משבט הכהונא אמר:
ששמואל אמר:
עד כמה שידוע לי מה שכלול בסדר התפילה אינו אסור בשבת.
גם מה שבשבת לא מתפללים י"ח הוא משום טירחא ולא משום שאילת צרכיו.
יש ג' סיבות בראשונים למה אין אומרים תפילות בשבת, אין עיתותי בידי עתה, אבל בקיצור: יש שאמרו שלא לעשות צער בשבת ע"י אריכות התפילה יש שאמרו שיש בזה היפך עונג שבת שכל מלאכתך עשוייה ויש עוד, אולי מאוחר יותר אסדר את הדברים.
בטעם שאין אומרים ברכות חול בשבת
בגמרא ברכות כא, א, אמר רב נחמן: "כי הוינן בי רבה בר אבוה, בען מיניה, הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת, מהו שיגמרו? ואמר לן: גומרין כל אותה ברכה". וביארה הגמרא שהטעם לכך כי "גברא בר חיובא הוא, ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת", ולכן אם כבר התחיל את הברכה – יסיים. וכ"כ הרי"ף (יג, א), הרא"ש (ג, יז), הרשב"א והריטב"א בחידושיהם שם, ושו"ת או"ז (ח"א סימן צה), ועוד.
מאידך מצאנו טעם אחר, שלא מתאים לבקש בשבת על ענייני חול, שהעיסוק בבקשות הללו עלול להביא את האדם לידי צער.
כמובא בתנחומא וירא א (ורשא): "אתה מוצא שמונה עשרה מתפללים בכל יום ואינן כולן לשבחו של הקב"ה, אלא ג' ראשונות וג' אחרונות, ושתים עשרה ברכות כולן לצרכו של אדם, ולפיכך אין מתפללים בשבת שמונה עשרה, שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו, נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר, והשבת ניתנה לישראל לקדושה לעונג ולמנוחה ולא לצער, לכך מתפלל ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות והמנוחה באמצע".
וכן כתב רש"י במחזור ויטרי (סי' קמ): "ילמדינו רבינו, למה מתפללים בחול י"ח ברכות, ובשבת שאנו בטילים אין אנו מתפללים אלא ז' ברכות. כך למדונו רבותינו, למה אין מתפללים י"ח ברכות בשבת, אמר רב הונא מפני שאסור לו לאדם לתבוע צרכיו בשבת, ואמר האלקים, שבת זו מנוחה היא לישראל, שנאמר (מלכים א ח): ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל… ובתפילה שאנו מתפללים בחול יש דברים דחול. כיצד, אם היה אדם כסיל אומר חונן הדעת, אם היה בעל תשובה אומר הרוצה בתשובה, ואם היה בשבייה אומר גאל, אם היה חולה אומר רופא חולי, וכן כל שאר תפילות, ואמר האלקים למנוחה ניתנה שבת לישראל, ואם הוא מתפלל י"ח תפילות הוא נזכר מעשיו ומיצר ונמצא שם שמים מתחלל, שמחלל את השבת. לפיכך תקינו רבנן תפילה שאין בה צער משום דבר שבעולם". וכן מובא בסידור רש"י (תקטו). ונדמה שלא ידוע כיום היכן מובאים דברי רב הונא שהזכיר, אבל בירושלמי (שבת פרק טו, ה"ג) מובא היסוד הזה. "אמר רבי חייא בר בא: רבי שמעון בן יוחי כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין (כאשר היה רואה שאמו מתפללת הרבה), הוה אמר לה: אימא שובתא היא (אמא, שבת היא). תני, אסור לתבוע צרכיו בשבת". וכ"כ בכלבו לז.
וכן כתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סי' קל: "ולא מנעו ברכות אמצעיות של שמונה עשרה כי אם מפני שהיא רחמים ותחנונים, והטעם, כי התפילה עבודה נכונה לכבוד הא-ל יתברך, וצריך להזכיר בכל יום ענייני דיומא, ובבוא יום שבת ויום טוב, צריך להיות שמח ונעלוז ולהודות לא-ל אשר נתן מנוחה לעמו ישראל שבתות ומועדים בשמחה, לא שיהיה יום תענית וזעקה ויגון. ואל יאמר בהם אלא הדברים הנאותים והמשמחים ולהזכיר נפלאותיו אשר עשה עם אבותינו ולנו".
וכתב המנהיג (הלכות שבת יא), ששני ההסברים עניינם אחד, שמשום כבוד השבת לא הטריחו חכמים להתפלל את הברכות האמצעיות, היינו, שמשום כבוד השבת אין ראוי להצטער על הבקשות שבחול.
וכתב בשו"ת אז נדברו (יד, כג), שרק מחיבור שני הטעמים, התבטלו ברכות החול. שכן מפני החשש שמא יהיה לו חולה ויצטער, לא היו מבטלים את ברכות החול, לכן צירפו את הטעם שלא רצו להטריח. ומנגד גם הרצון שלא להטריח לבדו לא היה מספיק, אילולי היה בזה לפעמים צער שאינו מתאים לשבת.
הדברים הועתקו
מכאן