא היו לו בוכים נאמר וַֽיִּתְּמ֔וּ יעקב היו לו בוכים נאמר וַיַּֽעַבְרוּ֙ ויש להבין ח"ו על משה לא יהיו בוכים אי' יהושע וע' זקנים כולם בניו והכתוב מעיד ויבכו אותו כל ישראל ואם על בחיר יציר ה' לא נבכה על מי נבכה אבל כבר גדר הפילוסוף הטבעי כי כשתהי' לאדם חדוה ושמחה אי אפשר לזכור לו צער ויגון כי החדוה מפיגה צער וכן להיפך כי כשיקרה לאדם צער יהי' זוכר כל הצרות מקדם ויוסיף יגון על יגון בכל אופן ולכך במות משה נחלו ישראל ארץ חמדה שהיא שלימות אדם בזה ובבא שכחו ביגון משה ופסק הבכי משא"כ במות יעקב הי' לו הבכי כי החל הגלות כמ"ש רש"י במות יעקב נסתמו עיניהם משעבוד א"כ חזר ונעור אבל יעקב ולכך כתיב וַיַּֽעַבְרוּ֙ וזו סבה דאבדן אברהם יצחק ויעקב לא נשכח כי הגלות שהיתה בסיבת מיתתם והשעבוד לא נתנו לישראל לשכוח מיתתם והנה קב"ה הוכיח למשה כי אברהם ויצחק ויעקב לא הרהרו כי הבטיחם בארץ ישראל ולא הי' להם ד' אמות קרקע ולכאורה אין זו ראי' דלא הרהרו בשלהם ולא הקפידו אם ארץ רחבת ידים לפניהם או אם הם מסתפחים בארץ לא להם כגר וכן משה אילו הגיעו לו צרות רבות לא הי' מהרהר אבל משה הי' מצטער בצרת ישראל באמרו וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי וכו' הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ודיבר כרועה נאמן לעדרו אבל גם בגלל זה שלא זכו אברהם יצחק ויעקב בארץ ישראל תיכף נתגלגלה הגלות ואילו זכו תיכף בארץ ישראל לשבת בה לא היתה מגיעה גלות לישראל וא"כ אף הרהור זה שהי' לאברהם יצחק ויעקב להרהר לא הי' בשביל עצמם כי אם בשביל ישראל ומ"מ לא הרהרו וזהו שאמר ה' חבל על דאבדין וכו' והטעם כי הגלות מזכירה תמיד מיתתם כנ"ל וא"כ שהגלות מסתעפת מזה ואעפ"כ לא הרהרו ואתה מהרהר וא"ש והנה גם אצלינו שהוא בלאו הכי ימי אבל וגלות על אובדן בית מקדשינו אשר בו היתה שלימות נפשנו וקרן ישראל נגדעה בעו"ה שוממות עיר כלילת יופי מקום תורה לרבים ואבדו חכמי לבב ורבים חללים שנפלו זכי חולקיכון קמי מלכא קדישא אלו הלוקים אלו הגולים אלו הנסקלים שנפלו מגגות ומתו ואלו הנחנקין בתולות ישראל הצנועות שקפצו לתוך המים ויטבעו לבל יתעללו בהן הרשעים שָׁמְע֞וּ עמי כִּ֧י נֶאֱנָחָ֣ה אָ֗נִי בְּנוֹת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עליהן בְּכֶ֑ינָה אל בנותי כי מר לי מר שנגעה בנו יד ה' ואילו בת יפתח שהיתה לקרבן אשה לה' הלכו בנות ישראל מימים ימימה לתנות עלי' מה תעשו לכשירים וצנועים כאלה הלא ראוי מבלי לידום כי אם להרבות בכי וצעקה על אבל ישן וחדש ואמרו בגמרא [וְ]דָמֹ֨עַ תִּדְמַ֜ע וְתֵרַ֤ד עֵינִי֙ דִּמְעָ֔ה כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה עֵ֥דֶר הֽ' שלשה דמעות הללו למה אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת איכא דאמרי על ישראל שגלו ממקומם ואיכא דאמרי על ביטול תורה מאי כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה עֵ֥דֶר הֽ' ומשני כיון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה עכ"ל ויש להבין הפירוש על ביטול תורה ורחוק מפשוטו דמקרא ולא אמר כפשוטו דלכך ראוי לדמוע על גלות ישראל כדכתיב הלא ע"ז ראוי לבכות גם מ"ש כיון שגלו אין לך ביטול תורה וכו' קשה הא אמרו שהקדים הקב"ה גלות יכני' שילמדו שם בבבל תורה והם חרש ומסגר ואמרו בסוכה דלכון אמרי דלהון היא פי' התוספות דעיקר תורה בבבל מן חרש ומסגר יותר מארץ ישראל ואמרו בפסחים פרק האשה שישראל גלו לבבל שיאכלו שם תמרים ויעסקו בתורה אבל יש להבין ג"כ במה שדרשו ז"ל על פסוק מִֽי־הָאִ֤ישׁ הֶחָכָם֙ וכו' עַל־מָה֙ אָבְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ אמרו דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שאמר הקב"ה בעצמו וַיֹּ֣אמֶר ה֔' עַל־עׇזְבָם֙ אֶת־תּ֣וֹרָתִ֔י [...]וַיֵּ֣לְכ֔וּ אַחֲרֵ֖י שְׁרִר֣וּת לִבָּ֑ם וְאַֽחֲרֵי֙ הַבְּעָלִ֔ים ואר"י שלא ברכו בתורה תחלה ודבר זה בתכליתו תמוה מה היא השאלה העמוקה הזו שלא יוכלו חכמים ונביאים לפותרה וזיל קרי בי' רב הא כתיב בקריאת שמע הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם וכו' וַאֲבַדְתֶּ֣ם וכו' והלא כל דברי נביאים מלאים מזה ודברי ר"י שלא ברכו בתורה תחלה ביותר תמוהים ממש מחוסרי הבנה:
אבל הענין יובן כשנבין מקרא בתורה וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י וכו' וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּי־אֵ֤ין אֱ-לֹקַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה
וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙[...] עַ֥ל כׇּל־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל־אֱלֹקִ֖ים אֲחֵרִֽים עכ"ל ויש להבין מה זה שיאמרו עַ֣ל כִּי־אֵ֤ין אֱ-לֹקַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי פשיטא מה יחדשו בזה ומה טיבה של אמירה זו וגם כפל הענין בהסתרות פנים אשר נאמר אח"כ וְאָנֹכִ֗י[...] אַסְתִּ֤יר וכבר התחיל בו והרגיש בו הרמב"ן ע"ש שדחק וגם זה שדייק כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל־אֱלֹקִ֖ים אֲחֵרִֽים ולא אמר סתם עַ֥ל כׇּל־הָרָעָ֖ה שעשו כי יש רעות רבות המביאות עונש זולת עבודה זרה והכל כמ"ש כי בימי יחזקאל (ע"ש דמשמע דירמי' הוי) בקשו לפרוק עול ואמרו עבד ששלחו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה ויש להבין וכי בשביל שגלו פסקה התורה אשר נתן ה' ומה ענין זה לאשה הגרושה מאישה ולא כן אנחנו עם ה' מצווים ועומדים אבל ידוע מ"ש בגמרא מכאן מודעה רבה לאורייתא דיכולים לטעון אנוסים היינו והקשה תוספות (ד"ה מודעה) הא הדר קבלוהו בערבות מואב תירץ רשב"א דקבלוהו על תנאי לכנוס לארץ ולכך אין להם טענה רק כשניטלה מהם ארץ ישראל וזהו מאמר הגמרא שבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל והיינו כטענת הגמרא דכיון דגלו בטלה קבלת ערבות מואב וקבלת התורה היתה באונס ולכך בקשו לפרוק עול והנה הפוסקים הביאו קושיא בשם תשובת מהרד"ך בהא דקיי"ל (רמב"ם הלכות שבועות פ"ג ה"א וה"ג) נשבעים להורגים ולאונסים ובלבד שיבטל השבועה בלבו והלא במתן תורה נשבעו מבלי ביטול בלב ותירץ בשלמא באונס דיכול לבטל בלב ואינו יודע מה בלבו א"כ צריך לבטל ואם לא ביטל הרי גילה דעתו דניחא לי' בשבועה משא"כ לפני ה' דיודע מחשבות אי אפשר לבטל והכל בכלל אונס והנה כבר דרשו הֲיֵ֧שׁ ה֛' בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן אם אתה יודע מה בלבנו או לא הרי לשון ה֛' בְּקִרְבֵּ֖נוּ היינו שיבחין מה שבקרב לבנו ובתוונא דלבנו יתיב וזהו ענין הקרא דאמר וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י וכו' וזוהיא הגלות ובגולה ימצאו צרות רבות ורעות וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא היינו בגולה למה יהיו לי עתה בגולה צרות הלא בעת שניטלה ארץ ישראל ממנו א"כ יש לנו תירוץ אנוסים היינו ולמה קרו לנו כעת צרות רעות ומזה תבין ע"כ כי אין א-לקים בקרבנו ח"ו שאינו יודע מה בלבנו וא"כ אין כאן אונס דהי' לו לבטל בלבו כקושית מהרד"ך ולכך קרוני צרות אלה כי אין לטעון אנוסים היינו ולהסיר זה הטעות והמינות בא הכתוב לתרץ ולומר דאין תמיהתם כלום כי התוספות הקשה (שם) הלא יהושע כרת עמהם ברית ותירץ תוספות יהושע לא כרת עמהם רק על עכו"ם וא"כ לפי"ז על עכו"ם אין להם טענת אונס וזהו שאמר ה' הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ לא בשביל שאר עבירות דקשה לכם אנוסים היינו רק לכך אסתיר פני כי פנו אחרי אלקים אחרים ובעכו"ם לא שייך אונס כנ"ל וא"ש ובזה יובן ג"כ כי ידוע כל מה שבא קללה ופורענות לישראל הוא בשביל חטאת ישראל כדכתיב כמה פעמים בקרא ובשעת חורבן כבר נמחל לישראל הכל כמ"ש תַּם־עֲוֺנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן ומה שהיו נענשים הכל הי' בסיבת חטאים שחטאו ישראל אח"כ וא"כ הא דהיתה ארץ ישראל כמדבר ולא עבר איש והיתה שממה הכל הי' בסבת חטא שחטאו אח"כ רק ע"ז יש להם תירוץ אנוסים היינו וכאן אי אפשר לומר כתירוץ הנ"ל דחטאו בעבודה זרה כי בגלות ישראל מעל אדמתם לא עבדו עכו"ם וא"כ מה טעם יש לעונש הגדול הזה עד שאפילו הארץ לקתה בעונם אמנם ידוע מה שאמרו (ברכות ד') ראוים היו ישראל בימי עזרא כמו עולי מצרים אלא שגרם החטא ונדחקו כל המפרשים מה החטא אם נשיאת נשי נכריות אין זה מספיק כ"כ לחטא גדול לעכב עוד הישועה אמנם יובן ע"פ דאמרו חז"ל (סנהדרין ס"ד) על יצר הרע דעכו"ם דצעקו אנשי כנסת הגדולה האי דאחריב ביתינו והגלנו מארצינו ועדיין מרקד בנו הלא לא עבדו עכו"ם בבבל כלל אבל יובן במה שנחלקו בעבודה לה' אם מאהבה ואם מיראה עד שאמרו יראה פנימית קודמת לאהבה ותדעו דרך משל מלך גוזר גזירות והעם אומרים ליראת מלכותך לקיים ציווי פקודתך אנו עושים כן אין זה גנאי למלך אדרבה יקר וכבוד כי ליראתו ותוקף מלכותו העם סרים למשמעתו אבל אם מתחלה בקבלת המלכות כשממנים אותו למלך אז אם אחד יאמר למלך אדוני המלך ליראתך היותך גבור מניתי אותך למלך ולולי יראתך לא הייתי מסכים במינוי שלך הלא זה שנוא בעיני מלך למאוד כי מורה שאינו כדאי למלך רק מחמת יראה הודו לו היש בזיון גדול מזה וכן הדבר בהקב"ה לקבל עול מלכותו והאמונה שהוא יחיד ולעבדו בלב שלם זהו צריך מאהבה בלי פני' אחרת ומבלי להרהר לחבק חיק עכו"ם ח"ו כלל ולומר לולי יראת עונש המקום הייתי עובד לחמה וכוכבים כי זה מורה שיש ח"ו ספק ביחוד ה' ומלכותו וזה ח"ו טינא ומינות בלב איש אמנם כאשר תקוע בלב יחודו באהבה ובשמחה לשמור מצותיו מבלי לאכול דברים האסורים ולחמוד חמדת זמנים אף שעושה זאת ליראת הקב"ה לבל יקצוף כי המעשה בעיני ה' רע זה מורשה ומותר ואין בו ח"ו שום הגעת בכבוד המקום וזהו כבודו ולכך אמרו (ברכות ל ע"ב) וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה מקום גילה שם תהא רעדה וזהו הנרצה מתחלה לקבל יחוד מלכותו באהבה ובחדוה אבל אח"כ לקיים מצותיו צריך יראה ורעדה למאוד ולכך נאמר בקריאת שמע בקבלת עול מלכותו ויחודו הקדוש וטהור וְאָ֣הַבְתָּ֔ וכו' זה צריך להיות באהבה והנה בעו"ה ישראל בגולה בבבל עדיין הי' לתא דעכו"ם קשור בלבם ולא עבדו ה' מאהבה רק ליראת עונש וגלות כי ראו מה קרה להם בסבת עכו"ם אבל לבבם הי' חומד וכוסף לעכו"ם כי הי' להם הרבה חמדת הזמן ע"י עכו"ם כמאמר הנשים לירמיהו מעת חָדַ֜לְנוּ לְקַטֵּ֨ר וכו' חָסַ֣רְנוּ כֹ֑ל וזה העון טמון בלבם וזהו שאמרו אנשי כנסת הגדולה ועדיין מרקד בנו כי לא עבדו בגולה עכו"ם בפועל ולכך אמרו שגרם החטא היינו חטא עכו"ם הוא חטא גדול וזה הי' נשרש בלבם ולכך היתה ג"כ ארץ שממה כי בעכו"ם לא שייך אנוס הייתי כמ"ש:
וזה מה שאמרו שאלו לחכמים ולנביאים עַל־מָה֙ אָבְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ היינו לאחר חורבן כאשר גלו ישראל וזהו שאמר הפסוק עַל־מָה֙ אָבְדָ֣ה [הָ]אָ֔רֶץ נִצְּתָ֥ה כַמִּדְבָּ֖ר מִבְּלִ֥י עֹ(ו)בֵֽר והיינו שאין ישראל עוברים שם כי כבר גלו וא"כ למה אבדה ארץ אח"כ הא כעת אין עונשי ישראל כ"כ גדול כי יש להם טענה אנוסים היינו וזה הי' קשה לחכמים ולנביאים לפרשו כי ידוע כל מה שבלבו של אדם אפילו מלאך אינו יודע רק השם לבד יֹ֭(ו)דֵעַ מַחְשְׁב֣וֹת בני אָדָ֑ם ולכך קשה להם לפרש הדבר עד שבא ה' יודע מחשבות ופירשו וַיֹּ֣אמֶר ה֔' עַל־עׇזְבָם֙ אֶת־תּ֣וֹרָתִ֔י [...]וַיֵּ֣לְכ֔וּ אַחֲרֵ֖[י] שְׁרִ(י)ר֣וּת לִבָּ֑ם דייקא וילכו אחרי הַבְּעָלִ֔ים והיינו בלבם היו חומדים וסוררים ללכת אחרי בעלים שלמדו מאבותם והי' טמון בלבם ולכך נענשו וזהו אמרו של ר"י כי מה שהוא מאהבה שייך ברכה אבל מה שהוא בלי כוסף וחומד לא שייך ברכה וראש לכל התורה ותחילתה הוא אָֽנֹכִ֖י֙ ה֣' אֱ-לֹקֶ֑֔יךָ כי הוא ראש ושורש לכל התורה וזהו שאמר שלא ברכו בתורה תחלה דייקא דלא קבלו מצות יחוד ה' ועבודתו באהבה עד שהודו ובירכו לה' כי שרש עכו"ם הי' טמון בלבם ובזה יובן ג"כ הך דהתחלנו במה שאמר כיון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה יותר מזה והוא כמ"ש כיון שגלו א"כ יש להם טענת אנוסים על כל התורה ואין לך ביטול תורה גדול מזה ובזה ניחא מה דהוצרך לדרוש על ביטול תורה ולא כפשוטו על גלות ישראל משום דקשה דממה נפשך אם אתה נותן ב' דמעות אחת לחורבן בית ראשון ואחת לבית שני ואתה עושה חורבנות לשנים א"כ גלות בבל וגלות רומי תעשה לשנים דמאי שנא חורבן בית המקדש ומאי שנא גלות ישראל והרי כאן ד' ולזה מפרשו על ביטול תורה והיינו דע"י גלות נתעוררה טענת אונס היינו לקיום תורה וזה יתכן בגלות בבל אבל גלות רומי בבית שני לא יתכן זה דכבר קיימו וקבלו בימי אחשורוש ולכך ליכא רק ג' דמעות וא"ש ומזה נלמד בעו"ה כמה יש לנו להוריד כנחל דמעה על העדר יראי ה' בימים הללו בק"ק פראג והמדינה וכמה ביטול תורה אי' שוקל ואי' סופר אי' בית המדרש הקבוע לרבים אי' בית המדרש של תינוקות אבל יותר יש לקנא אותן זכי חולקיהון אשר סבלו יסורין ביזה שממה וגלות ממש נפוחי כפן סובלים על יראת המקום ואין לך קידוש השם יותר מזה ואילו שמעתם אומרים כאשר אחד נתעשר בפראג ומצא מציאה הון רב כמה הייתם מקנאים אותו לומר זה הצליח ויותר יש להתקנאות שזכו למעלות השלמות ונדו מביתם כגר על פני השדה ואין פורס להם לחם וקיימו וקבלו מבלי התרסה כלל נגד השם ותורתו זכו חולקיהון בתורה ובאמת מי שאהבתו בוערת כאש נגד ה' כל הצרות ויגונות כאין נגדו הלא העידו הכותבים זכרונות הרופאים באיש שיש לו תשוקה אשר באהבתה ישגה עד שאצלו כׇּל־מַ֥ר מָתֽוֹק ולא יקפיד אם אמון עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע או עלי אַשְׁפַּתּֽוֹת וכאשר כתב גאלינוס בחולה שלא ידע סיבת החולי וכאשר באתה אשה אחת לחדרו הרגיש בדופקו שינוי וכן הי' בלכתה מחדרו ובזה ראה שכל חושים תלוים בזה ומזה הבין מחלתו וכן האיש אשר לו חולת אהבה עם ה' לא ירגיש בשום דבר והכל כלא נחשב כי אל ה' תשוקתו ולהב אש אהבת ה' ימשול בו בכל אופן ולכך אמר שלמה מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת־הָֽאַהֲבָ֔ה רְשָׁפֶ֕י'ָ רִשְׁפֵּ֕י אֵ֖שׁ הוא אש אהבה ולא יכאיב לו שום נזק ולא ירגיש בשום דבר צער וזה המליצה שאמר אם תלך במו אש ותבוא במים אתך אני הרצון שאם אהבת ה' תקועה בלבו לא ירגיש באש ומים וזהו הרמז במדרש (מדרש איכה ריש פתיחתא) אילו זכיתם הייתם קוראים אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ ועכשיו אתם קוראים מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח־אֵ֥שׁ בְּעַצְמֹתַ֖י שהוא הנרצה כי לבו של אדם הוא מזבח הפנימי וחיצון לפני ה' לרצון זִ֥בְחֵ֣י אֱ-לֹקִים֮ ר֤וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה ושם תוקד אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד[...] לֹ֥א תִכְבֶּֽה ומי שאש בוערת בקרבו לא ירגיש בשום צער וכאב ולא היו אומרים מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח־אֵ֥שׁ אבל להיות דלא היתה אהבתם שלמה עם ה' ונכבתה האש והיו מרגישים במקרה הזמן וצעקו מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח־אֵ֥שׁ:
אמנם דברי המדרש הזה יש לו פנים אחרות ועיקר תכלית ואבל ההספד הוא לזכור ענין מורה הזמן ולומר הלא ראינו כי אנשים האלה ישבו לבטח פתאום באה הפורעניות ואל יתייאש אדם מן הפורעניות כי בעו"ה כשמדת הדין מתוחה על ישראל כל ישראל בחזקת סכנה וצריך תפלה ותשובה הלא נודע לכם כי לימים ימימה אמרתי שחוששני כי יש ריתחא בעולם ושטנא נצח לקבלנא ולכן בבקשה קומו ונגדור גדר לה' שירחם ה' על עמו ובלי ספק שהקב"ה ינקום דם עבדיו השפוך אם אנו עושים תשובה וזהו מאמר הפסוק לַעֲשׂ֣וֹת נְ֭קָמָה וכו' הָדָ֣ר ה֭וּא לְכׇל־חֲסִידָ֗יו היינו כמ"ש כי כשהקב"ה עושה נקמה הוא אות שישראל שבו בתשובה ג"כ וזהו תכלית פארם הודם והדרם והענין במה שאמרו בב"ב (דף י') כי שאלו הלא המפרנס עניים עושה נגד רצון ה' משל לרב שחובש עבדו במאסר ואחד נותן לו מזונות והשיבו כי המשל כך אב שחובש בנו במאסר כי יש לאב נחת בשקם אחד ומפרנס בנו ואנו בנים למקום וצ"ל תוספת קצת דמ"מ למה יש חרון אף ה' במעלים עין מצדקה הלא הוא חובשו ומנע ממנו אוצר תבואה וצ"ל כי כך המדה אב שכועס על בנו וממאן לזון אותו אם שומרי משמרת ביתו אין נותנים לו בהחבא מזונות לסוף האב כועס עליהם ואומר אני כעסתי אתם הי' לכם להיות חכמים ולדעת כי בני הוא עכ"פ הי' לכם לזונו ומבלי להשגיח בכעסי וכן הדבר בעני שה' כועס על שומרי משמרתו שלא זנו אותו ומזה הטעם והענין יש להבין שהקב"ה שולח לרשע לנקום מצדיקים כפי הדין כי אין השם עביד דין בלי דינא ח"ו ורשעים נקראים חרבו של מקום ומ"מ מעניש הרשעים שעשו שליחות הלזו כמ"ש נבוזראדן (גיטין נ"ו) א-לקים בעי לכפורי ידו בהאי גברא והוא הטעם הנ"ל אב שמצוה בכעסו למשרתו להכות לבנו מכות רצח המשרת החכם אינו מכהו כי יודע היותו בנו וכאשר יעבור הזעם יחוננהו אבל הטפש יעשה כמצותו וכשוך חמת אב היטב חרה לו על המשרת הזה שלא הבין להתנהג בחמלה עם בנו ומבלי להשגיח בדבריו בעת כעסו וזהו לַעֲשׂ֣וֹת נְ֭קָמָה כו' הָדָ֣ר ה֭וּא לְכׇל־חֲסִידָ֗יו כי מזה אות ומופת היותינו בנים למקום ולא עבדים והיש פאר והידור יותר מזה שאנו בנים לבורא עולם ומלואו גם יובן במ"ש בזוהר (ח"ג ל ע"ב) דכתיב חֶ֥סֶד אֵ֗֝-ל כׇּל־הַיּֽוֹם וכתיב [וְ֝]אֵ֗ל זֹ(ו)עֵ֥ם בְּכׇל־יֽוֹם וא"כ איך החסד דכל יום ותירץ דזעם שיש לו כל היום על הרשעים הוא החסד לצדיקים כי שופך חמתו ומדת דינו על הרשעים ואז מדת טובו ורחמיו בשפע על הצדיקים וזהו לַעֲשׂ֣וֹת נְ֭קָמָה וכו' ואז הָדָ֣ר ה֭וּא לְכׇל־חֲסִידָ֗יו כי יהי' נועם ה' וטובו על החסידים הישרים והנה בעו"ה בגולה אין ה' כועס וזועם על רשעים ומזה נראה שאין אתנו חסד בעו"ה כל היום:
וזוהיא תפלת אסף הנ"ל אַל־תֶּחֱרַ֖שׁ וְאַל־תִּשְׁקֹ֣(ו)ט אֵֽ-ל כי מדת א-ל זועם וחסד א-ל שוקט בעו"ה בגלות ובקש הוא שאל תשקוט המדה ההיא ותתעורר המדה ההיא להיות זועם בכל יום להשיב נקם לצריו ולהיות עלינו אור חסדו כל היום ולכך בתפלת י"ח תקנו תחילה ברכת המינים שישפוך ה' כעסו על הרשעים על מלכות זדון וסיעתו ואח"כ ברכת על הצדיקים ואמר אסף כִּֽי־הִנֵּ֣ה א֭וֹיְבֶיךָ יֶהֱמָי֑וּן וּ֝מְשַׂנְאֶ֗[י]ךָ נָ֣שְׂאוּ רֹֽאשׁ ויובן במ"ש (מו"ק כ"ו) דירמי' קרא (א"ה ע"ש הלשון א"ל ליהוקים כתב ירמי' ספר קינות א"ל מה כתיב בי' וכו') מגילת איכה באזני יהויקים וקרא לכל פסוקים ראשונים אמר אנא מלכא כד הגיעו להָי֨וּ צָרֶ֤י'ָ לְרֹאשׁ֙ אמר מאן אמרה אמר ירמי' כִּֽי־ה֥' הוֹגָ֖הּ מיד קדר אזכרות ושרפן באש ויש לתמוה כי דבר זה בלתי מובן בקראו כי ירושלים תשב בָדָ֗ד כְּאַלְמָנָ֑ה והָיְתָ֖ה לָמַֽס וגָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֙(ו)נִי֙ ודַּרְכֵ֨י צִיּ֜וֹן יהיו אֲבֵ(י)ל֗וֹת וכהנה יהי' מתנשא הוא בלבו לומר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑(ו)ךְ מלך כזה מה טיבו בנאות מדבר שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ בעו"ה ואין מלך בלא עם וגם מה שאל מי אמר וירמי' השיבו כִּֽי־ה֥' הוֹגָ֖הּ השאלה והתשובה תמוהות פשיטא כל דברי ירמי' מפי ה' ולֹ֤א עִנָּה֙ מִלִּבּ֔וֹ כלל וקדירת אזכרות לשרפן באש פשיטא אין לה מובן כי נלחם לחלל שמו הגדול והקדוש אמנם יובן מ"ש בגמרא פ"ק דסנהדרין (דף י"ז) דאלדד ומידד התנבאו משה מת ויהושע מכניס ופריך הגמרא א"כ איך אמר משה [וּ]מִ֨י יִתֵּ֜ן וכו' מינח ניחא לי' ומשני גמרא לא סיימוה קמי' עיין פירש"י ודוחק אבל אמרו הפשט כי לכך אמר משה [וּ]מִ֨י יִתֵּ֜ן וכו' כי מה שהקב"ה אומר ע"י נביא אינו חוזר לבל יחשדו אותו לנביא שקר לכך אמר [וּ]מִ֨י יִתֵּ֜ן כׇּל־עַ֤ם ה֙' נְבִיאִ֔ים א"כ יהי' סיפק ביד ה' להנחם מהרעה אשר דיבר עליו כי כולם ידעו שאין הנביא אומר שקר רק הקב"ה חזר ולא נביא שקר הוא אך במה דאמרינן שזה שאומר הקב"ה בעצמו חוזר היינו לרע אבל לטוב אינו חוזר כי לא יחזור ה' מיעוד הטוב וזוהיא קושית הגמרא מינח ניחא לי' ולמה לי כנ"ל דביקש שיהיו הכל נביאים שיהי' בחזרה הא אמרו יהושע מכניס לארץ וטובתו של יהושע אי אפשר בחזרה ואף מיתת משה אי אפשר בחזרה כי אין מלכות נוגעת וכו' וע"ז משני הש"ס לא סיימוה קמי' וא"ש והנה כל מה שאבותינו בארץ ישראל לא האמינו בדברי הנביאים המתנבאים בשוממות הארץ ואמרו לא תבא עלינו רעה הוא שחשבו כי ה֔' אֵ֥-ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם חומל ישראל למאוד ואפילו בעת כעסו לא שוכח רחמיו ולכך אף שדיבר לעשות רעה כאשר יגיע העת לעשות יחמול על עמו וַיִּנָּ֖חֶם עַל־הָ֣רָעָ֔ה וזו היתה תכלית טעותם ולכך כשירמי' אמר לו כל פסוקי איכה לא חרד ואמר מלכא אנא כי לא תקרה הרעה אשר ניבא כי ינחם ה' ויחמול על עמו אבל כששמע הָי֨וּ צָרֶ֤י'ָ לְרֹאשׁ֙ היינו כי אמלאה זו חריבה זו וכשאנו יורדים הצרים עולים ואם כן זהו לטובתם ובזה אין דבר ה' חוזר כי אין דובר דיבור לטובה ויחזור בו ויוציא דבריו לבטלה חס ושלום רק ידוע דעת הרמב"ן שהוא רק דבר ה' בפועל אבל ע"י רוח הקדש וכדומה יש חזרה ולכך שאל מי אמרה אמר כִּֽי־ה֥' אמרה וכשומעו כי יצא מפי ה' לטוב לעמים צרי ישראל א"כ ליתנוהו בחזרה והרי הרעה לפניו ובזה נתמלא כעס וחימה וא"ש ומה שקדר אזכרות ושרף באש הוא שטען טענת משה כי שמך נקרא עליהם ומה תעשה לשמך הגדול וכן טען דניאל (דניאל ט' יט) כִּֽי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־עִירְךָ֖ וְעַל־עַמֶּֽךָ ושם ה' נקרא על בית המקדש כדכתיב (דה"ב ו' לג) הבית אשר שמו ה' נקרא עליו א"כ בשרוף הבית באש אף שמו כביכול כאילו וכו' וזהו מטענת יהויקים איך אפשר לשרוף בית ה' ולזה קדר האזכרות ושרפן באש להורות כי שריפת בית המקדש אינה נוגעת לו רק לכבוד ה' אשר שמו הגדול נקרא עליו וא"ש והנה כבר כתבתי בירמי' במה שנאמר (ירמי' י"ח ט) וְרֶ֣גַע אֲדַבֵּ֔ר עַל־גּ֖וֹי וְ[עַל־]מַמְלָכָ֑ה לִבְנ֖וֹת וכו' הנראה כך כי יש חזרה אפי' מדיבור טוב והוא כי הקב"ה נותן זמן שיהי' לעם הזה טובה על זמן א"כ אח"כ ביד ה' כפי מעשה העם ההוא אם להאריך זמן שיהי' זמן ארוך או זמן קצר ועכ"פ דברו לא ישוב ריקם כי לא דיבר רק לזמן וזהו מ"ש [וְ]רֶ֣גַע אֲדַבֵּ֔ר כי רגע לשון זמן וכשמדבר כן אז אם ירעו מעשיהם ישוב ה' ממאמרו הטוב ויקוים רק בזמן פחות מן הזמנים כי מתחלה לא הי' יעודו רק לרגע וברצותו מרחיב וברצותו מקצר ולפ"ז אף אם עלו כבר צרי ישראל למעלה וגדולה אח"כ יש ביד ה' לרחם על עמו ולהנחם מהרעה כי יעוד הטוב לצריו כבר נתקיים כי לא ניתן להם גבול קצבה וזהו מאמר אסף כִּֽי־הִנֵּ֣ה א֭וֹיְבֶיךָ יֶהֱמָי֑וּן וּ֝מְשַׂנְאֶ֗יךָ נָ֣שְׂאוּ רֹֽאשׁ פירוש שכבר עלו ונשאו ראש וא"כ כבר נתקיים יעודם הטוב ואף אתה חזור בך לרחם עמך ולהנקם מצריך ולכך יש לשמוח בראות רוממות צרי ישראל כי בזה יתקיים יעוד ה' וישוב ה' לרחם על עמו אך באמת כלו כל הקיצים והדבר תלוי בתשובה ואין התשובה כמו שחושבים המוני עם טבילה ותענית סיגוף ורבוי דברי תהלים ותפלות שערי ציון וכדומה והכל בלי לב רק שפתיו נעות ואין כאן עזיבת חטא אשר בעו"ה מורגל מנעוריו וגם יַזְקִ֣ין בָּאָ֣רֶץ[...] גִּזְעֽוֹ לא יסור הימנו תפלה בלי כונה ובפרטיות בלי מבטא על פי גדר הדקדוק ולפעמים אומרים טעות עד שיש בו ממש חירוף וגידוף ולדעת הרמב"ם (הלכות ק"ש פ"ב ה"ח) הקורא קריאת שמע בלי קריאה כראוי על פי דקדוק הלשון לא יצא ידי חובתו אוי לנו כי רבים ימותו ואין בידם קריאת שמע אחת ומה נעשה לשיחה בטילה ושיחת אנשים ונשים בושני מכם אתם אומרים פרקי אבות ולומדים בעת מנחה בבית הכנסת (אבות א' ה) מכאן אמרו כל המרבה שיחה עם אשה גורם רעה לעצמו ולא יעבור זמן מהעת צאת מבית הכנסת והנה אגודות אגודות ברחוב ועל המים וכדומה אנשים ונשים ברוב דברים לא יחדל פשע העבודה שאין בשיחה לא תורה לא חכמה ולא ישרות ודבר מועיל כי אם לשון הרע ושיחה בטילה ומה תענו ליום פקודה מה ששמעו אזניכם וראו עיניכם כמעט רגע תשכחו מהר סרו מהדרך אשר למדום אבותם בפרקי אבות בעו"ה קהל פראג הי' בהם כל חמדה לא הי' קהל בכל העולם זהירים וזריזים שמצוות ולומדי תורה לשם שמים כמותם רֹ֥(ו)דְפֵי צֶ֖דֶק רק עון זה חוששני הואיל שלא מחו כ"כ על תערובות אנשים ונשים לזאת הפגיע בם ה' עון כולנו ולא נפקד מהם איש כלל בעונותינו הרבים וממש הערו נפשם למות אך בה' אל ימרדו הלא תכירו כי הם עם קדוש לה' אשר עמדו בנסיון כזה היו לבוז ולמשיסה וממש טובים חללי חרב מחללי רעב ואמרו בגמרא (סנהדרין ק"א) כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמר חימה עזה יש בעולם התחילו כולם לבכות ר"ע שמח כו' ונתן טעם לשמחתו כי אילו אין פשתנו לוקה וכו' הייתי חושב קיבל רבי עולמו ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח אמר ר"א לר"ע כלום חסרתי מהתורה א"ל רבי עקיבא למדתנו רבינו (קהלת ז' כ) כִּ֣י אין אדם צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא עכ"ל ויש להבין מה ביקש ר"א באומרו חימה עזה וכו' הלא עין תלמידיו רואים כי עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֜ב ה֗וּא וגם למה בכו וכי לא ידעו אֶ֥ת־אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב ה֣' יוֹכִ֑יחַ הן יסורין של אהבה ומה זה ששאל כלום חסרתי וכו' לכאורה נראה ליוהרא וגם וכי הי' נעלם ממנו פסוק אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ וכו':
אמנם נראה דיש להבין ג"כ במה שאמרה אשת איוב (איוב ב' ט) עֹ(ו)דְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻ(ו)מָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ אֱ-לֹקִ֖ים וָמֻֽ(ו)ת והשיב איוב כאַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי וקאמר שם
בְּכׇל־זֹ֖את לֹא־חָטָ֣א אִיּ֑וֹב וְלֹא־נָתַ֥ן תִּפְלָ֖ה לֵא-לֹקִֽים דכבר הרגיש במדרש וכי סלקא דעתך אשתו של איוב ובפרט למ"ד (ב"ב ט"ו ע"ב) שהיתה דינה בת יעקב שתיעצו לגדף השם הנכבד וגם מה חידש הקרא שלא נתן תפלה פשיטא הלא כל דבריו עד כה היו בצדק וביושר אבל כבר אמרו (ברכות נ"ד) [וּ]בְכׇל־מְאֹ(ו)דֶֽךָ בכל מדה שהוא מודד לך הוי מודה לו והיינו כי על הטובות יש לברך הטוב והמטיב ועל הרעות דיין אמת ואף כי הכל מה֥' ׀ אֶחָֽד מ"מ במה שיצא ממידת רחמים יש לברך לבעל רחמים באמרו הטוב והמטיב ובמה שיגיע מדת הדין יש לברך לבעל דין ואין לערב המדות זו עם זו לכך אמרו בכל מדה וכו' וזה מבואר ממש שם בגמרא דברכות והנה בגדר היסורין הבאים על אדם יש שתי בחינות אחת לא לעונש רק להזכירו ולעוררו משינת אוולתו דרך משל אדם שיתעלף יכוהו על לחיו וכהנה מעינוי נפש עד שירגיש ותשוב רוחו בקרבו ואין הכאה זו לעונש או מאיש שחרה אפו עליו כי אם לטובתו והאיש האוהב לו ביותר הוא יעשה לו כזאת ואף הוא בחזרתו לבריאותו יחזיק לו טובה בזה וכן בחטאים שאדם דש בהם ויתעלף ואין רוח טהורה בקרבו וכשיגיע לו מצער וכאב ירגיש ויאמר ה' עשה לי כזאת כי כזאת וכזאת עשיתי ולומד מוסר ולא ישוב לאוולתו אשר חטא לנפש וזו תכלית הטובה ולא נקרא כלל עונש כמו הנמשל באדם הנ"ל שהיא תכלית הטובה והקירבה מאדם לחבירו אמנם בחינה שנית היא לעונש לאדם בעבור חטא שנענש מה' כי חרה אפו בו על כי עזב מצותיו ודרך הישר וזהו שהוא מיוחס למדת הדין כי נעשה בחמת ה' והמופת להכיר היסורים מאיזה בחינה הם הוא איש אשר יבואו עליו יסורין עד שאי אפשר לעמוד בהם כי אם יגוע וימות א"כ ע"כ מבחינה שני' הם כי אי אפשר להיות מבחינה ראשונה כי לא ניתן לו זמן לתהות על הראשונות ולהטיב דרכו כי מת מתוך היסורים וזהו פשוט והנה איוב יסורים שהיו מתחלה באים לו באבוד רכושו ובניו ייחס הכל לבחינה ראשונה לעורר משינתו האוולת למען ייטיב דרכו ולזאת חשבם כי לא נעשו ממידת הדין כי אם מבעל הרחמים גמורים כנ"ל ולכך כל ברכותיו היו למידת הרחמים וזהו שאמר (איוב א' כב) ה֣' נָתַ֔ן [וַֽ]ה֖' לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם ה֖' מְבֹ(ו)רָֽךְ דייקא שהוא מידת רחמים מבורך כי הוא בכלל טובה שיש בו ברכה למידת הרחמים ולזה שתקה אשת איוב כי גם דעתה הי' בכך אך כאשר הגיעו יסורים שהיו כ"כ מרים וקשים עד שאמרו חז"ל (ב"ב ט"ז) קשה צערו של שטן וכו' ושפטה אשת איוב כי יסורים הללו למיתה ניתנו וא"כ אי אפשר שיהיו מבחינה ראשונה כי הלא ימות בהן רק ממידת הדין וא"כ הברכה למדת הדין בכלל ברוך דיין אמת כנ"ל וזהו שאמרה כי ראתה שהוא מייחס גם זה למידת רחמים אמרה עֹ(ו)דְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻ(ו)מָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ אֱ-לֹקִ֖ים וכו' רצונה לומר לא כן הוא כמו שאתה חושב שהיסורין שלך הם בגדר רחמים כי מות תמות ביסורים הללו וא"כ בָּרֵ֥ךְ אֱ-לֹקִ֖ים דייקא הברכה תהי' למידת הדין וָמֻֽ(ו)ת כי תמות תיכף כי אי אפשר לסבול יסורים כאלה ותחי' וזה מורה כי הוא לעונש מבעל דין ולו נאה לברך כביכול והשיב איוב לא כי כי לא אבעוט ביסורין ואקבל וחי' אחי' וזה אמרו (איוב ב' י') אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ וכו' ודעתו הי' שהכל מבעל הרחמים ולא בירך למידת הדין כי אם למידת הרחמים וקאמר דלא תימה ששינה המדות למעלה וקלקל הצנורות כביכול כי אם בְּכׇל־זֹ֖את לֹא־חָטָ֣א אִיּ֑וֹב וְלֹא־נָתַ֥ן תִּפְלָ֖ה לֵא-לֹקִֽים דייקא שלא פגם במידת הדין ויפה עשה שבירך לבעל הרחמים כי כל יסוריו לרחמים גמורים היו להטיב באחריתו כנודע ובזה יובן ג"כ מאמר הנ"ל כי כבר אמרו חז"ל (ויק"ר י"ז ה') אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה והנה יש ג' אופנים במה שפוגע בנפשות תחלה א' אם יסורים הבאים לאדם לא בשביל עצמו כי אם לייסר הדור שיאמרו אם לצדיקים קרה כן אנן מה נעשה ואם בארזים נפלה שלהבת וכו' א"כ אם יבוא עונש זה לצדיק בחסרון ממון שלו וביתו ובגדיו העבודה שלא יקחו ממנו מוסר שום אדם כי מי יחוש אם תלמיד חכם או צדיק מופסד בממון אדרבה יצחקו עליו צעירים ויאמרו כך יפה לו לאו כל אדם זוכה לב' שולחנות וכדומה ומעולם לא ראיתי אחד שהרהר בתשובה בראותו שתלמיד חכם נלקה בממון שלו ואומרו קהל ה' אם שמעתם כי שלשה חכמי לב ז"ל שספדנו כעת ירדו מנכסיהם אם הייתם מאנחים אנחה קטנה עליהם או להוריד דמעה טיפה כחרדל אבל בשמעכם כי פגעה מדת הדין בגופם ישראל קדושים הם לבכות עליהם וללבוש שק ואפר בחלותם כראוי לספר תורה ששרוי בצער:
והנה יש עוד ב' אופנים והם כמעט א' אם היסורים אינם באים לייסר הצדיק שישוב מדרכו רק עבור עונש דהיינו תלמיד חכם שביטל מתורה ואמרינן (קוה"ר א' ט"ו) שהוא מעוות שלא יוכל לתקון כי אפילו ילמד כל היום בלאו הכי צריך לעשות כן ובזה הענין בא העונש עליו תיכף בגופו כי לא שייך שיבוא על ממון שלו אולי יחזור אין זה בגדר החזרה כי הוא מעוות וכו' ועוד יש אופן אחר והוא במה שנאמר (קוהלת ז' ב) אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא הפירוש הוא כך כי כעת א"א לעשות כל מצות בלתי חלק חטא וחלק סטרא אחרא כדומה מצות עונה מצות פרי' ורבי' בלתי יצר לתאוה א"א לעשותו וכן לאכול בשבת בלתי יצר לתאוה וכיוצא בזה ממש עד שאנשי כנסת הגדולה הוצרכו להניח ליצרא דעבירה דצריך לי' לברייתא ולזאת בעו"ה כל מצות ומעשים טובים יש חלק לסטרא אחרא בגוויהו ולעתיד לבא בעולם התיקון יהי' הכל בלי צד יצה"ר כמו קודם חטא שהי' אדם בועל בלי חמדת יצה"ר ולכך לא יתבוששו וכן יהי' לעתיד לבא ויהי' כשירצה איש לזקק לאשתו יתפלל לה' ויזווג כי מה' יהי' לו כח הזה וזהו (בראשית כ"ח כא) וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽה֙' לְנֹ֣(ו)כַח אִשְׁתּ֔וֹ (ועיין במדרש נעלם פרשת אלה תולדות וכו' ע"ש) וזהו אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא כי לא סגי בלאו הכי ולכך הקב"ה שחפץ בטובת בחיריו למען יהי' שכרו זקוק ומזוקק לעולם הבא לבל יהי' בו סיג בתערובות סטרא אחרא במצוה שולח לו עונש בזה העולם ושכרו שלם לעוה"ב וא"כ עונש זה בא על דבר שאין בו מהחזרה ותשובה כי בעולם הזה לא סגי בלאו הכי ולכך בא תיכף על נפש צדיק ויובן בזה דר"א חלה ולא הגיעו לו שום יסורים בממון כי אם תיכף חלה ואמר חימה עזה יש בעולם מהיכי תיתי שיבואו תיכף יסורים על הגוף אין זה אלא חימה עזה יש בעולם והיסורים הם כדי שילמדו תועים בינה לייסר המוני עם כנ"ל האופן הראשון ולכך באו עלי כי חמה עזה יש בעולם דייקא וכששמעו תלמידים לזה התחילו לבכות שהוא נענש בעון דורו ובחבורתו נרפא לנו וה' הפגיע בו עון כולנו ור"ע שחק כי חשב שהוא מפאת עצמו ולא שיחזור בו כי אם לעונש ולכך בא תיכף על גופו ואמר כי שמח כשרואה פשתנו לוקה וכו' וזהו שיסורים באים לעונש ור"א השיב שר"ע סבור בדעתו שהוא מפאת האופן השני הואיל ונתרשל בתורה ואין לו תקנה כנ"ל לכך שחק ולזה שאלו עקיבא כלום חסרתי מהתורה הרצון שמנע רגע אחד שלא למד כי כבר מבואר בגמרא דסוכה (דף כ"ח) בהפלגת התמדת התורה של ר"א ממש בלי ביטול הרף עין ואמר ר"ע לא כן אני חושב כי אם הוא באופן השלישי כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק וגו' על זה אמר פשתנך לוקה שלא יהי' בשכרך לעולם הבא שום סיג ולזה אני שמח וזהו אי אפשר בחזרה וא"ש ומזה נבוני עם שפטו נא כמה חובה עלינו להצטער בצערם של צדיקים אבל לא יהי' צער בעלמא ואנחה לבד רק כמ"ש לתת ללבו לתקן מעשיו בכל דרכיו ולראות להתמיד בתורה כפי אפשרי כי מעוות הוא לא יכול לתקן וכל רגע פסידא דלא הדר וכשאתם עוסקים בתורה יהי' עסקיכם לשם שמים לא לפלפול ויוהרא רק ללמוד לשמור ולעשות כל איש ישראל אשר איננו בקי בהלכות שבת מרישא לסיפא לא יכונה אצלי בכלל איש השלם אוי ווי איך מצפים ומייחלים לגאולה ואלמלי שמרו ישראל שתי שבתות היו נגאלים (שבת קי"ח ע"ב) והגאולה תלוי' בשמירת שבת ואנחנו בעו"ה עוברים בחסרון ידיעה על רוב איסורי דאורייתא ודרבנן ההולך בדרך ורוח נושבת ורוקק ברוח ורוח נושאת הרוק עובר משום זורה כדומה כהנה וכהנה איסורים רבים וסיפר לי אחד מתלמידי שהי' בעלזס והיו יושבים בשבת במסיבה וחם להם ולקחו החלונות מתוך ציר שלהם והסירו משם ותלמידי מחה וצחקו עליו והוא איסור גמור איסור בנין וסתירה ולכך חובה ללמוד הלכות שבת ויום טוב ושמירת שבת מקרבת הגאולה ואמרו במדרש כפויי טובה בניי אני אמרתי לְמַעַנְכֶ֞ם שִׁלַּ֣חְתִּי בָבֶ֗לָה ואתם אמרתם קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣(ו)ר בַּחוּרָ֑י והוא תמוה אבל יובן במה שכבר מקדם בדרוש חנוכת בית הכנסת אמרתי קושיא זו להריטב"א ז"ל (יומא נ"ד ע"ב) במה שנכנסו גוים לקדש הקדשים ומצאו כרובים מעורים זה בזה וכו' דהא בזמן שאין עושים רצונו של מקום אין פניהם איש אל אחיו וכבר תרצתי אז אבל כעת יובן בדרך אחרת כי ידוע מ"ש במדרש (עיין בזוהר ח"ב קע"ט) לעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים אפילו בשבת של חול ובהך אפילו בשבת של חול רבו בו פירושים ואין דבר יוצא מידי פשוטו כי כל מועדים נקראים שבת כנודע וכוונת המדרש אפילו יום טוב שני של גליות שהוא באמת חול דבקיאי אנן בקביעא דירחא ואמרו (ביצה ו' ע"ב) לגבי מת כחול שווינהו רבנן ומ"מ לא זזה שכינה ומבואר בירושלמי דתענית (פ"ד ה"ה) בחורבן בית ראשון הי' חורבן הבית באחד באב כי בט' תמוז הובקעה העיר וכ"א יום מקל שקד הוא א' באב וידוע בגמרא דעירובין (דף י"א ע"ב) כי ט' אב הי' ביום א' א"כ ראש חדש אב הי' בשבת והיתה אז השכינה שורה בנו ושפיר מצאו פניהם איש אל אחיו וא"ש אך הטעם באמת למה סיבב הקב"ה שיחרב בשבת ולא היתה מגינה שבת לבל יחרב בה הטעם שהוא לטובת ישראל כי לְמַעַנְכֶ֞ם שִׁלַּ֣חְתִּי בָבֶ֗לָה כי השכינה הולכת עם ישראל להגן בעדם כאם המרחפת על הבנים ולולי כן ח"ו כבר גוענו ואבדנו ולכך מבואר בזוהר (ח"א דף קמ"ט) שנגלה המרכבה ליחזקאל לנחם לישראל כי חשבו שאין השכינה אתם בגולה וא"כ ח"ו אבדה תקותינו ויחזקאל נחמם שראה המרכבה בנהר כבר ולאות כי השכינה עמהם לכך לולא שהשכינה היתה בלאו הכי שורה בישראל בעת החורבן ביום שבת קדש הי' קשה לשכינה לדבק בישראל אחר סלוקה למעלה ברום גבוה אבל הואיל בלאו הכי שבת היתה למטה שורה עליהם וכשנחרב הבית לא זזה מאתם כאם אשר בני' תנחם והלכה בגולה אתם ואם בגולה צריכה להיות השכינה אתנו לבל יכלו אותנו הצרים מכ"ש ביום חרון אף ה' בְּי֥וֹם זָֽעַם ביום החורבן לולי שהשכינה היתה אז שורה בישראל עבור קדושת שבת כבר פגעו בישראל לבלי יהי' ח"ו שריד באהלי יעקב וזהו סיבת החורבן בשבת ובזה יובנו דברי המדרש כי כבר נודע כי שבת אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה֔' וכו' ולכך כנסת ישראל מתרעמת קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣(ו)ר בַּחוּרָ֑י והיינו כי בשבת קדש נחרב הבית ולמה לא הגנה זכות שבת והקב"ה משיב כפויי טובה אתם זהו לטובתכם אני אמרתי לְמַעַנְכֶ֞ם שִׁלַּ֣חְתִּי בָבֶ֗לָה והי' לכם לדעת כי מזה הטעם נחרב בשבת וזוהיא תקנתכם וא"ש ראו כמה יש לנו לכבד השבת כי זוהיא שמגינה בעדינו ושכינה אז לנגדנו ובאור א-לקים חיים אנו הולכים לכן צריך שמירה ביותר ביום השבת בכל דברים כעומד לפני שכינה ומי לא יירא ולא יחת ובכל מקום יש קדושת המקדש כנזכר באיוב [אַף־]לְ֭זֹאת יֶחֱרַ֣ד לִבִּ֑י וְ֝יִתַּ֗ר מִמְּקוֹמֽוֹ ודרשו במדרש (ילק"ש רמז תתקכ"א) אין וְ֝יִתַּ֗ר אלא קפיצה בני אהרן ועוזיהו נכנסו להקטיר מתו ונצטרעו טיטוס נכנס בשלום ויצא בשלום והמכוון בזה כי רבים מייחסים שלימות למקום כמו עוד היום אומות אומרים סגולת המקום להשמיע תפלה שם כמו שסגולת המקום להצמיח פרי זה משא"כ מקום אחר כן סגולת מקום זה להשמיע תפלה ולעבוד עבודה יותר משאר מקומות אמנם האמת אף כי מעלת מקום הכנה לכך העיקר במעשה האדם לקשור שם השריית שכינה ואמרו חז"ל (תענית כ"א ע"ב) לא המקום מכבד האדם כל זמן שהשכינה היתה בהר נאמר צאן ובקר אל ירעו ואח"כ הותרו וכן מורה קדושת המקדש כל זמן שהשכינה שם כשהיו נכנסים נדב ואביהו ועוזיהו היו נזוקים ובהסתלקות השכינה טיטוס ושאר צוררים נכנסים ויוצאים כי סר צל השכינה משם לבל יהי' אור שכינה זורח ומבהיק וזהו כוונת המדרש וְ֝יִתַּ֗ר אין וְ֝יִתַּ֗ר אלא קפיצה פירוש שהלב קופץ ממקומו כי מתחלה הלב חשב שהכל תלוי בקדושת ומעלת המקום אבל כעת הלב קופץ מזה דהיינו מן המקום כי אין עיקר תלוי במקום כי אין מקום מכבד כנ"ל והראי' כי נדב ואביהו ועוזיהו נענשו בכניסתם וטיטוס יצא בשלום שמע מינה דאין מעלה במקום גרידא כי אם הכל בעשי' לשמה לקשר שכינה וזהו וְ֝יִתַּ֗ר ממקומו כי הלב שחושב לתואר מעלה למקום קפץ וראה ששקר חשב ולכן בכל מקום שמשמרים שבת כראוי יש קדושת מקדש ושריית שכינה ולכן מאוד יש ליזהר בשבת בעסקיו ודבריו וענינו כעומד לפני ה' ועיני ה' תמיד בו הנה טעם ופירוש על ששחקו גוים (איכה א' ז) ופרש ידו עַ֖ל כׇּל־מַחֲמַדֶּ֑י'ָ הענין הוא כך כי כבר נודע כי לפי המזל ח"ו יש לנו כליון כי המזל מורה שאברהם אינו מוליד רק אנו למעלה מהמזל והנה כל מעשי עכו"ם בטלמסאות הוא כך שעושים צורת זכר ונקבה בדבוק והוא מורה על חמה ולבנה ומקטרים ומנסכים והוא לשיטתם לחכמת הקסם להוריד שפע כי יושבים תחת המזל הנה המה היו תמיד יודעים כי אין לנו עסק עם מזלות כי אין מזל לישראל ולכך חשבו אף כי לפי מערכות השמים רעה נגד פנינו מ"מ אנו למעלה מזה ובבואם לקדש הקדשים ומצאו כרובים מעורים שהוא זכר ונקבה בדיבוק חשבוהו למיני טלמסאות והוא לחמה ולבנה וא"כ ראו שישראל ג"כ צריכים לכך חשבו שהם ג"כ תחת המזל וע"פ חכמת כוכבים רעה נגד פניהם ח"ו א"כ שחקו ויאמרו זה היום שקוינו בלענוהו כי משמים נלחמו בעדם כוכבים ממסילותם וזהו ג"כ שעמון ומואב שמחו בזה כי עיקר עוונם הי' בשכירת בלעם ובלק וקסמים בידם כי בן נח מצווה על כישוף וזה הי' ענין בלעם כי מה בכך שידע רגע אשר יכעס ה' וכי בשביל כך ח"ו יהי' השם בעת אפו עושה דבר נגד הדין וישמע בקול מתועב כזה וכי בן אדם הוא ח"ו לקבל בעת כעס לשון הרע ויקטול בלי חקור הדין היטב הלא הוא שופט צדק ודיין אמת צדיק וישר תמים פעלו אבל כל עסקיו לקסום קסם כדכתיב (במדבר כ"ב ז) וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם רק אין הקסמים מצליחים רק ברגע כשה' כועס אז נוטלים סטרא אחרא שפע ואז יש לסטרא אחרא יותר כח בקסמים ואז מצליחים ביותר וזו היתה מעלת בלעם כי בלק הי' יותר בקי בחכמת הקסם לעשות טלמסאות בקטורת ועבודות כנ"ל רק כל חכמת בלעם היתה לכוון השעה והעת אשר זועם ה' ואז הקסם מצליח והכל הי' בכישוף ולכך ריחק ה' אותם הואיל והלכו בקסם ובן נח מצווה על כך ודור הפלגה שנענשו הי' הכל הואיל שהלכו אחר קסם ולכך כאשר ראו כרובים חשבו שהוא ג"כ ממין הקסם וא"כ מה חטאו בקסם הלא ישראל ג"כ עושים כך ולכך אמר (איכה א' י) עמים אֲשֶׁ֣ר[...] לֹא־יָבֹ֥אוּ בַקָּהָ֖ל לָֽךְ פרשו ידם על מחמדי' כרובים לסובב בשקר כהנ"ל ובזה שלמדו הואיל ועושים טלמסאות חשבו כי אין ח"ו שריד לישראל כי מזלות נלחמו נגד ישראל והכרובים היו צפונים וטמונים בתוך קדש הקדשים והגוים הוציאום וזהו מאמר אסף (תהלים פ"ג ד') עַֽל־עַ֭מְּךָ יַעֲרִ֣ימוּ ס֑וֹד וְ֝יִתְיָעֲצ֗וּ עַל־צְפוּנֶֽיךָ היינו כרובים שהיו צפונים בהסתר מקום סתר ישיתו עצה עליהם ויאמרו הנה ככל המון גוים בית ישראל עובדים לצבא השמים וא"כ כלה ונחרצה משפטם כי המזל למולם לכך אמר (שם פסוק ה') לְ֭כוּ וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי וְלֹֽא־יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם־יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד כי כל עבודתם למזל כמונו והמזל לוחם נגדם וא"ש אבל יש עוד פירוש בזה ונקדים להבין במה דדרשו (חגיגה ה ע"ב) על פסוק (ירמי' י"ג יז) וְאִם֙ לֹ֣א תִשְׁמָע֔וּהָ בְּמִסְתָּרִ֥ים תִּבְכֶּֽה־נַפְשִׁ֖י מהו בְּמִסְתָּרִ֥ים מקום יש לקב"ה ושמו מסתרים ומי איכא בכי' קמי' קב"ה והאמר רב פפא אין עצבות לפני קב"ה דכתיב עֹ֥(ו)ז וְחֶדְוָ֖ה בִּמְקֹ(ו)מֽוֹ ומשני כאן בבתי גואי כאן בבתי בראי ופריך בבתי בראי לאו הכתיב וַיִּקְרָ֗א[...] ה֛' צְ-בָא֖וֹת[...] לִבְכִי֙ וכו' שאני בית המקדש דאפילו מַלְאֲכֵ֣י שרת [בכתוב: שָׁל֔וֹם (וכ"ה להלן)] מַ֖ר יִבְכָּיֽוּן עכ"ל יש להבין דהא קרא מדבר בנביא שמזהיר העם ואמר שאם לא ישמעו לו יבכה נפשו במסתרים ומה ענין זה להקב"ה ועוד מה שאל מהו מסתרים מה קושיא מקום סתר שמה לבל יכירו ברואיו בעצבונו וגם יש להבין החילוק בין בתי גואי לבראי ומה הם ועוד הא כבר אמר שבמקום הנקרא מסתרים בוכה וכאן אמר בכל בתי גואי והא אמר רק במסתרים בוכה ומה ענין קושיא זו לר"פ הא מקרא מלא עֹ֥(ו)ז וְחֶדְוָ֖ה בִּמְקֹ(ו)מֽוֹ ויתר דברי תימא מבוארים בעצמם ואין צריכים לשאלה כלל אבל יובן דיש להבין במה דקאמר הנביא [וְ]אִם֙ לֹ֣א תִשְׁמָע֔וּ[הָ] בְּמִסְתָּרִ֥ים תִּבְכֶּֽה־נַפְשִׁ֖י כי לא בכה אלא פומבי הלא אמר (ירמי' ח' כג) מִֽי־יִתֵּ֤ן רֹאשִׁי֙ מַ֔יִם וְעֵינִ֖י מְק֣וֹר דִּמְעָ֑ה וְאֶבְכֶּה֙ וכו' ומִֽי־יִתְּנֵ֣נִי בַמִּדְבָּ֗ר מְלוֹן֙ אֹֽ(ו)רְחִ֔ים והענין הוא כך כי להסיר הצער הגדול אחד הוא מי שאין דעתו שלימה לא ירגיש בצער ולכך אנחנו בעו"ה איננו מרגישים כ"כ חורבן בית המקדש לחסרון דעתינו ואין שוטה מרגיש [וְ]יוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב ואילו אנחנו היינו משיגים העדר שלמותינו ואובדן תפארתינו בחורבן בית המקדש לא הי' ערב לנו לאכול ולשתות כי אם להתפלש בעפר גם בכי' יש נייחא במקצת לעצבים ולכך צוותה התורה ליפת תואר (דברים כ"א יג) וּבָ֥כְתָ֛ה [אֶת־]אָבִ֥י'ָ וְ[אֶת־]אִמָּ֖הּ וכתב הרמב"ן (ד"ה וטעם האבילות) כי יש לעצבים נייחא בבכי והוא כי ד' מדות באדם כידוע הם בנוים על ד' יסודות ואם יש לא' מותרות תקלקל הגוף אם לא ידחנו ומותרות לבנה שהיא יסוד מים בפה ברוק ומותרות ירוקה שהיא רוח באוזן בצואת אוזן הוא ומותרות אדומה שהיא אש בחוטם ולפעמים כאשר תגבר הרבה יזוב דם מנחיריו ומרה שחורה שהיא יסוד עפר היא המולדת בטבע עצבון וכאשר תגבר יצא אדם ח"ו מדעתו והרופאים קראו מעלאנקאל"י ומותרות ילך בעינים ולכך לאחר הבכי אשר מותרות מרה שחורה נדחות יש לעצבון נייחא כי מרה שחורה דוחה המותרות ותקנה גדולה היא לצער ועצבון לרחוק נדוד מן המקום שקרה לו העצב וכאשר לא יהי' נגד עיניו לא יגדל כאבו ועצבו כ"כ וכבר ידוע כי יותר שמתגבר יסוד מים בראש יותר הוא סכל טיפש ואפילו בהמות שראשם מים שוטים ומשתגעים כנודע ולכך הנביא לרוב צערו עלי ישראל אמר מִֽי־יִתֵּ֤ן רֹאשִׁי֙ מַ֔יִם היינו שיהי' בלי דעת להרגיש השבר ותקנה שני' עיני מקור נוזלים לבכות תמיד תקון שלישי מִֽי־יִתְּנֵ֣נִי בַמִּדְבָּ֗ר מְלוֹן֙ אֹֽ(ו)רְחִ֔ים להרחיק נדוד ממקום מקדש וארץ ישראל אולי ישכח כמה שברו וצערו אבל כבר אמרו (מדרש איכה פ"ד יד) חורבן בית המקדש הי' טוב לישראל ששפך חמתו על עצים ואבנים ונמחלו ע"י כך עונות ישראל כדדרשינן תַּם־עֲוֺנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן אבל עיקר היגון על הגלות המרה הזה:
ואמרינן במדרש (איכ"ר ה' יז) עַל־זֶ֗ה הָיָ֤' דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ וכו' עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ האשה שפירשה מבעלה איזה ימים נאמר (ויקרא ט"ו לג) הדוה בנדתה אנו שפורשים זה כמה שנים על אחת כמה וכמה יש להבין ק"ו בעו"ה הכל יודעים זה וגזירה שוה לכל נפש לשלול שלימות חיינו בגלות הארוכה ולא נשאר בנו שום תואר והנביא המשילנו (יחזקאל ל"ז ג) הֲתִֽחְיֶ֖ינָה הָעֲצָמ֣וֹת היבשות אבל באמת באנו ליישב פשוטו של מקרא דלמה אמר בשביל כך דוה לבנו בשביל ששועלים הולכים בבית ולא טעם אחר שבעו"ה עם ה' להרג ולביזה ועת צרה היא ליעקב מיום ליום אבל להבין אם נדה נקראת דוה היותה מופרשת מבעלה הלא זבה יותר מופרשת דצריכה שבעה נקיים אבל כבר אמרו חכמי מדינות אם המלך יגרש אחד מחצרו לא יגרשו תיכף לעולמים כי אז יצר לו וימות רק יגרשהו לזמן וא"כ לא תמוש תקותו שהוא בעומד וחוזר ולאט לאט מורגל בגרושיו ואם אח"כ יתוודע לו שהוא מובדל לזמן מרובה כבר מורגל טבעו והנה זבה ברואה פעם אחת שומרת יום כנגד יום ואין דוה כל כך כי מצפה מחר תהי' טהורה לבעלה וכשרואה למחר עדיין מצפה למחר לא תראה ותהי' טהורה ואם תראה ביום ג' כבר מורגלת לישב בדד מבעלה ולכך אין כאן דוה משא"כ נדה תיכף ברואה טפה כחרדל צריכה לישב ז' ימים מובדלת מבעלה היא דוה ומצטערת שתיכף יודעת שהיא מובדלת וזה הטעם שהסתיר ה' קץ הגלות המר הזה דאילו הי' נודע א"כ היו ישראל באותו זמן דווים מאוד שיהיו זמן רב בגלות ולא יוכלו לסבול הצער אבל כיון שהוא נסתר חושבים כל עת צרה בעו"ה שהוא עקבתא דמשיחא ובזמן ר' עקיבא שהי' מעט אחר החורבן קוה על משיח וטעה בבן כוזיבא ובזוהר מבואר דלכך היו בבבל נביאים כי השכינה לא זזה בחורבן בית ראשון מן הבית הואיל והי' הגלות על זמן מועט משא"כ בחורבן שני שהוא לזמן רב נסתלקה השכינה מכל וכל והנה הליכת שועלים בבית מורה שנסתלקה השכינה כי בעוד שהשכינה שם מגור להיות לילך שם כנודע ולפי"ז מהליכת שועלים הוא אות שנסתלקה שכינה וזו אות בעו"ה על אריכות הקץ וזה שאמר הפסוק על זה דוה לבנו שועלים הלכו בו דמורה על אריכות הגלות לכך דוה לבנו וזה שאמר ר"ג אשה שפרשה מבעלה נקראת דוה בנדתה ולמה לא זבה וצ"ל דלזבה יש תוחלת ותקוה מיום ליום ואינה דוה כנ"ל אף זו אילו לא הלכו שועלים לא הי' דוה לבנו משא"כ עכשיו כנ"ל וזה (איכה א' ח) חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם עַל־כֵּ֖ן לְנִ[י]דָ֣ה הָיָ֑תָה וא"ש והנה לפמ"ש הטעם שנסתר הקץ לבל יכאב לב העם וא"כ המבין יבין סתירת הקץ היותו לזמן מרובה וארוך וז"ש הנביא בְּמִסְתָּרִ֥ים שהקץ הוא נסתר זהו ראי' שיהי' ארוך וע"ז תִּבְכֶּֽה־נַפְשִׁ֖י אמנם יש עוד טעם על סתירת הקץ ופירוש על מה שאמרו (סנהדרין צ"ט) מאי י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י אר"י ללבי גיליתי לאבריי לא גיליתי ופירש"י שלא הוצאתי דבר מפי שהיו אבריו יכולים לשמוע אבל בלבי הי' טמון הדבר לבי לפומי לא גליא ללבי גליתי לפומי לא גליתי והוא דאילו ישראל עושין תשובה נגאלין מיד ובאמת הקב"ה יודע כי יעברו ימים רבים ולא ישובו אמנם כבר נודע (נדה טז ע"ב) כי צדיק ורשע לא קאמר דהבחירה ביד איש והקשו תוספות (ד"ה הכל) האיך אמר חזקי' חזאי דנפקי מנאי בנין דלא מעלי והתירוץ הוא דכביכול מפיו אינו יוצא שיהי' זה צדיק או רשע דא"כ הוי גזרה ואבדה הבחירה אבל במחשבתו חקוק וגלוי אם יכשר או יפסל כי הלא יודע עתידות והחכמים ברוח הקדש משיגים מחשבת הבורא ב"ה ולכך על תרגום בראשית מפרש במחשבתה ובחד תרגום בסוכלתנא כי החכמה היא המחשבה וחכמים משיגים מחשבת ה' והוא רוח הקדש באמת ומדרגת נשמתם ולכך חכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב) כי החכם מדבק נשמתו במחשבת ה' ומשיג יותר ממה שהנביא שומע מה שה' מוציא מפיו כביכול ואפילו בשר ודם יש דברים בלבו מה שאינו מוציא מפיו ומכ"ש בקב"ה ולכך החכם שמשיג במחשבתו הבורא יותר גדול מנביא שהוא מלשון ניב שפתים ולכך דניאל עדיף מינייהו דאינהו נביאים והוא ברוח הקדש משיג יותר בחינת חכם ולכך חזקי' השיג במחשבת רוח הקדש והנה הקב"ה אם יאמר הקץ לזמן מוגבל א"כ מורה שהדורות לפנים לא היו זכאין וצדיק ורשע לא קאמר לכך אי אפשר לומר הקץ אבל אנשים שחכמתם משיגה במחשבת א-לקים המה יודעים זמנו וזהו לבי לפומי לא גלאי דצדיק ורשע לא קאמר אבל לבי מקום מחשבה גלוי גלאי זמן הקץ כנ"ל ולכך דניאל עדיף מינייהו שהשיג במחשבה ולכך השיג הקץ כנודע ובזה יובן דברי הגמרא דקאמרינן דנביא אמר בְּמִסְתָּרִ֥ים תִּבְכֶּֽה־נַפְשִׁ֖י היינו על קץ שהוא מסתרים וע"ז קשה הא אדרבא זה לטובת ישראל ולכך נסתר הקץ דכל יומא זמנא הוא אם ישובו והי' עת גאולה וליכא למימר דידע שלא ישובו ויאריך הגלות מאד הלא זה אי אפשר דהא צדיק ורשע לא קאמר וע"ז משני דנביא השיג בחכמתו ברוח הקדש מחשבת המקום ובעו"ה לא ישובו מיד ויאריך הקץ ולכך בכה וזה שאמר מקום יש לקב"ה ושמו מסתרים והיינו מקום מחשבת א-ל שהוא כנוי ללב וכן בכנוי מסתרים שהוא תכלית הסתר וע"ז הקשה הגמרא איך אפשר לנביא שיהי' מלא בכי ועצבון להשיג מסתרי א-ל והלא צריך שמחה גדולה כאמרם (שבת ל ע"ב) אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה כי אז יתדבק שכלו בשכל הפועל מעלה מעלה עד הדבקו בשכל נבדל וזהו מאמר רב פפא אין עצבות לפני מקום אין הכוונה על הקב"ה שהוא נבדל מכל תוארי גשם רק העומדים לפניו לשמשו ולהשיג שפע אצילותו אין בהם עצבות כי אי אפשר להשיג ברוח הקדש מבלי שמחה וזהו עֹ֥(ו)ז וְחֶדְוָ֖ה בִּמְקֹ(ו)מֽוֹ הרצון להשיג מקומו של עולם צריך עוז וחדוה לכך אמר לפני קב"ה דייקא וא"כ קשה האיך השיג ירמי' במסתרים בעצבון ובכי אך תדע דהמפרשים הרגישו במה שאמרו אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה דכתיב (תהלים ל"ד יט) קָר֣וֹב ה֭' לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֑ב ושכינתו בכלים שבורים עד שאמרו (שבת י"ב ע"ב) השכינה למעלה מראשותיו של חולה והיש עצבון גדול מזה אמנם הישוב כי להדבק בשכינה צריך מעלות מעלות כמ"ש הרמב"ם (יסוה"ת פ"ז ה"א) ראשון להדבק בשכלים הנבדלים הם המלאכים השומרים משמרת ה' ואח"כ לעלות אל אור פני א-לקים חיים וכל זמן שלא הגיע להדבק בשכינה אז צריך שמחה כי המלאכים הם מיימינים ומשמאלים המשמאילים הן מרא דיללא אשר סטרא אחרא מצדם ולילית מקרבם אבל סטרא דקדושה הכל בשמחה והכל ששים ושמחים לעשות רצון קונם ולכך אם אינו בשמחה אינו מתדבק במלאכים הטובים וח"ו מתדבק בסטרא דלילית אשר כולם עצבים ויגונים ולכך העצבות בגדר מרה שחורה שהוא יסוד עפר ולא יתדבק עפר לילך מעלה אבל שמחה בגדר מרה אדומה שהוא יסוד אש אשר טבעו לעלות מעלה ולהתדבק בשורשו אבל אם כבר הגיע שעבר מדרגת המלאכים ונכנס לקדש פנימה להתדבק בשפעת ה' שם אין צריך שמחה דאדרבה הקב"ה קרוב לנשברי לב ויפן לקול יגונו לנחמו וליתן עליו מהודו וזה הכוונה שאמרו חז"ל (שבת ל ע"ב) קודם דנפתח בגרסא שהוא להתדבק בה' צריך מילין דבדיחותא לשמח כדי לבל יתן מקום לסטרא אחרא ח"ו לחול אבל אחר דפתח וה' למולו כי אין לה' אלא ד' אמות של הלכה בעולמו אז צריך להיות שִׂפְתוֹתָיו֙[...] נֹ(ו)טְפ֖וֹת מ֥וֹר וזה שאמר בבתי בראי היינו מחיצות מלאכים אין עצבות אלא עֹ֥(ו)ז וְחֶדְוָ֖ה בִּמְקֹ(ו)מֽוֹ אבל במסתרים דהיינו הנביא שכבר הגיע להדבק בה' ומחשבתו שהוא סתרי א-ל ונקרא [מ]סתרים והוא בתי גואי לא יפסיד השגתו בשביל עצבונו וקרוב לנשברי לב ופריך הגמרא הא בתי בראי איך תאמר כי עצבות הן מצד סטרא אחרא הכתיב וַיִּקְרָ֗א[...] ה֛'[...] לִבְכִי֙ והאיך קס"ד שיתן כח לסטרא ההוא ומשני שאני חורבן בית המקדש דאז גבר כח הדין וסטרא אחרא הי' לו אחיזה גדולה וידם היתה רמה עד שגברה מדת עצבות בכל פמליא עד שאפילו מַלְאֲכֵ֣י שָׁל֔וֹם כת מיימינים בכו ועצבו אבל זולת זה אין עצב בסטרא דקדושה כנ"ל וא"ש הכל ומזה למדו במ"ש (פסחים קיט) דהקב"ה חותר חתירה מתחת כסא כבוד לבעלי תשובה והטעם כי הבעל תשובה צריך עצבון על עונותיו וחטאיו וא"כ אי אפשר לעבור דרך הישר מקום מלאכים כי יגבר כח מקטריגים כנ"ל לכך הקב"ה חותר חתירה לקבלו בעצמו והוא קרוב לנשברי לב ויש לו דרך מיוחד מקום שאין צדיקים גמורים עומדים כי הם עולים דרך הישר מעלה מעלה כנ"ל אמנם בעו"ה עכשיו נהפך הוא כי אין איש דואג על חטאיו רק יתעצב על העדר קנינו ורכושו וכבוד המדומה וכדומה ענייני הבל מגביר כח הסטרא אחרא לא כן חלק עם ה' אשר בחר לנחלה האוהבים ה' בכל לב היש שמחה גדולה כאשר יזכור בה' אשר בחר בנו מכל עם וקרבנו לתורתו וכתינוק ההולך לבית הספר שיש לו צער אבל הגדולים יצחקו עליו דטבא לי' עבדו וכן אנחנו מה שאנו חושבים ליסורים מלאכים וצדיקים גדולים יצחקו עלינו והדין אתם וכללו של דבר שהאיש המצטער לא יאות לשאלו בענין צערו כי אז יכבד צערו ולכך אמר שלמה המלך ע"ה (שה"ש א' ז) הַגִּ֣ידָה לִּ֗י שֶׁ֤אָֽהֲבָה֙ נַפְשִׁ֔י אֵיכָ֣ה תִרְעֶ֔ה אֵיכָ֖ה תַּרְבִּ֣יץ וכו' כלומר אותם שאהבה נפשי ואינם מצטערים על היסורים משא"כ המצטערים אין ראוי לשאול כנ"ל והנה ע"י שהקץ נסתר חושבים הגוים שאין לנו תקוה ח"ו וזה שאמר אסף וְ֝יִתְיָעֲצ֗וּ עַל־צְפוּנֶֽיךָ הקץ שהוא צפון ונעלם לכך מתיעצים שאין תקוה והנה באמת כל תכלית ה' מבלי לכלות אותנו וזה שאמרו חכמינו ז"ל (מדרש תהלים קמט) הַֽלְﬞל֣וּ אֶת־ה֭' מִן־הָאָ֑רֶץ וכו' אֵ֣שׁ וּ֭בָרָד וכו' בשמים הן בא דוד ואמר לֹ֖א יְגֻ(ו)רְךָ֣ רָֽע וביקש רחמים והורידן לארץ ויש להבין מה אכפת לי' ונראה דידוע דאש מעלה אינה מכלה דכתיב (שמות ג' ב) וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻ(ו)כָּֽל ואש שלמטה מכלה והטעם כי למטה כשיבער עץ ודומה לזה תיכף יסוד מים שיש בדבר ההוא ינוס ויברח כי גרשהו האש וכן האויר שהוא מלא מים ויסוד אש ידבק באשו מין במינו ולא נשאר רק יסוד עפר שהוא אפר הנשרף אבל אש שלמעלה עֹ(ו)שֶׂ֥ה שָׁ֝ל֗וֹם בִּמְרוֹמָֽיו אש ומים ואין המים בורחים כלל והכל באגודה אחת ולכך אינה מכלה והנה אש של מטה אי אפשר לשלוח בנו כי היא מכלה והקב"ה הבטיחנו (מלאכי ג' ו) בְּנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב לֹ֥א כְלִיתֶֽם ולפורענות לא יעשה שינוי טבע אבל אש שלמעלה שאינה מכלה זו יש לשלוח להבעיר כמוקד אש ולא יכלה ולכך דוד למען לא ישולח בנו אש ה' כִּ֤י בָאֵשׁ֙ ה֣' נִשְׁפָּ֔ט ביקש רחמים והורידן לארץ כדכתיב אֵ֣שׁ וּ֭בָרָד וכו' וא"כ אי אפשר לשלוח בנו אבל יש לתמוה האיך הורידן לארץ הא כתיב (איכה א' יג) מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח־אֵ֥שׁ אלא בזמן הבית שהיתה אש מערכה היתה אש של מעלה קשורה בו ולכך מצוה להביא משל הדיוט ולכך (ויקרא ו' ו') אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד[...] לֹ֥א תִכְבֶּֽה כדי להיות אש שלמעלה נקשרת בו אבל בעו"ה בחורבן פסקה אש מערכה חזרה אש למעלה לכך קודם החורבן בטלו קרבנות כי חזרה אש למעלה ושלח אש ממרום וזה הכוונה שאמרו במדרש אילו זכיתם הייתם קוראים אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד והיתה אש למטה ואי אפשר לשלח בכם אבל כשלא זכיתם ובטלה אש מערכה ועלתה אש מעלה ממרום שלח אש הרי הכל תלוי במעשינו ועבודתנו והקב"ה הבטיחנו שלא יעשה בנו כלה וישוב להאיר אופל אלמנה ולקבץ נדחי ישראל ולצרף כבור סיגנו ובדילנו וירחיק מאתנו הצפוני היצר הרע הטמון בלבנו ונהי' דבקים בה' כמ"ש (דברים ד' ד) וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים וכו' חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם אמן ואמן:
 

אני הגבר

משתמש ותיק
שיש סתירה בין שני רשב"י בש"ס
באחד הוא אומר שאפשר לצאת ידי חובת "והגית בהם יומם ולילה" ע"י אמירת קריאת שמע בבוקר ובערב
אי"ז סתירה כלל ד"והגית" זה נדרש לקביעת עיתים ביום ובלילה
ומה שאסור לעסוק בשאר דברים נלמד מ"ודברת בם"- ולא בדברים בטלים וכן מ"לא ימוש"
וזה מחלוקתם של רשב"י ור"י האם פרנסה נחשב לדברים בטלים או לא

ואגב גררא יוצא נפק"מ מהיכן למדים את דין לימוד בכל שעותיו דהלא לעקר ההלכה אין יוצאים ד"ת בהרהור.
וא"כ כשאדם שומע שיעור בהקלטה או בשידור ולא באופן מוחשי שעי"ז הוא "שומע כעונה" אינו מקיים מצוות ת"ת .
אלא שמ"מ הרי"ז קיים ודברת בם ולא בדברים בטלים

הערה נוספת יש הרבה ת"ח "שתורתם אומנותם ומ"מ מקימים את מצוות "והגית" כאותו ע"ה המקיימו בקרי"ש
וכדכתבו טוש"ע שיהיה עת קבוע שלא יעבירנו אפילו בשביל ממון הרבה ועי' משנ"ב שהאריך בזה
(ד) שלא יעבירנו — דעיקר מצות ת"ת אין לה שיעור וחיובה הוא כל היום כ"ז שיש לו פנאי וכדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו הוא קרוב למה שאחז"ל [סנהדרין צ"ט] על הפסוק כי דבר ה' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ואחז"ל [ירושלמי סוף פ"ט דברכות] ר' חלקיה בשם ר' סימון העושה תורתו עתים [ר"ל שאינו לומד אלא בעתות מיוחדות אף שיש לו פנאי ללמוד יותר] הרי זה מפר ברית ויליף זה מן הכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך [ועי"ש בפירוש הפני משה] אלא הכונה בקביעת עתים לתורה הוא שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם. ואם אירע לו אונס שלא היה יכול להשלים הקביעות שלו ביום יהיה עליו כמו חוב וישלימנו בלילה וכדאמרינן [עירובין ס"ה] רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילא. וכתבו האחרונים שלעולם קודם שיצא מביהמ"ד שחרית אפילו אם אירע לו אונס שלא יוכל ללמוד בקביעות ילמוד עכ"פ פסוק אחד או הלכה אחת:
 
חלק עליון תַחתִית